עלייתה ונפילתה של שושלת בוש - כמו שינוי הערכים באמריקה

עשרים וארבע השעות האחרונות הזכירו לנו את כוחה המיוחד במינו של הנשיאות האמריקאית ואת קיסמה. היא מאצילה הילה אלמותית על אלה המחזיקים בה. היא מעניקה תוקף לחייהם - ולמותם.

היקף הסיקור של מות ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארה״ב, היה מפתיע. הוא שבר שיאים לא רק בארה״ב, שבה האפיל על כל עניין אחר מאז ליל שבת, אלא בכל רחבי העולם.

כמובן, הסיקור הזה לא היה כולו תוצאת משקלו ההיסטורי של המת. עלתה ממנו השוואה, מפורשת או משתמעת, עם נושא הכהונה הנוכחי. ואמנם, כמעט מאליה מתעוררת השאלה איך ייתכן ששני האנשים האלה, בוש ודונלד טראמפ, נבחרו לאותה כהונה עצמה מטעם אותה מפלגה עצמה בהפרש של 28 שנה.

טראמפ לא סבל את שושלת בוש, והיא לא סבלה אותו. ב-2015 ובתחילת 2016, בדרך אל מועמדות הרפובליקאים לנשיאות, הוא דרך על גווייתו הפוליטית של ג׳ב בוש, בנם הצעיר של ג׳ורג׳ וברברה, אחיו של ג׳ורג׳ דאבליו. הוא עשה כן ברישעות מיוחדת ובמהירות מדהימה. שושלת בוש גילתה שכללי ההתנהגות שלה חדלו להיות הנורמה במפלגה, שהשושלת שירתה באמונה מאז שסבא פרסקוט ייצג את מדינת קונטיקט בסנאט באמצע המאה שעברה.

״מה רע במצוינות?״

אף כי ג׳ורג׳ האב עבר לטקסס לפני 70 שנה, הוא נשאר חלק של הנוף התרבותי אשר הניב אותו: אצולת ממון פרוטסטנטית לבנה מניו אינגלנד. אין זה מקרה שמשפחת בוש נהגה לבלות את פגרותיה בבית חוף במדינת מיין, בקצה הצפון-מזרחי של ארה״ב. במשך שנים, כתובתו הרשמית של ג׳ורג׳ האב בטקסס לא הייתה אלא סוויטה של בית מלון.

לניו אינגלנד הוא חייב את הנימוסים הטובים, את הלגלוג העצמי (האופייני לאגודות סתרים בקולג׳ים אליטיסטיים), את הפרגמטיות ואת תודעת השירות הציבורי, שהעלתה אותו על מסלול קל לזיהוי: החל משירות צבאי הירואי במלחמת העולם השנייה (הוא היה הטייס הצעיר ביותר בצי, מטוסו הופל, הוא צוין לשבח), דרך עסקי נפט מצליחים, מושב קצר ימים בבית הנבחרים, ניסיון כושל להיבחר לסנאט, כהונת היושב ראש של המפלגה הרפובליקאית, שגריר באו״ם, הנציג הדיפלומטי הראשון של ארה״ב בסין הקומוניסטית, מנהל סוכנות הביון המרכזית (סי.איי.אי), טוען כושל לנשיאות, סגן הנשיא בממשל רייגן, ולבסוף יורשו של רייגן בנשיאות.

ב-1980 הוא ניסה להעמיד את דף קורות חייו במרכז מסע הבחירות שלו לנשיאות. כפרגמטיסט צרוף ונטול אידיאולוגיה מניו אינגלנד, בוש ניסה לשווק את כישוריו. ״מה רע במצוינות (excellence)?״ הוא חזר ושאל. מולו התמודד רייגן, שחקן קולנוע זקן, שרוב חייו הבוגרים רק קרא טקסטים שמישהו אחר כתב בשבילו.

אבל הבחירות ההן לימדו אותו לקח: כישורים כשלעצמם אינם מספיקים עוד בפוליטיקה האמריקאית. קשה לחשוב על איזשהו מועמד לנשיאות שהביא אתו רשימה מרשימה יותר של הישגים ממנו. סגולות אובייקטיביות אינן מרגשות איש. נשיא אינו מנכ״ל של תאגיד רב-לאומי, והבוחרים אינם חבר בעלי מניות.

בוש הפיק את הלקח. הפרגמטיסט הצרוף ״המציא את עצמו מחדש״, כפי שהאמריקאים אומרים. כחבר הכנסייה האפסיקופלית המתונה (זרם קטן אבל רב השפעה של התנועה הפרוטסטנטית), הוא קיבל עליו את עול המצוות של הימין הנוצרי, כולל, למרבה החשיבות, התנגדות חד-משמעית להפלות מלאכותיות, שהוא ואשתו צידדו בהן עד 1980. אשתו אגב הוסיפה לצדד גם לאחר שהוא שינה את דעתו.

כלכלת הכשפים

הוא עשה היפוך אידיאולוגי מרשים גם בענייני כלכלה: מפרגמטיות צרופה של רפובליקן מסורתי הוא עבר לפחות למראית עין אל מגמה שניתן לה השם supply side. היא הניחה, קצת פרדוקסלית, שהפחתת מסים תניב בסופו של דבר הכנסה יותר גדולה ממסים (במידה ניכרת של פישוט).

ב-1980 הוא עדיין לגלג על המגמה הזו, וקרא לה ׳כלכלת כשפים׳ (voodoo economics). ב-1988 הוא קיבל עליו את עול המצוות, כאשר הכריז בוועידת מפלגתו, שאם הרוב הדמוקרטי בקונגרס יתבע ממנו להעלות מסים, הוא ישיב להם ״קיראו את שפתיי, לא יהיו מסים חדשים״. המלים ההן אוששו את התיימרותו להיות יורשו של רייגן. היה לי העונג לשבת ביציע העיתונות ליד דוכן הנואמים, ולשמוע את היכל הספורט הענקי בניו אורלינס מתפוצץ מעונג לשמע המלים ההן.

שנתיים אחר כך הוא הניח לדמוקרטים להעלות את המסים, כדי לממן את הגירעון התופח בתקציב. הוא הפסיד בבחירות של 1992, לא רק בגלל זה, אבל גם בגלל זה. שמונה שנים אחר כך, בנו בכורו ג׳ורג׳ יתחייב לקצץ מסים, ויעמוד בדיבורו.

רייגן יילד מפלגה רפובליקאית חדשה, שבה התמעט עד מינימום המקום לפרגמטיות. דונלד טראמפ יגרור את המפלגה אל שדות חדשים של פופוליזם והתנגדות לסחר חופשי.

עלייתה ונפילתה של שושלת בוש המחישו במידה מסוימת את שינוי הערכים באמריקה. איש כג׳ורג׳ בוש האב לא היה מצליח לעבור משוכה אחת ויחידה בבחירות המקדימות כיום, קל וחומר לנצח בכלליות.

בלי תיאבון לשינויים מהפכניים

בענייני חוץ הוא ידוע בזכות המלחמה שאסר על סדאם חוסיין, מבוא לכל משברי המזרח התיכון. אבל המלחמה ההיא לא הייתה בחירה טבעית בשבילו. הוא היה לא רק פרגמטיסט, אלא מתון וזהיר כמעט כדי הגזמה. אף כי ראה את עצמו נאלץ לצאת למלחמה, הוא נמנע מלעלות על בגדאד. הוא ידע שהפלת סדאם תפתח עידן של אי-ודאות, ותצריך התערבות אמריקאית מסיבית. בנו הוכיח את צדקתו: הוא עלה על בגדאד, הפיל את סדאם, ופתח את שערי המזרח התיכון בפני איראן ובפני אל קאעידה/דאעש.

זהירותו של בוש האב ניכרה גם בהתמוטטות ברית המועצות. הוא חשש מפני תוצאותיה, וניסה להניא את אוקראינה מלהכריז עצמאות. מזכיר המדינה שלו ניסה למנוע את התפרקות יוגוסלביה. הוא נעדר תיאבון לשינויים מהפכניים, אף כי הנסיבות הכתיבו אותם.

יחסו לישראל היה טבוע בחותם רפובליקאי מסורתי של צינה וגם, לפעמים, של טינה. חוסר חיבה שרה על יחסיו עם יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז. מזכיר המדינה שלו אסר על בנימין נתניהו את עצם הכניסה אל בניין מחלקת המדינה. שמיר הטיל עליו את האחריות לתבוסת הליכוד בבחירות של 1992, ולא סלח.

הפרגמטיות של ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש עוררה מורת רוח גם מימין וגם משמאל, למשל כאשר פטר את המשטר הסיני מאחריות לטבח הסטודנטים בכיכר השלום השמיימי, באביב 1989. אבל כל זה היה טבוע בחותם של חוסר להיטות לצאת להרפתקאות. לפני 30 שנה חשבנו את חוסר הלהיטות הזו לחיסרון. אבל 30 השנה האלה הראו לכולנו את המידה שבה המעטנו הרבה יותר מדי מערכה של הזהירות.  

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny