בפרויקטים מסוג זה שאתם קוראים עכשיו, חלק מהמרואיינים מספרים לעיתים על מורה משמעותי ששינה את מסלול חייהם. הוא או היא אמרו מילה טובה, הראו שאפשר, דחפו קדימה, והעתיד התעצב בהתאם. המקרה של ליאור עטרת שונה: הנתיב שבו הוא בחר נסלל דווקא בגלל שהוא לא סבל את המורה שלו לספרות בתיכון. אנשים אחרים אולי היו נושמים עמוק ומנסים לשרוד את השיעור השנוא או פשוט מבריזים ממנו, אבל עטרת בחר בפתרון אחר: הוא נרשם בכיתה י’ ללימודים באוניברסיטה העברית במסגרת תוכנית מצטיינים של משרד החינוך, רק כדי לחמוק משיעורי ספרות.
כבר מגיל צעיר הוא התעניין יותר במקצועות הריאליים. גדל בירושלים (שבה הוא מתגורר גם היום) וזוכר את עצמו כילד יושב על המחשב שאביו קנה לעסק. "ברגע שהבנתי שיש אפשרות להתעסק עם מחשבים בבית הספר, נלחמתי על זה ומאוד-מאוד נהניתי", הוא מספר. "אחרי שעשיתי בגרות בחמש יחידות במחשבים, החלטתי שאני רוצה להרחיב את זה ל-11 יחידות והייתי הראשון והיחידי בבית הספר שלי שעשה את זה.
"תוך כדי, פנו אליי מהמסלול של העתודה בצבא אחרי שהמורים שלי בתיכון המליצו עליי והיה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות. במקביל, בגלל אי ההסכמות עם המורה לספרות, הרעיון של תוכנית המצטיינים קרץ לי במיוחד לאחר שגיליתי שחלק מהשיעורים נופלים בדיוק על השיעורים שלה, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה".
לאחר שהתקבל לעתודה האקדמית, החל עטרת ללמוד מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ובמהרה עבר להתמקד רק בתחום שבאמת אהב. העניין שלו בתחום ההאקינג עוד מימי התיכון הביא לכך שאחרי שסיים את התואר והגיע לצבא, הוא הציע למפקדיו באגף התקשוב ליצור גוף סייבר שיתקוף יחידות צבאיות אחרות על מנת לגלות פרצות אבטחה ולתקן אותן.
"ממש הופתעתי שבצבא אין גוף כזה", הוא נזכר. "הייתה פעולה מסוימת של גופים אחרים, אבל היא היתה מאוד שטחית. לי היתה תשוקה מאוד גדולה סביב הרעיון הזה והמפקד שלי נכנס איתי להרפתקה, ולימד אותי הרבה מאוד, ויצרנו בעצם סוג של סטארט-אפ בתוך צה"ל. הייתי מסיים את המטלות הרגילות שלי, ואז מתיישב בערב ותוקף מטרות של צה"ל מתוך מחשבה שככה אני אראה שיש חשיבות לפעילות כזו. ככה, צעד אחר צעד, זה קרה. מאוד קסמו לי שני הצדדים של המשוואה: לתקוף, ואז לתקן ולהגן", הוא אומר. "אהבתי גם את זה שהתפקיד לא כלל רק עבודה מול מסך מחשב אלא אינטראקציה עם אנשים אחרים".
מוביל צוות של 65 עובדים
במסגרת תפקידו היה שותף לבניית האסטרטגיה של הגוף שכונה "הצוות האדום המטכ"לי" ותמך בזרועות האוויר, הים והמודיעין. הוא זכה במגן ראש שירות הביטחון ועבד עם בכירים רבים בשירות הביטחוני. ב-2012, לאחר שהשלים תפקיד כראש מדור, הוא השתחרר בדרגת רב סרן. עם השחרור הוא כבר החזיק בחוזה ייעוץ במשרד ראש הממשלה, אך ביום שבו התייצב בבקו"ם כדי להחזיר ציוד, קיבל פנייה מג’נרל אלקטריק העולמית.
ההצעה: להיות מנהל קבוצת הפיתוח להגנת סייבר על תשתיות קריטיות כמו כורים גרעיניים, תחנות כוח, מערכות עירוניות, מנועי מטוסים, רכבות, ציוד רפואי ועוד.
עטרת אומר שהחליט להשתלב בחברת הענק הרב-לאומית כי חשב שיימצא עניין בעבודה מול מערכות גדולות ומורכבות כמו אלו שמולן עבד במסגרת שירותו. לדבריו, "הרעיון לעשות תהליך של הקמת משהו מאפס בתוך ארגון ענקי היה נראה לי כמו משהו שמאוד יקסום לי. כשהגעתי לג’נרל אלקטריק בכלל לא היה פונקציה של מישהו שאחראי על אבטחת מידע".
כיום עטרת הוא מנהל האתר של GE Digital בישראל, שמונה 65 חוקרים ומפתחים שמתמחים בתקיפה ובוחנים את המערכות השונות של החברה, הפרוסות בכל העולם. ניסיונו הייחודי בתחום הביטחוני והפרטי הופך אותו למישהו שיכול להעריך לא רע את רמת העמידות של התשתיות הקריטיות בישראל מול ניסיונות של תקיפות סייבר. "תחום התשתיות הקריטיות הוא תחום שהוא יחסית פרוץ מבחינה טכנולוגית, וזה לא מפתיע במיוחד", הוא מספר. "אורך החיים של הציוד של תשתיות קריטיות יכול להגיע ל-50-40 שנה והרבה פעמים הוא לא נבנה מתוך מחשבה על התקפות סייבר".
עם זאת, עטרת מרגיע שבישראל המצב "הרבה מעל הממוצע בעולם בגלל העבודה של מערך הסייבר. המצב שלנו לא מושלם, אבל בטוח הרבה יותר טוב מזה של רוב המדינות. זה לא בגלל שהציוד עצמו מאובטח יותר אלא בגלל שיש הרבה מעטפות של אבטחה עד שמגיעים אליו".
כתב: שחר סמוחה / צילום: ענבל מרמרי