אינטל מקבלת מיליארדים מהמדינה - אך הגיע הזמן להטיל בכך ספק

40 מיליארד השקלים שמתכוונת להשקיע אינטל במפעל החדש בקריית גת, ו-4 מיליארד השקלים שהיא מבקשת מהמדינה לצורך כך, הם סכומים חריגים. עם זאת, מדובר בחלק מרוטינה קבועה. בכל כמה שנים מבקשת החברה מענק מהמדינה להקמת מפעל, תוך איומים (שפעם אחת גם קיימה) לבניית מפעלים במדינות אחרות. בעקבות זאת, בארבעת העשורים האחרונים קיבלה החברה יותר מ-7 מיליארד שקל, והשקיעה קרוב ל-80 מיליארד שקל בהקמת אתרי ייצור. רק בחודש שעברה אישרה ועדת הכספים מענק של 700 מיליון שקל לחברה, ששוקלת בימים אלה לבנות מפעל באירלנד, ישראל וארה"ב, בכולן או בחלקן, תלוי במשא ומתן עם הממשלות.

גם אם לא תזכה אינטל למענק שהיא רוצה, ותקבל למשל שליש ממנו, המשמעות היא שהמדינה תעניק לחברה מענקים של 2 מיליארד שקל בתוך שנה. המדינה משחקת פוקר עם אינטל: היא מנסה להבין אם החברה כבר החליטה להקים את המפעל בישראל וכעת רק מנסה למקסם את המענק (כמו כל חברה עסקית), או שהיא מתקרבת לנקודת שבירה, שמשמעותה ויתור על המפעל בישראל.

ודאות זה לא מספיק

למה בעצם המדינה מעניקה לאינטל כל כך הרבה כסף? חברת השבבים האמריקאית היא המעסיקה הגדולה בהייטק הישראלי עם קרוב ל-12 אלף מועסקים, קרוב ל-4% מכלל העובדים בתעשייה. במפעל בקריית גת לבדו עובדים כ-3,300 איש, אם כי רובם עובדי ייצור. אינטל היא גם אחת היצואניות הגדולה במשק, שפעילותה מגדילה את התוצר המקומי; ההשקעות הגדולות שלה בבניית המפעלים ותחזוקם משפיעה על עסקיהם של ספקים רבים; והיא מעבירה לישראל ידע טכנולוגי שמגיע לאחר מכן לסטארט-אפים מקומיים. מול זה עומדות הטבות המס המפליגות שמקבלת אינטל, מלבד המענקים הנדיבים מהמדינה.

השקעות והחלטות כלכליות הן בחירה בין אלטרנטיבות. אם תדברו עם מישהו מאגף התקציבים באוצר, הוא בטח ישרטט לכם על הלוח את הגרף המתאים מהקורס הכי בסיסי בתואר בכלכלה. ואולם נראה שדווקא בהקשר לאינטל, הבחירה הזאת בין אלטרנטיבות לא מתבצעת. במשרד האוצר מכניסים את הנתונים למודל ובודקים אם להשקעה של הממשלה בבניית מפעל אינטל יש תשואה חיובית או לא. ואולם, תשואה חיובית יכולה להיות גבוהה יותר או פחות. אף אחד לא ישקיע במניה אם תניב לו תשואה של 3% בשנה, מבלי לחשוב כמה תניב לו השקעה במניה אחרת. אז למה במפעל של אינטל משקיעים מיליארדי שקלים במהלך השנים, מבלי לבחון את החלופות?

למשוואה נכנסת כמובן שאלת הוודאות. בכל השקעה מתבצע ניתוח של סיכון מול סיכוי, והרבה יותר קל ונוח להשקיע במפעל אחד של חברת אחת יציבה, שלא נראה שתיעלם בקרוב ממפת הטכנולוגיה. החלטה כזאת יכולה להתקבל, והיא בהחלט לגיטימית, אך מולה חייבות לעמוד חלופות ראויות. הן יכולות לכלול השקעה בעסקים קטנים ובינוניים, מענקים לחברות ישראליות אחרות או הכשרות לעובדים. ואולי בכלל צריך לחשוב לטווח ארוך יותר ולהשקיע בגיל הרך?

המהירות שבה מאשרת המדינה מענקים לאינטל מעוררת דאגה ותהיות לגבי קבלת ההחלטות בממשלה בהקשר זה, או למעשה - בכל הממשלות האחרונות. בעיקר נראה כי מחפשים פה פיתרון נוח, כאילו שהרחבה של אתר הייצור היא הדרך היחידה לשפר את מצבה של הפריפריה והכלכלה הישראלית כולה.

כל הביצים בסל אחד

בסוף השבוע פירסמה אינטל את הדוחות הכספיים שלה ל-2018 ואת תחזיותיה ל-2019. חברת השבבים האמריקאית סיכמה שנה מצויינת, אך התחזיות שלה לעתיד מתחילות לעורר חששות. מלחמת הסחר בין סין לארה"ב, חולשה בתחום המחשוב האישי ובדאטה סנטרס, וגם ההיחלשות של פעילות אפל (שאינטל היא ספקית שלה) הם גורמי הדאגה העיקריים. 

כשבוחנים את התמונה הגלובלית, קשה שלא לחשוב על ההשפעה של פעילות אינטל על הכלכלה המקומית. אפשר להתייחס לכך כתזכורת לתלות הגדולה של ישראל בחברה: היא כבר פיספסה בעבר את תחום הסלולר, וכעת עושה הכל כדי לא לפספס את התחומים החדשניים הבאים (כחלק מכך גם רכשה את מובילאיי תמורת כ-15 מיליארד דולר). אינטל נכוותה מכך שהיתה תלויה בתחום אחד, אולי לישראל יש מה ללמוד ממנה.