ארבעים הצעירים המבטיחים 2017

- מגזין גלובס -

טליה כהן וולף / צילום: איל יצהר
"תנאי מוקדם לכך שנצליח הוא להבטיח שהאוטובוס יהיה אלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי"
טליה כהן־וולף שעומדת בראש אחד הפרויקטים המורכבים בתחום התחבורה הציבורית בישראל, נחושה לשכנע שאל העתיד ניסע כולנו באוטובוס ● "שינוי התפיסה הזו הוא האתגר הכי גדול שלנו"

טליה כהן-וולף אף פעם לא הלכה בתלם. בגיל 18 היא עזבה חיים נוחים ומשפחה אוהבת במדינת גן עדן ועברה לגור בגפה בישראל, בקיבוץ כפר עזה. 18 שנה מאוחר יותר, הפכה לאם יחידנית ללא אפשרות לקבלת סיוע מהוריה, שנותרו בקצה השני של העולם, בניו זילנד, וזמן לא רב לאחר מכן גם לקחה על עצמה אתגר ניהולי-מקצועי משמעותי: להוביל את אחד הפרויקטים המורכבים ביותר בתחום התחבורה הציבורית בישראל.

מדובר בפרויקט שנקרא "מהיר לעיר", שבמסגרתו אמורים להיבנות צירים מועדפים לתחבורה ציבורית ב-17 ערים ורשויות בגוש דן, כשהמטרה היא לשכנע בעלי רכב פרטי להגיע לעבודה באוטובוס. כהן-וולף התאהבה ב"מהיר לעיר" מהרגע הראשון. אחרי שקידמה אותו כמנהלת בכירה במשרד התחבורה, היא החליטה לקחת אחריות גם על הביצוע ועברה לחברת נתיבי איילון כדי לעמוד בראש מנהלת הפרויקט.

"כמה שהחיים בניו זילנד יותר קלים, ישראל הרבה יותר מעניינת אותי"

עומסי התנועה הם כנראה המטרד הבודד המשפיע ביותר על הפריון הנמוך של העובד הישראלי ועל איכות החיים שלו. לתחושה הציבורית שהמצב בישראל גרוע במיוחד יש בסיס עובדתי מוצק: דוחות שפרסמו השנה קרן המטבע וה-OECD הכתירו את ישראל בתואר המדינה הפקוקה ביותר בעולם המפותח.

כהן-וולף אומנם התחילה דווקא בשדה החינוך - כשמונתה לעוזרת אישית של מנכ"ל משרד החינוך, שמשון שושני - אך בהמשך, מי שמשמשת כיום כמנכ"לית משרד התחבורה, קרן טרנר, שכנעה אותה להחליף תחום. "כשהייתי בחינוך, חשבתי מה יכול להיות יותר חשוב מחינוך ילדינו - זה עתיד המדינה", נזכרת כהן-וולף. "תחבורה נראתה לי תחום אפור ולא מעניין וזה הצריך הרבה שכנוע מקרן, אבל אחרי זמן די קצר הבנתי במה זכיתי".

ומה גילית על התחבורה שלא ידעת קודם?

"שתחבורה זה מה שמחבר בין כולנו. תחבורה יכולה לצמצם פערים באוכלוסייה, להנגיש את תושבי הפריפריה לתעסוקה איכותית במרכז ולתרום תרומה עצומה לכלכלה".

"צריך לשכנע אנשים שזה כדאי"

בגיל 32, עם תואר מהאוניברסיטה העברית במסלול פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה), מונתה כהן-וולף לתפקיד ראש אגף תקציבי פיתוח במשרד התחבורה, תפקיד החולש על תקציבי פיתוח בהיקף עתק של 13 מיליארד שקל לשנה לכבישים, רכבות ואוטובוסים. אחרי חמש שנים, ובעקבות מינוי מנכ"ל חדש לנתיבי איילון, איתמר בן-מאיר, החליטה כהן-וולף לעבור לשטח.

מהיר לעיר הוא פרויקט חשוב, אבל הוא מבוסס אוטובוסים ומרגיש פחות נוצץ וגרנדיוזי מפרויקט כמו הרכבת הקלה.

"כל הפרויקטים חשובים, אבל בסוף, הרוב המכריע של הנסיעות בתחבורה הציבורית הן באוטובוסים. זה השירות הכי נגיש, והוא זה שמחבר בין כל הפתרונות האחרים. גם כשיהיו רכבת קלה או רכבת תחתית, עדיין נרצה שאנשים יגיעו מהבית לתחנת הרכבת באוטובוס, ולא ברכב הפרטי, וצריך לשכנע אותם שזה כדאי להם".

כמו כל דבר בישראל, בטח בתחום התשתיות, גם מהיר לעיר הוא אירוע מורכב. הפרויקט אמור להיכנס לשלב הביצוע ב-2019 כשעד סוף אותה שנה יתחילו עבודות בכ-75% מ-80 המקטעים המתוכננים. העבודות צפויות להימשך כחמש שנים ולעלות 3.5 מיליארד שקל, הכול במימון מלא של המדינה.

אלא שמעבר למורכבות הביצוע, כהן-וולף נאלצת להתמודד גם עם נבחרי ציבור ספקנים שנתונים ללחצים כבדים מצד תושבי הרשויות שהם מייצגים, שמתמרמרים על המטרדים והמגבלות שיוטלו על הרכב הפרטי. "אנשים שלא נוסעים בתחבורה ציבורית", היא אומרת, "לא רוצים שייקחו מהם נתיב ומקומות חניה לטובת מוצר שהיום הוא לא רלוונטי מבחינתם. האתגר הוא לשכנע אותם שבטווח הארוך, המוצר הזה ייתן להם שירות טוב יותר מזה שנותן להם היום הרכב הפרטי".

וגם בלי הלחצים הללו, מדובר בפרויקט מורכב.

"נכון, כי זה לא כמו לבנות מחלף באמצע שום מקום. אנחנו צריכים לצמצם את ההפרעה לשגרת החיים למינימום, מבחינת מטרדים לתושבים, לאפשר פריקה וטעינה חופשיים לבעלי עסקים, ובחלק מהמקרים גם להשאיר את הנתיב פתוח. זה מחייב עבודה בפינצטה".

בישראל, אוטובוס נתפס ככלי רכב לעניים, למי שאין לו ברירה.

"שינוי התפיסה הזו הוא האתגר הכי גדול שלנו, ותנאי מוקדם לכך שנצליח הוא להבטיח שהאוטובוס יהיה אלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי. לא מספיק שיהיו נת"צים. צריכה להיות אכיפה שתבטיח שרק אוטובוסים ייהנו מהעדפה ברמזורים. צריך לקצר את זמן ההמתנה ואת זמן העלייה לאוטובוס ולהרחיב כמה שאפשר את התדירות והפריסה של הקווים כדי לשדרג את השירות שאנחנו מציעים".

"כפר עזה זה הבית"

הוריה של כהן-וולף הגיעו לישראל מניו זילנד בשנות ה-70 כדי להתנדב שנתיים בקיבוץ כפר עזה, והחליטו להישאר. האכזבה מהפרטת הקיבוץ הביאה אותם לחזור לניו זילנד בתחילת שנות ה-90 כשכהן-וולף הייתה בת 15. השיבה לניו זילנד הייתה עבורם קלה ומהירה. אביה של כהן-וולף בחר בקריירה פוליטית והפך לחבר מועצת העיר אוקלנד. אמה עובדת בהוראה ואחותה עובדת סוציאלית. כהן-וולף עצמה, כאמור, לא נשארה זמן רב במדינה שעבור ישראלים רבים נתפסת כחלום בלתי מושג, ובגיל 18 חזרה לישראל. "עשיתי לאבא שלי מה שהוא עשה להוריו", היא אומרת.

כמה פעמים ביום שואלים אותך איך עזבת מקום כמו ניו זילנד וחזרת לישראל?

"כל הזמן. אני תמיד מופתעת שאנשים חושבים שאני משוגעת. אבל עם כמה שהחיים בניו זילנד יותר קלים, ישראל הרבה יותר מעניינת אותי. יש כאן משמעות, שייכות וזהות שאין שם".

בשנים האחרונות כהן-וולף כבר לא מתגוררת בקיבוץ כפר עזה שאליו חזרה, לאחר שעזבה אותו לטובת הלימודים והעבודה, אבל גם היום היא מרגישה מחוברת מאוד למקום. "כפר עזה זה הבית מבחינתי, ואני לגמרי רואה את עצמי חוזרת לחיות שם. במובן מסוים, אפילו יותר מאז שילדתי, עד כמה שזה נשמע אולי אבסורדי לאור המצב".

איך את מרגישה כשנופלים טילים על הקיבוץ בזמן שבתל אביב ובמרכז החיים נמשכים כרגיל?

"יש לי הרבה חברים שגרים בקיבוץ. מי שלא גר שם, לא מבין את זה וזה מקומם לראות כמה אנשים מנותקים ולא מבינים מה האנשים האלה עוברים".

זה גם לא טריוויאלי להחליט להביא לעולם ילדה לבד, כשההורים רחוקים מישראל וכשעובדים בתפקיד כל־כך מרכזי ותובעני. איך זה עובד?

"חשוב לי לגדל את הבת שלי בעצמי. זה אומר למשל שבין 16:00 ל-19:30 אני לא עונה לטלפונים וממשיכה לעבוד מהבית אחרי שהיא נרדמת. זה מכריח אותך להתמחות בניהול זמן וארגון".

כתב: עמירם ברקת / צילום: איל יצהר

X

שיתוף הפרויקט

סגור