דרום אמריקה בסטיישן: עשר דקות לעצמנו, זה כל מה שרצינו

"360 ק"מ ליעד", הראתה המפה בגוגל מפס כשהכנסתי להילוך ראשון. "נו טוב", אמרתי לגברת הראשונה, "יש לנו את כל הזמן שבעולם". נבחנו על הבנות שצריך סבלנות, כי זה ייקח בסביבות השלוש שעות, אבל ליתר ביטחון הורדנו לספוטיפיי את השירים של מרגי ושל נועה קירל. איכות היא לא מילה גסה. השמש הייתה נצחית, הראש היה צלול, והאגמים היו בצבע טורקיז כמו שאפשר רק לפנטז. מדהים כמה נאיבי אפשר להיות גם בגיל 41.

עשר דקות לתוך הנסיעה זה הגיע. הגברת הראשונה, דווקא היא מכולן, דרשה שאעצור בדחיפות כי חייבים לצלם את כל היופי הזה. עוד עשרים דקות חלפו והשלישית גוועת ולשנייה יש פיפי דחוף. עצרנו שוב. מזל שהרביעית נרדמה איך שיצאנו, כי עכשיו היא התעוררה. תענוג.

הדחליל (ועליו שילוט הדרך) סימן ימינה וההגה לקח שמאלה, כי מי מאמין לדחליל. אחרי עשרים דקות הסתובבנו. מתברר שרוטה 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה המפוארת מצפון לדרום, הוא בכלל דרך עפר מרוצפת אבנים. איפה ישראל כ"ץ כשבאמת צריך אותו.

 הדחליל / צילום: פרטי

עברנו למוד של 30 קמ"ש. החיים עצמם אבל לאט. תנועת ההאטה זכתה לביטוי מוחשי בדרום פטגוניה. שעתיים נסענו כך, נהנים מכל אבן מתגלגלת שהקפיצה את האוטו. אלו היו שעתיים בלתי נשכחות: הבנות ישבו חצי גוף בחוץ, אבל בפנים התחוללה הפיכה. בפעם הראשונה זה עשרים שנה אין לאן למהר. או שכן. על אספלט לא שמעו כאן, אבל שילוט יש והוא בישר לפתע שהגבול עם צ’ילה עוד 120 ק"מ. השעון הראה חמש והגבול נסגר בשבע. בק-טו-ריאליטי.

הגענו עם שקיעת החמה והנשמה לפורטו נטאלס, עיירה צ’יליאנית מנומנמת. הראשונה, שהייתה מותשת משש שעות הנסיעה כאילו אחזה בהגה, התעקשה על פיצה. טוב, השעה הייתה בסך הכול עשר בלילה. פרקנו את העגלה, העמסנו את הרביעית, ויצאנו לתור את העיר. הגיוני. שעת בין ערביים נינוחה.

בטיול זה יהיה אחרת, נזכרתי לפתע בייאוש בשיחה עם חברים בארץ, בעודי ממתין לפסטה בלי כלום. יהיה לנו זמן לקרוא, לכתוב, לראות 17 סרטים שסימנו כ"מאסט!", להעשיר את נפשנו היגעה. יגעת מצאת תאמין. תאמין שזה לא יקרה. איפה זמן ואיפה אנחנו. אפילו לשירותים בשקט אין זמן. "אבא!" היא המילה הכי נפוצה בעברית אצלנו בבית (סליחה אמא).

גם כשנוסעים לשמונה חודשים טיול חייבים להספיק ולנו היה הרבה מה. טורס דל פיינה, אחד המקומות היפים בעולם, חיכה לנו בחוסר סובלנות משווע. בשש בבוקר התעוררתי למחרת, אלוהים לא יודע למה. אחרי ריצת בוקר חפוזה, הלום מקצב הלב, מיהרתי להשכים את כולן. "אין זמן היום להתעכב", יריתי. יצאנו לדרך.

השמש זרחה, הראש היה צלול, אבל הבטן, מתברר, הייתה ריקה. באגם הראשון עצרנו לאכול כריך עם שוקולד. באגם השני, באמת אחד היפים שראיתי מעודי, אחד משבעת פלאי, בלסנו שניצל כאילו אין מחר. הוא היה חוויה מרשימה מבחינת הבנות. השניצל. במפלים המטורפים של מי הקרחון הנמסים שיורדים מהטורסים כבר היינו בהרכב חסר. שתיים מארבע לא עמדו בקצב. וכשהגענו לתצפית הכי יפה בעולם: זה היה מושלם. כולן ישנו.

התגנבנו בשקט, אני והגברת הראשונה, אל מחוץ לאוטו, מתפללים שאף אחת לא תתעורר חס וחלילה. וכך, עמדנו לנו במשך זמן ממושך של עשר דקות תמימות והבטנו בהם בערגה. שלושה צוקים מרשימים שסימנו את כל מה שפיללנו שיקרה בטיול: שיהיו לנו עשר דקות שלמות רק לעצמנו. הללויה.

 עדי ברוטה 40 / צילום: פרטי

דברים לדעת

טורס דל פיינה. פארק לאומי עצום בשטח של 2000 קמ"ר הנמצא בדרום צ'ילה. אגמי הטורקיז, קרחוני ענק ושלושת עמודי הגרניט העצומים הופכים אותו למקום היפה ביותר בפטגוניה לדעתי. בפארק יש יותר מ־200 ק"מ של שבילי הליכה.

רוטה 40. הדרך החוצה את ארגנטינה מצפון לדרום. אורכה יותר מ־5,000 ק"מ, והיא חוצה את האנדים ועוברת ב־20 פארקים לאומיים וב־18 נהרות ענק. חלקה הדרומי של הדרך הפך להרפתקה בקרב מטיילים שעושים אותה לרוב בטרמפים.

 עדי / צילום: פרטי

המדד השבועי

מה הורדנו בספוטיפיי: פלייליסט פרי סטייל פסטיגל ועוד שניים שהכינו לנו חברים

השירים הכי נטחנים: "הזוג הזה" של מרגי, "יאסו", ו"כוס של יין" של משה פרץ

כמה ספרים לקחנו: אחד לכל אחד

זריחה: 7:09

שקיעה: 20:55

טמפרטורה: 5 מעלות בלילה, עד 30 ביום

 עומר / צילום: פרטי