לא כל ביקורת נגד איש ציבור מוגנת מפני דיבה

התביעה של נתניהו נגד בן כספית מעלה מחדש את שאלת גבולות השיח

בן כספית / צילום: איל יצהר
בן כספית / צילום: איל יצהר

ביום 23.12.18 הוגשה תביעת לשון הרע נגד העיתונאי בן כספית על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בה נטען כי כספית מנהל "מסע הכפשות מכוון ומתוזמר היטב נגד ראש הממשלה". התביעה מתמקדת בעיקר בכתבה של כספית מיום 21.12.18, המקשרת בין הטבות שקיבל היועץ המשפטי של הכנסת לבין צירוף אשת היועץ לצוות מקבלי ההחלטות בענייני ראש הממשלה.

כתב הגנה טרם הוגש, אך כבר כעת ברור כי הדיון בתביעה יציף שוב את השאלה, מה היחס הנכון לתביעת לשון הרע המוגשת בגין דברים הנאמרים על איש ציבור.

בארה"ב, לדוגמה, מאז פסק הדין התקדימי "ניו-יורק טיימס נ' סאליבן", פרסומים נגד איש ציבור, לרבות פרסומים שקריים, אינם מהווים עילה לתביעת לשון הרע (למעט מקרים נדירים של "זדון ממשי" או קרוב לכך). גישה זו מבוססת על מספר טעמים: תפיסה לפיה חופש הביטוי בנוגע לאיש ציבור היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה תקינה; הנחה כי איש ציבור נכנס לתפקידו מתוך ידיעה ש"ימשוך אש"; וכן הנחה לפיה לאיש ציבור עומדים הכלים להוצאת האמת לאור, לאור נגישותו הרבה יותר לתקשורת.

בישראל, בשונה מארה"ב, אין כלל גורף המגביל איש ציבור להגיש תביעת לשון הרע. הדין מכיר בחשיבות חופש הביטוי בנוגע לאישי ציבור, אך קובע כי גם לחופש זה יש קווים אדומים. ההבחנה העיקרית היא בין הבעת דעה לבין פרסום עובדתי: כשמדובר בהבעת דעה או ביקורת, יקבל חופש הביטוי משקל מועצם; לעומת זאת, כשהפרסום מתיימר להיות עובדתי ומכיל עובדות לא נכונות, תינתן עדיפות לשמו הטוב של איש הציבור. יתרה מכך, הפיצוי שייפסק עשוי להיות גבוה יותר, לאור חומרת הנזק הנגרם לו בהשוואה לאחרים.

כך, בית המשפט קיבל את תביעת לשון הרע שהגישו נתניהו ורעייתו נגד העיתונאי יגאל סרנה בעקבות פרסום-שווא. נפסק כי אמנם התובעים הם אנשי ציבור, שמצופה מהם כי עמידותם בפני ביקורת שלילית תהיה גבוהה יותר, אך הדברים שונים כאשר מדובר בפרסום עובדתי המציג עובדות שאינן נכונות. הערעור על פסק דין זה נדחה.

למרות ההבחנה בין פרסום עובדתי לבין הבעת דעה על איש ציבור, חשוב להבהיר כי גם כשמדובר בהבעת דעה, ההגנה אינה גורפת. כאשר ה"דעה" המובעת היא מסקנה עובדתית של המפרסם, שניתנת לאימות או הפרכה, והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים כדי לאמת את מסקנתו, הוא לא יוכל להתגונן בטענה כי מדובר ב"הבעת דעה". כמו כן, חופש הבעת הדעה על איש ציבור אינו מאפשר השתלחות קיצונית ושלוחת רסן החורגת מגבולות הסביר.

דוגמה ליישום כללים אלה ניתן לראות בפסיקת בית המשפט העליון, בהתייחסו לתביעת נתן שרנסקי ומפלגתו בעקבות פרסום ספר שכלל הכפשות נגדם. שם קבע בית המשפט כי גם החלקים שמהווים הבעת דעה, הם לשון הרע אסורה.

כללים אלה ינחו את בית המשפט גם בתביעה הנוכחית. אם ייקבע כי הפרסומים בכתבה אינם נכונים, לא תעמוד לזכותו של כספית העובדה שהנפגע הוא איש ציבור. הטענות בכתבה מנוסחות כעובדות ולא כהבעת דעה. גם חלקי הפרסום שכן ניתן להגדירם כ"הבעת דעה" הם מסקנה עובדתית של הכותב, שמצופה מעיתונאי לברר את נכונותה בטרם פרסומה באמצעים סבירים.

לעובדה שנתניהו הוא איש ציבור, עשויה להיות השפעה דווקא לכיוון ההפוך: הפיצוי שייפסק לזכותו במקרה שיתברר כי הפרסום אינו נכון, עשוי להיות גבוה יותר, לאור חומרת הנזק לשמו הטוב כאיש ציבור וכראש ממשלה.

הכותב הוא ראש משרד ד"ר י. וינרוט ושות'; המשרד ייצג את נתניהו בעבר.