פחות מצלמות וקמפיינים, יותר אכיפה משטרתית ותשתיות

באחרונה נדמה כי המכה הגרועה יותר ממכת תאונות-הדרכים, היא האדישות אליה. ישנה תחושה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת. רק לפני כמה שבועות צוין ברחבי הארץ "שבוע הבטיחות בדרכים". כמו בכל שנה בשבוע זה מתפרסמים נתונים מדאיגים על מספר תאונות-הדרכים, מספרי הנפגעים וההרוגים כתוצאה מהן, ונעשות השוואות בין גורמי מוות ואסונות שונים שבהם נפגעים אזרחים. וכך, בתום שבוע של עיסוק בנושא שבו כולנו הזדעזענו מהמספרים, ודיברנו על הג'ונגל ששורר בכבישים, אנו חוזרים לשגרת חיינו בלי שדבר ישתנה.

יתרה מכך, משרד התחבורה לא מקבל אחריות ממשלתית למגפה זו, אלא מתנער מקבלת אחריות - ותולה את האסונות האחרונים בכשלים ובטעויות חמורות של נהגים.

הגיע הזמן לשים בצד את "כלי העבודה" הסטנדרטיים ואת הקמפיינים בתקשורת, ולגבש בדחיפות תוכנית חירום לאומית מתוקצבת בהתאם.

ראשית במערכת התשתיות. מערך התחבורה וכבישי ישראל הם מהגרועים בעולם המערבי, ומובילים לתוצאות הרות אסון. באופן פרדוקסלי, השבוע התבשרנו כי עבודות הרחבת 130 הקילומטרים בכביש 90 עד לצומת הערבה, יסתיימו רק לקראת שנת 2030.

לפנינו אם כן, עשור נוסף שבו כביש הדמים יגבה קורבנות נוספים. זאת, אף שהוא מתעתד להיות שוקק עוד יותר, עקב העברת שדה התעופה לעובדה. לכן, הצעד הראשון שבו הממשלה צריכה לנקוט הוא העברת מיידית של תקציב חירום להרחבת כבישים, שיקום תשתיות רעועות, טיפול בצמתים מסוכנים, ולבניית גדר הפרדה בנתיבים מסוכנים.

הצעדים הנוספים הנדרשים הם בתחום האכיפה. למרות מספר ההרוגים העצום, ההרתעה נמצאת בשפל. נהגים ממשיכים לנהוג תוך התעסקות בנייד, חציית פסי הפרדה, וביצוע שלל עבירות תנועה. מתי נתקלתם לאחרונה בביקורת ניידות ובהגשת כתבי אישום חריפים? הגיע הזמן שהמשטרה תשים בצד את משאביה במצלמות המהירות שיעילותן ואמינותן מוטלת בספק; ותשקיע, יחד עם תקצוב מתאים מהמשרד לביטחון-פנים בניידות חדשות, ובמבצעי אכיפה נרחבים שיובילו להגברת ההרתעה ולנהיגה זהירה יותר.

גם בתחום החינוך נדרשת מהפכה של ממש בכל הקשור למודעות לתאונות-הדרכים. אין די בתשדירי רדיו או בשבוע מודעות של עמותה זו או אחרת. אנשים מן היישוב אינם מודעים להוראות חוק פשוטות. החלת תוכנית חובה ללימודים בבתי-ספר דרושה כדי לבאר את החוק, לחדד את כללי ההתנהגות בכבישים והבטיחות בדרכים.

נוסף לתשתיות הרעועות והיעדר אכיפה, נכנסה אלינו "מכה" נוספת בשנים האחרונות - האופניים החשמליים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר התאונות שבהן מעורבים אופניים חשמליים זינק ב-14% בשנה אחת, ובשנת 2017 הם גרמו ל-1,747 נפגעים. גם כאן, למרבה הצער, כל שנעשה עד כה הוא טיפה בים, מעט מדי ומאוחר מדי.

נדרשת רפורמה מקיפה, הכוללת חובת כיסוי ביטוחי, ופתרונות יצירתיים, כמו הטלת אחריות בחקיקה על הורים שילדיהם רכבו על אופניים חשמליים שלא בהתאם להוראות החוק. כאשר יוטלו בחוק סנקציות גם על הורים, הם יחשבו היטב אם לאפשר לילדיהם לרכוב על אופניים חשמליים, ויקפידו הרבה יותר שאלו שכן רוכבים, יפעלו בהתאם לחוק.

השלכת האחריות לתאונות-דרכים על האזרחים ועל הגורם האנושי, היא התנערות מאחריות של המדינה, שמשקפת חוסר אונים בטיפול בבעיה. לקיים קמפיינים תקשורתיים ולדבר על הנושא עד בלי די, אפשר תמיד. אך רק תוכנית חירום לאומית - בין-משרדית ומתוקצבת בהתאם - תוכל לתת מענה ולצמצם את ממדי הבעיה. אם מקבלי ההחלטות לא יתעשתו בדחיפות, מספר ההרוגים והנפגעים רק ימשיך לזנק.

■ הכותב הוא מייסד משרד עורכי הדין עמיקם חרל"פ, מומחה לדיני נזיקין ולביטוח.