אולטרה-מרתון בהרי הטררה בעקבות שביל הבריחה של סבא

רני גבע בחר לרוץ אולטרה-מרתון פרטי של 70 קילומטר בהרי הטטרה בסלובקיה כמחווה לסבא שלו, שנמלט מהנאצים באותו מסלול במפולין לסלובקיה • מיוחד ליום השואה הבינלאומי

הרי הטטרה / צילום: , Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
הרי הטטרה / צילום: , Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

זה לא היה אולטרה-מרתון רגיל, ולא רק בגלל שהריצה ארכה 70 ק"מ בשטח הררי בין פולין לצ'כוסלובקיה. כשרני גבע בחר את המסלול, הסיבה לא הייתה ספורטיבית. 75 שנה אחרי שסבא שלו, עוזיאל ליכטנברג, עשה את המסלול הזה, ובנסיבות לגמרי אחרות, הלך גבע בעקבותיו, או יותר נכון - רץ, וסגר מעגל.

השנה היא 1941. עוזיאל ליכטנברג, אז כבן 25, היה כבר בעל רקורד עשיר כראש קן הנוער הציוני בלודג' שבפולין, חייל, קצין בקרב הבליץ, שבוי ואסיר נמלט, ונאלץ להמשיך ולברוח. תחת זהות בדויה הגיע לוורשה, פגש את בלומה זוגתו מגיל 16 (ולימים רעייתו), וקיבל על עצמו תפקיד כשליח יהדות פולין שמטרתו למצוא נתיב בריחה ליהודים דרך הרי הטטרה לסלובקיה ולהקים בה תא מחתרת.

הרי הטטרה הם הגבול הטבעי בין המדינות ומהווים חלק מרכס הקרפטים שנמשך בהונגריה ורומניה. לקראת המסע הוא חבר למבריח גבולות וחצה עמו את ההרים לסלובקיה בדרך אל החופש. נתיב הבריחה סייע בהמשך בהברחתם של יהודים שחצו את הרכס ונמלטו מהתופת הנאצית.

"גם בעונה הטובה אי אפשר לדעת מה יקרה בהרים", גבע מספר. "בחורף אנשים חצו זאת בלילה, בשלג, בחושך ובקור והיו חייבים להחזיק בחגורה של המבריח, כי אחרת הוא לא מחכה. סבא שלי פעל בסלובקיה ואחר כך בהונגריה עד שגבולותיהן נסגרו, ובשנת 1944 עלה ארצה".

מנטרה בעליות הקשות

גבע, מהנדס בניין במקצועו, עבד בחברה שהקים סבו, צמוד אליו במשך 15 שנה. "היינו כמו חברים", הוא מעיד, "הוא היה אדם צנוע שלא התבלט, לכן הצליח בסלובקיה. הייתה לו יכולת להשתלב בסביבה ולראות בלי להיראות. היה לו זיכרון פנומנלי, הוא דיבר כמה שפות וידע להחליף זהויות ובכל רגע נתון היה יכול להיות בן אדם אחר. כך גם הצליח לברוח יותר מפעם אחת אפילו ממחנה ריכוז, ובגלל זה כינו אותו בגסטפו ‘הציפור' כי אי אפשר היה לתפוס אותו".

את הסיפורים ינק גבע מילדותו, אבל גם כשהגיע הסב לגיל מאה (הוא נפטר בגיל 101), הוא עדיין זכר הכול וגבע לא הפסיק לשאול, בעיקר כשפנה לספורט לפני כשלוש שנים. "הפן הספורטיבי הוא פן רוחני אצלי, כי לא עשיתי ספורט מכיתה ו' וסבא שלי, שלא היו לו פחדים, היה השראה. הייתי בתקופה קשה אחרי גירושים, והיו דברים שהפריעו לי ורציתי להתפתח ולשנות, ולמרות שהצלחתי בתחומים רבים, הרגשתי כישלון ורציתי להוכיח לעצמי שאני יכול להתגבר על קשיים. אינטואיטיבית, חשתי שספורט יעזור לי ושהחוסן המנטלי ממנו ישליך על החיים".

רני גבע עם סבא שלו, עוזיאל ליכטנברג / צילום: רני גבע
 רני גבע עם סבא שלו, עוזיאל ליכטנברג / צילום: רני גבע

גבע יצא למסע שלו כשבראשו מהדהד משפט שאליו נחשף: "אם מישהו אחד מצליח לעשות דבר שאתה מאוד רוצה, כנראה שגם אתה יכול לעשות אותו". רק כשנתקל באדם שסבל מבעיה רפואית ובכל זאת עשה איש ברזל, החליט שזה הייעוד, ננעל על המטרה ולמחרת לקח את רן שילון כמאמן.

האירוע הראשון שבו השתתף היה מרוץ לחרמון עם טיפוס של 700 מטרים. "כששאלתי את סבא שלי כמה הוא טיפס, הוא דיבר על כ-2,000 מטרים, וגם בגיל מאה שלו המשכתי לשאול אותו שאלות כמו, מה עבר לו אז בראש. אני זוכר במיוחד סיפור על מישהי שהוא היה צריך להבריח פעם בלילה במעבר. היה חשוך ומושלג והוא כל הזמן דרבן אותה ‘קדימה רותי, עוד מעט נגיע'.

"המשפט ‘קדימה רותי' הפך להיות למנטרה אישית שלי בעליות הקשות, וזה בדיוק מה שאמרתי לעצמי בראש. כל הזמן גם חשבתי עליו איך הוא עשה את המסע בהרים וכדי להיכנס לנעליים שלו, דמיינתי את עצמי בגוף שלו בהרי הטטרה בחורף, בשלג, בלילה, וזה נתן לי את הכוח לרוץ את החרמון".

המטרה הבאה שלו נקבעה לאחר שקרא את הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי שבו תיאור של אולטרה-מרתון. "משהו בהלך הרוח ובחוויה הכללית ובצורת החיים הזו התחברו לי לחוויה שהיא גדולה יותר ממה שאפשר לדמיין, ואז החלטתי שזה הדבר הבא. התקשרתי לרן שילון ושאלתי מה דעתו על ריצה שכזו, כמה זמן לוקח להתכונן, ותוך כדי מחשבות ודיונים איתו עלה לי, אסוציאטיבית, הרעיון לשחזר את מעבר הגבול של סבא שלי. הסיפור שלו נחקק אצלי בראש כילד, אבל גם כבוגר. כל הזמן חשבתי עליו ואיך הוא עשה את המסע בהרים".

איך מתכוננים לריצה כזאת?

"עשינו אימונים שמשלבים ריצה ייעודית להרים ותרגילי כוח לצד הרבה שחרור והרפיה. צריך לייצר נפח מאמץ באימון בהתאם למטרה. מלבד ריצה ואימון בעליות למשל, עשיתי המון תרגילי כוח שמתאימים לעלייה כמו סקווטים. אבל הכי חשוב זה להיות קשוב לגוף ולא לדחוק בו אלא לתת לו להוביל.

"התכוננו שלושה חודשים, אבל זה פרק זמן מתאים למי שרץ ויודע איך להתמודד עם הקשיים של אולטרא-מרתון ועם האתגרים המנטליים. אני מגיע מאימונים עצימים לאיש ברזל שעשיתי בשנתיים האחרונות, ולכן התאמנתי שש פעמים בשבוע ורצתי שעה עד שעתיים בכל אימון.

זה התאים לי, ומבחינתי זו כמות הגג של הריצה בשבוע. למי שמתחיל מאפס זה ייקח הרבה יותר. אם לכמת את כל מה שעשיתי בתקופה הזו, אז רצתי כאלף קילומטרים, מהם כ-12,000 מטרים טיפוס מצטבר ועשיתי כ-8,000 סקווטים".

רני גבע / צילום: שלומי יוסף
 רני גבע / צילום: שלומי יוסף

איך מדמים בישראל את הרי הטטרה?

"אפשר לצאת לאזור עם טופוגרפיה הררית כמו הרי ירושלים, אני עשיתי את זה המון ורוב האימונים שלי היו בטבע. אם אין סביבה הררית, לקחת כל עלייה שיש, דיונה, גבעה וכדומה ולעלות אותה כמה פעמים, עד שמגיעים לאלף מטרים במצטבר לאימון. המקום החביב עליי היה באזור נחל עמוד - מכביש 90 לקיבוץ חוקוק. עשיתי את זה הלוך ושוב כשבע פעמים כדי לקבל אלף מטר מצטבר".

חרדות לא מוסברות

ביוני האחרון יצאו השניים למסע המחווה לסבא ולסבתא של גבע, שעשו את המסלול כדי להימלט מאימת הנאצים, אבל גם כדי להציל את חייהם של יהודים רבים. בפועל, שילון וגבע לא ידעו דבר על המסלול, בהיעדר מפות מדויקות. הם שרטטו מסלול בקווים כלליים, התבססו על ניסיונו העשיר של שילון בריצות הרים, וקיוו לטוב.

"לפני שנסענו לסלובקיה הייתי בחרדות. הייתי בטוח שאני הולך למות. אני לא יודע להסביר, אולי חוויתי משהו שסבא שלי חווה, פחד גדול. חלקתי את תחושתי עם רן שילון, והוא אמר לי שפחד זה דבר טוב, כי הוא שומר עלינו שלא נעשה טעויות, ושזה טוב לצאת למסע כזה כשמפחדים. זה עדיף משאננות, ולמרות זאת יצאנו בלי לדעת כלום, בלי מפות מדויקות, בלי מסלול, בלי מקום לינה ועם הרבה חוסר ודאות.

זה לא קצת חסר אחריות?

"זה לא שיצאנו על עיוור, כי הייתה לנו מפה כללית, ותכננו למצוא שם מפה וגם הצלחנו, אבל זה היה סיכון. לכן התאמנו את הציוד למצב שנצטרך ללון בחוץ, למשל. ביוני עדיין קר מאוד בפסגות כי מזג האוויר בהרים משתנה כל רגע. רק בהר הכי גבוה ברכס הטטרה בצד הפולני הצלחתי לדמיין את עצמי למעלה, ולמרות ששקשקתי מפחד, כל הזמן ראיתי את עצמי כבר למעלה בסוף".

עם אילו קשיים התמודדת? מה עזר לך?

"הקושי הוא בעיקר בעליות, ומה שעוזר לי זה לחלק אותן לחלקים קטנים וכל פעם לדמיין את עצמי עובר את החלק הבא. מצד שני, אני מאפשר לעצמי לדמיין אותי בראייה הרבה יותר מתקדמת, כשאני כבר בסוף העלייה. בנוסף, אני מדבר אל הגוף כדי להרפות אותו, אני מדבר אל הכתפיים ואל הרגליים ואומר להן להשתחרר, אני מעודד ומפרגן להן ב'כל הכבוד', ובקצה כל עלייה משחרר צעקה גדולה של פרגון עצמי".

רני גבע  בהרי הטטרה/ צילום: רני גבע
 רני גבע בהרי הטטרה/ צילום: רני גבע

איך אתה מסכם את החוויה?

"מאוד מעצימה. כשדמיינתי אותה בהתחלה, ראיתי את הכול בשחור-לבן כמו סרט ישן משנות ה-40, וכאמור נתקפתי בחרדות. בסוף, הכול היה צבעוני ובסדר גמור, שמח אפילו. הגשמתי חלום שהוא למען החיים, עם הסתכלות קדימה.

"אשמח לעשות את זה שוב, לרוץ במקום שהייתה בו כל-כך הרבה היסטוריה ולהביא לשם עוד אנשים, זה יהיה כמו לטהר את המקום. הרגשתי שגם אנחנו כמו סבא שלי, פתחנו נתיב לקראת משהו חדש".

ומה היה השיא מבחינתך?

"בפסגה, כמובן. מצד אחד ראינו את כל סלובקיה פרוסה לרגלינו ומצד שני את הרי הטטרה ואת מעבר הגבול מתנשא מעלינו. בהרים נהוג להכין גלעדי אבנים קטנים כסימן לעוברים ולשבים, אז בניתי לכבודם רוג'ום קטן ושם הרגשתי כאילו סבא וסבתא מסתכלים עליי מחייכים ושמחים וזה היה הרגע הכי מרגש מבחינתי".

גלעד אבנים לכבוד סבא וסבתא/ צילום: רני גבע
 גלעד אבנים לכבוד סבא וסבתא/ צילום: רני גבע