כשאתה מאיר על אנשים, הם מצליחים לראות כמה הם גדולים

מאחר שאף אחד מחבריי לא משתתף בתחרויות ספורט, חששתי שההצעה לצאת למסע ריצה, רכיבה ושחייה לאורך כביש 90, לא תקסום למרבית החברים. דווקא לא התבדיתי • הטור של ליאור טומשין

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

אומרים שלכל קבוצה יש את האידיוט שלה, ואם אתה חלק מקבוצה ואינך יודע מיהו האידיוט של הקבוצה שבה אתה נמצא, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שזה אתה. אז אני לא מאמין במשפט הזה, אבל אני לחלוטין מאמין שבכל קבוצה, ארגון או משפחה צריך מישהו שיגרום לדברים לקרות, אחרת אותו גוף, בהיעדר תנועה, עלול לשקוע, לגווע ולהיעלם. ואם אתה בקבוצה כזו, אם היא חשובה לך ואם אינך יודע מי בתפקיד הזה - פשוט קח אותו עליך, או שתסכין עם היעלמותה ודעיכתה הצפויה.

ככל שהמכנה המשותף בין חברי קבוצה קטן יותר, רופף יותר וטבעי פחות, סכנת ההיכחדות גדלה. כמו רבים אחרים, גם אני מקיים בווטסאפ קבוצות שונות, ובהן קבוצה של החברים שלי מתנועת הנוער - קבוצת אנשים שהחיבור היומיומי הטבעי ביניהם (עבודה, לימודים, משפחה, שכנות) נגדע כבר לפני 30 שנה, ומותה הקבוצתי היה אמור להיות מוכרז כבר מזמן. אומנם שניים מחברי הקבוצה מקפידים להעביר תמונות פורנוגרפיות או בדיחות על תימנים מעת לעת, אבל לטעמי, זה בסיס רעוע דיו לצורך פטירה טבעית.

בניסיון לשמר את העתיד, מדי שנה, קיץ וחורף, אנחנו יוצאים לשני טיולים שנתיים, אחד בצפון והשני במדבר, במסלולים לא מומלצים לבני גילנו, כשהחברים מגיעים אליהם בדבקות ורוטנים על המארגן שבי. הפעם, לרגל יובל החמישים לחיינו, חששתי שהם מתבגרים לי מדי, והכרזתי מהר לפני שזה יקרה על מסע לאורך כביש 90, ממטולה בצפון ועד אילת בדרום.

התפריט פשוט: רצים ממטולה לטבריה (65 ק"מ), משם בליווי סירת מנוע שוחים מטבריה לעין גב (10 ק"מ) ושם ימתינו האופניים לרכיבה לאילת (430 ק"מ). מסע שליחים, שבו חבר מחליף חבר, כשכל פעם אחד אחר בתפקיד הספורטאי ואחרים בתפקידי לוגיסטיקה, עידוד וחופשה. היציאה ביום חמישי בשש בבוקר ממטולה, תחילת שחייה מטבריה באחת בצהריים ותחילת רכיבה רצופה אל תוך הלילה ובמהלכו משש/שבע בערב מעין גב, דרך הבקעה לערבה עד הגעה, ערב כניסת השבת, לאילת.

העליתי את הרעיון בקבוצה וזכיתי לחוסר תגובה רבתי. מאחר שאף אחד מחבריי לא משתתף בתחרויות, משחים, מרוצים או רכיבות, חששתי שההצעה אכן לא תקסום למרבית החברים ודווקא לא התבדיתי. לאחר זמן אחד החברים, דורון, חש אי נעימות ממני והשיב שהוא, במאמץ, בקושי יכול לרוץ 5 ק"מ ויש לרדת מהרעיון. הכרזתי בחגיגיות שאנחנו כבר שניים, דורון, שירוץ 5 ק"מ, ואני. כך החלה דינמיקה קבוצתית, בעיקר שלילית, כשאחד החברים, שי, העלה הצעה חלופית, שאולי במקום המסע הזה החברים יקפצו אליו ונעשה "על האש". ההצעה שלו דווקא זכתה לאהדה גבוהה יותר.

במשך שנים, במעבר בין כישלון למשנהו, מלווה אותי תמיד "שיר נבואי קוסמי" של עלי מוהר ויוני רכטר, שכל בתיו קסומים, אך המועדף עליי הוא: "כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב/ הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק/ והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך/ משהו בך אומר לך המשך, בדרכך", שמתנגן לי בראש כמנטרה בזמנים שצריך אותו. המשכתי בדרכי.

כעבור עוד כמה שעות של התכתבות עקרה בעיקרה, שכמעט הסתיימה בהצבעה מי בעד להוציא אותי מהקבוצה, שלחתי טבלה ובה שמות כל החברים ופירוט חלקו של כל אחד מהם במסע. כל מי שידעתי שאינו מסוגל לדבר, התבקש לרוץ 5 ק"מ, לרכוב 15 ק"מ ולשחות חצי ק"מ, ולמי שקיבל פעם אופניים לבר-מצווה או עשה בעבר מינוי למועדון ספורט, נקצב מסלול מעט ארוך יותר.

בשלב הזה אירע מה שסברתי שיקרה, ואנשים החלו להעלות התייחסות עניינית לדרישה מהם תוך התעמתות עם הטבלה. רונן כתב שהוא מוכן להגדיל את הרכיבה, אבל הוא לא ישחה, גל הסביר שאסור לו לרוץ, איתן ואייל הודיעו שהתאריך לא מתאים להם וכך נוצרה דינמיקה מעניינת, שבסופה נשלחה טבלה עדכנית ונקבע תאריך, כשאני מבטיח, כמו בהתרמת השירותרום של פעם, להשלים בעצמי את כל הק"מ החסרים בכל מקצה, באמונה שככל שיתקרב היעד, המרחקים שיוטלו עליי יתכנסו למרחקים שאפילו אוכל לעמוד בהם.

במהלך השנים למדתי שכשאתה מעלה רעיון חדש אנשים מסביבך יסבירו במלומדות למה הוא גרוע, בעל סיכויי היתכנות נמוכים ומדוע עדיף שייגנז. כשאתה מתחיל לבצע אותו, אנשים נוטים יותר לחבור אליך ולסייע בהוצאתו אל הפועל. הפער הזה בין מקדם החיכוך הסטאטי (טרם יציאה לדרך), לבין מקדם החיכוך הקינטי, תוך תנועה, נכון גם בפיזיקה של הפסיכולוגיה.

היום, שלושה חודשים לאחר הוצאת אזהרת המסע וחודש לפני הביצוע, אפילו חצי מבנות הזוג כבר נוטלות חלק פעיל במסע (גם יעלי, האופוזיציה מבית, בלי שאני מרגיש ובעיקר בלי להתחייב לכלום, יוצאת לפנות בוקר לאימוני ריצה), חלק מהחברים חדלו לעשן, בשבתות אנשים נפגשים בחוף "מציצים" לאחר אימון, וגם התמונות שמועלות בקבוצה פחות סקסיות מפעם, אבל הן מראות חברים במהלך או בתום אימון רכיבה או ריצה.

לימור כבר סגרה צימרים לאורך המסלול, מלון והפתעה באילת וטבלת חלוקת רכבים, מלווים ולוגיסטיקה. וכן, שוב מתברר שכשאתה מאיר על אנשים באור מספיק חזק, הם מצליחים לראות כמה הם גדולים ומדהימים, עד שנראה שלפעמים אפילו לא צריך בהכרח הודעה דרמטית מרופא על מנת לשנות כיוון או להתחיל משהו חדש. בסוף, בצד החששות שלנו, הקיבעון המחשבתי והאמונה החלקית מדי ביכולות של עצמנו, כולנו מחפשים אושר, סיפוק, אתגר, שבטיות ושותפות גורל, ובהיעדר אלטרנטיבה אחרת - הפעם נשיג אותה בעוד חודש, בכניסה לאילת, כשהוויז הפנימי שלנו יכריז "הגעת אל היעד".