לא רק סיפור על בגידה: העליון עשוי לבטל את פסק הדין ששלל מאישה זכויות כי בגדה בבעלה

היממה האחרונה, לאחר הפרסום הראשון ב"גלובס" על פסק דינו של בג"ץ - אשר אישר את קביעת בית הרבני לפיה אישה שבגדה בבעלה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים שלהם - הייתה סוערת במיוחד. כותרות עיתוני הבוקר בעניין, רובם ככולם, היו זהים לכותרת של "גלובס" לפיה ביהמ"ש שלל זכויות קנייניות מאישה שבגדה, וגם ברשתות החברות עורר הפרסום תגובות ודיונים ערים. הסיפור, נזכיר, סובב סביב בני זוג שהיו נשואים במשך 30 שנה ולהם שלושה ילדים. הבעל הביא אל הנישואים מגרש, ובני הזוג בנו עליו את ביתם, אשר נרשם על שם הבעל בלבד.

באותו בית הם התגוררו יחד 20 שנים, עד לסכסוך ביניהם, ולגירושין. במהלך אותו סכסוך טען הבעל שהאישה בגדה, ובמסגרת הליכים סוערים וכואבים הסכימה האישה להתגרש, וזאת מבלי להודות בטענות הבעל כי בגדה (האישה הכחישה זאת לכל אורך הדרך. גם לאחר ההסכמה האמורה להתגרש). וכך, הגירושין אכן התקדמו מהר, ואולם חלוקת הרכוש נתקעה - ובין הצדדים נותרה מחלוקת בנוגע לדירת המגורים. הבעל טען שהיא שלו בלבד. האישה טענה שהיא שייכת לשניהם בחלקים שווים.

בית הדין הרבני האזורי קבע, כי לאור הצהרותיהם של הצדדים בפניו בנוגע לדירה ובנוגע לחייהם המשותפים - הבית שייך לשניהם בחלקים שווים. הגבר ערער על ההכרעה, והרבני הגדול ביטל את השיתוף וקבע שהדירה שייכת רק לבעל. בין השיקולים שנשקלו הייתה גם אותה בגידה של האישה. וכך הגיעה הפרשה לפתחו של העליון - אשר בחר, ברוב דעות, שלא להתערב בקביעת בית הדין הרבני הגדול. ואז פרצה גם מהומת עולם. פסק הדין הפך לזירת המחלוקת האולטימטיבית בין שמרנים לליברלים, בין גברים לנשים, בין דת למדינה, בין אזרחי לרבני; ובגדול בין שחור ללבן. בפועל, ברור לכל, כי הסיפור הזה הוא הכול חוץ מ"שחור ולבן".

התגובות לפרסום פסק הדין פשטו בכל המדיות וברשת כאש בשדה קוצים. בעוד רבים מעורכי הדין בתחום דיני המשפחה, וגם כאלה שלא, הביעו זעזוע מהמסר שמעביר בית המשפט העליון בפסק דינו - אשר נתפס כמסר שמרני וככזה שמחזיר את ישראל לימים חשוכים שבהם ניתן להעניש נשים על בגידה באמצעות שלילת רכושן; אחרים ביקשו "להבהיר" שלא כצעקתה, ושלא כך קבע בית המשפט העליון. לטענת האחרונים, ביהמ"ש בסך הכול קבע שאין להתערב בקביעותיו של בית הדין הרבני הגדול, כיוון שהוא לא שם את הבגידה בראש השיקולים לשלול מן האישה את רכושה, ובלב הכרעתו עמדו בכלל שיקולים אחרים שמהם עלה כי לא הייתה כוונת שיתוף בדירת המגורים.

אני עצמי אף התעוררתי היום לפוסט ארוך במיוחד של עו"ד ארתור שני ובו אני מתויגת, וכך גם הכתבה שפרסמתי אתמול בנושא, אשר כולל מאמר-תגובה לפרסום שלי, ובו נכתב, בשורה התחתונה והמזוקקת שלו, שהסיקור של פסק הדין שגוי (האמירה הזאת כוונה לכל כלי התקשורת שסיקרו את הפרשה). לדעת הכותב, לא נשללה זכות האישה לשיתוף בדירה, כי לא הייתה לה כל זכות כזאת, אלא פשוט לא ראו לנכון להעניק אותה לה. עוד כתב, כי "צעקות בסגנון הקוזאק הנגזל - אינם במקומם: לא במקרה של טענות לשיתוף ספציפי ברכוש חיצוני", וכי "הגיע הזמן הציבור יבין ושהמשפט יהיה ברור יותר, בייחוד בתחום כה כאוב, אישי ונוגע לכולנו כמו תחום דיני המשפחה בכלל והגירושין והפרידה בפרט".

הנחרצות של אותו כותב, כמו גם אחרים שהלכו באותו נתיב, קוסמת לקורא ונשמעת הגיונית בעליל, היות ובשורה התחתונה של פסק הדין אומרים שופטי הרוב כי הם לא מתערבים בקביעות בית הדין הרבני שכן שיקול הבגידה לא היה השיקול המרכזי שהניע אותו לקבוע היעדר שיתוף - והכרעה זו הייתה בסמכותו. ואולם, הקסם של כל מי שמציע פרשנות נחרצת וברורה לפסק הדין מתפוגג כאשר קוראים את פסק הדין, ומתעמקים בכל סימני השאלה שהוא מעורר.

1.

סימן השאלה הראשון הוא: אם הכול-כל-כך-ברור - החוק, העובדות, קביעות בתי הדין ובית המשפט - אז למה יש בפסק הדין דעת מיעוט, של אחד השופטים המוערכים והטובים שידעה מערכת המשפט, השופט יצחק עמית? למה שני שופטים - עמית ואלכס שטיין - מתווכחים ביניהם על פני 34 עמודים ובמשך מעל 11,000 מילים על מה קבע בית הדין הרבני והאם הוא כן או לא שלל מהאישה את זכותה ברכוש בעקבות בגידתה.

שורשי המחלוקת בין הקטגורים לסנגורים של ההכרעה ברורים: כפי שפורסם ב"גלובס", פסק הדין התקבל ברוב דעות - דעת הרוב של השופטים אלכס שטיין ודוד מינץ אל מול דעתו החולקת של השופט עמית. השופט עמית סבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, היות ו"קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה, הוא שהיטה את הכף לחובתה" וכי "בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, וחרג מסמכותו". מחנה הרוב - בראשותו של שטיין - סבר כי לא כך הדבר, וכי השיתוף בדירת המגורים לא נשלל מהאישה עקב בגידתה, אלא עקב מכלול נסיבות הנישואים ובין היתר רישום הדירה על שם הבעל בלבד ונסיבות נוספים שלימדו על דעתם של הצדדים כי אין שיתוף מלא ברכוש - ועל כן אין להתערב בהכרעתו. הבגידה, צוין, היתה אחד השיקולים, שאולי ניתן להם משקל רב, אך לא השיקול הבלעדי.

פסק הדין חריג מאוד בנוף פסקי בג"ץ, בין היתר משום שהמחלוקת שנחשפת בו בין שופטי העליון חריפה מאוד ונחרצת. שטיין ועמית התמקמו בשתי פינות מנוגדות של הזירה וכל אחד התבצר בה ועמד על דעתו, תוך שהוא עונה לחברו בנחרצות ובפשטות "אתה טועה".

למקרא פסק הדין נדמה כי קיימת מתיחות אמתית בין שתי העמדות של השופטים, שחורגת מגבולות הכתוב אל העולם האמיתי, אל המציאות. מתיחות שמשקפת תפיסות עולם שונות, ולא רק קריאה שונה של העובדות של הפרשה העומדת מולם.

בניגוד למה שכותבים הסנגורים של הכרעת הרוב - כי לא הוכרעה בפסק הדין כלל השאלה אם בגידה שוללת שיתוף ברכוש - רוב רובו של פסק הדין עוסק בשאלה הזאת, במתח בין הדין האזרחי לדין הדתי ובשאלה האם בית הדין הרבני העניש את האישה או לא. שטיין ועמית מתנגחים סביב השאלות הללו. והנה חלק קטן מהחיצים שנורו:

עמית כותב למשל: "הדין הדתי רואה בחומרה יחסים מחוץ לנישואין והמשפט העברי עשה שימוש בזכויות הקניין והחיוב כדי להעניש את האשם בכישלון חיי המשפחה. מאחר שהחוק האזרחי הוא הקובע, לא ניתן בדרך כלל להתחשב בבגידה כשיקול בעת חלוקת הרכוש".

שטיין: "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף' של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלו, בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש".

עמית: "חברי, השופט שטיין, מבקש לשמור על ניטרליות ביחסו של בית המשפט לנושא זה, ברם, המשמעות המעשית של פסק דינו היא שבכל פעם שבית הדין הרבני ידון בסוגיה של שיתוף ספציפי בנכס, ניתן יהיה להביא את אלמנט הבגידה כראיה להיעדר כוונת שיתוף. מכאן קצרה הדרך לתופעה, שגם חברי מסתייג ממנה, של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים".

אחרי כל אלה, איך ניתן לומר שלא יוצא כל מסר עקרוני מפסק הדין? איך ניתן לצמצם אותו לעובדות הספציפיות של בני הזוג?

2.

שאלה נוספת שמתעוררת היום לאור פסק הדין - וליתר דיוק: לאור זהות כותבי דעת הרוב - היא: האם שרת המשפטים איילת שקד הפכה את פניו של העליון? שני השופטים שאישרו את פסק הדין של בית הדין - שטיין ומינץ - הרבני נחשבים למינויים שלה. הם נחשבים שמרנים. האם פסק הדין יכול היה להינתן גם טרם מינויים? התשובה לכך לא ברורה.

השרה שקד הצהירה פעם אחר פעם כי בית המשפט העליון צריך לכלול מגוון דעות ולשקף את האוכלוסייה בכללותה? האם לילד הזה פיללה? לכך שביהמ"ש העליון ישקף עמדה שעלולה לפגוע בנשים פגיעה דרמטית?

3.

והשאלה האחרונה שצריכה להישאל היא האם ההכרעה תתהפך? ב"כ האישה הצהיר כבר כי בכוונתו להגיש בקשה לדיון נוסף בפרשה. בקשה כזאת מתקבלת רק כאשר יש סוגיה משפטית דרמטית המצדיקה דיון מחודש בהרכב מורחב או הלכה חדשה. אם תתקבל עמדת הרוב בפסק הדין - לפיה הם לא התערבו בהכרעת ביה"ד כיוון שהיא מבוססת על עובדות ועל חייהם של בני הזוג ולא קבעו הלכה חדשה - הפרשה לא תעבור את המשוכה הראשונה לקיומו של דיון נוסף. אך נדמה שהסיכוי לכך קלוש. הסערה שהפרשה עוררה מובילה לכך שכמעט מתבקש שיתקיים פה דיון נוסף, ושתוכרע באורח ברור השאלה מה משקלה של בגידה בחלוקת הרכוש. הערכתי היא כי הרכב מורחב, שיכלול כמה מן השופטים שנחשבים ליברליים יותר, יבטל את ההכרעה, ויקבע שיתוף או לכל הפחות יחזיר את הדיון לבית הדין הרבני, תוך שהוא מנחה אותו לפסוק מבלי ששיקול הבגידה יהיה על הפרק.