שיח ישראלי שיוצר מדינה של "בוגדים" או "טיפשים"

מייחסים את הקיצוניות לפוליטיקאים. אולי אנחנו אשמים?

ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: הדס פרוש פלאש90
ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: הדס פרוש פלאש90

חוק הלאום עורר דיון ציבורי נוקב וטוב שכך, מכיוון שהשיח הציבורי הוא המנגנון שבאמצעותו דמוקרטיה פועלת. על-מנת ששיח ציבורי יהיה אפקטיבי יש לצפות שכל צד יכיר את הנתונים הבסיסיים בנושא בו מתקיים הדיון הציבורי, ויהיה קשוב לעמדות מנוגדות באופן חיובי. במהלך הימים בהם התנהל הדיון הציבורי הזה שאלתי חברים' שדיברו בלהט רב על עמדתם' האם הם קראו את החוק במלואו. רובם הגיבו לשאלה שלי בגמגום. זו רק דוגמה שמאפיינת את השיח בישראל, שבו העמדות נקבעות ללא למידה מעמיקה של החומר, אלא על-סמך דעות קדומות ושטחיות שמתבססות על אמונות היסוד של כל אזרח.

ואז החלטתי לעבור לבדיקה נוספת ובניגוד להרגלי קראתי טוקבקים וציוצים בטוויטר. מעבר לכך שהשיח הוא בוטה, מכוער ומלווה בטון שלילי מאוד, ניתן לקבוע שאלה שמתנגדים לחוק חושבים שכל מי שתומך בו הוא טיפש, ואלה שתומכים בחוק חושבים שכל מי שמתנגד לו הוא בוגד. דיכוטומיה בהתגלמותה.

הדעה הרווחת היא שהמנהיגות בישראל, ובמיוחד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם האשמים בשיח, הם אלה שמשסים אחים באחים, הם אלה שנוהגים בחוסר אחריות וכו'. עם זאת, לאחר שלושה עשורים של פעילות ציבורית בישראל, אני יכול לומר שהמנהיגים תמיד מואשמים בכך. אולי אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים כשאנחנו זורקים את האחריות למגדל השן המנהיגותי?

הפוסטים שהעלו חברים שלי מכל צדי המפה הפוליטית בנוגע לחוק הלאום הם לא של אנשים קיצוניים, שטחיים וחסרי אחריות ציבורית. רובם אנשים רציניים, משכילים, נושאי משרות בכירות, מחזיקים באחריות גדולה, הורים מצוינים, חברים טובים, נאמנים למדינת ישראל, אכפת להם ממה שקורה כאן. אבל, אולי הם אלה שיוצרים מדינה שבה אתה או "בוגד" או "טיפש".

אני מנסה להבין למה המנהיגים שלנו אחראים לשיח הבוטה והאלים, אם פרופסור באוניברסיטה, שנגיד תומך בחוק הלאום, חושב שמי שמתנגד לו הוא "בוגד", או אם איש עסקים מצליח שמתנגד לחוק חושב שכל מי שתומך בו הוא "טיפש"?

כמו שרוב החברים שלי לא קראו את חוק הלאום אבל הייתה להם עמדה מאוד נחרצת וחזקה, ככה אנחנו גם מנהלים את השיח הציבורי בחברה הישראלית. אנחנו זורקים אחריות לדבר האמורפי הזה שנקרא "מנהיגות" ולא לוקחים אחריות ובודקים את החלק שלנו.

מנהיגות בעידן הנוכחי היא אמורפית, מכיוון שנעלם ממנה אותו "קסם" (וטוב שכך) של מורמים מעם, שהיה קיים בדורות הקודמים. במידה מסוימת גם אנחנו אספסוף שרוצה להתנהג כמו ההמון בדורות הקודמים ולהאמין שלמנהיגים שלנו אין חולשות ושהם מורמים מעם. ובכן הם לא, הם בדיוק כמו כל אחד מאתנו, הם יצריים והם גם טועים. הרבה. הם בודדים כי המנהיגות מזמנת בדידות ידועה. ואם נמשיך להטיל את כל האחריות עליהם - נעשה משגה לדורות. 

חברה לא יכולה להתקיים כשהנרטיב המרכזי שלה שלילי. חברות חייבות להיצמד לעקרונות כלליים חיוביים על-מנת להמשיך ולטפח את המוטיבציה והרצון של כל שחקן בחברה להמשיך להיות שייך להן, להמשיך למלא את חובותיו כלפי החברה וליהנות מהזכויות שהיא מעניקה לו. אני ממליץ לבחור את החלופה של יצירת חברה שיש לה ערכים חיוביים, שיודעים לבוא לידי ביטוי בזמן קיומו של דיון ציבורי. חברה שהאחרים בה הם לא בוגדים או טיפשים, אלא אנשים שיודעים לחיות אחד עם השני ולכבד דעות שונות. 

■ הכותב היה מזכיר הממשלה.