אורלי לוי-אבקסיס ואיילת שקד התחילו את הבחירות לכנסת ה־21 בקול תרועה רמה של שינוי והקמת מסגרות חדשות ועצמאיות, זו נטשה את הרוסים וזו את הרבנים. אבל מה שהתחיל בסקרים דו־ספרתיים מחמיאים ודיבורים על הפתעת הבחירות, הפך עד מהרה למלחמת הישרדות נואשת. שתי המפלגות - גשר והימין החדש - מגרדות לפי הסקרים את תחתית חבית המנדטים, שקד מתנדנדת בין החמישה לשישה ולוי לא תמיד עוברת את אחוז החסימה. בימין החדש נוגסים נתניהו ופייגלין בכל פה, ואילו בגשר נלחמים עם כולם על הפירורים שנשארו מכולנו ומישראל ביתנו שנראה כי פג תוקפן.
לוי-אבקסיס ושקד נכנסו לכנסת על תקן הבטחות גדולות והצליחו, כל אחת בגזרתה, לחצוב לעצמן נישות מובחנות ולהוביל אותן. שתיהן נשים חזקות ומרשימות שנוטים משום מה לבוא אליהן בטענות על יופיין, שלא נדע. מפרידות ביניהן כשלוש שנים וכ־120 קילומטרים, המרחק מבית שאן לשכונת בבלי - הן הגיעו משני עולמות שונים בתכלית השינוי. ההבדלים העמוקים ביניהן ניכרים בכל פעולה ומשפט שלהן. השבוע שמעתי את שתיהן באותה יממה.
מוצאי שבת האחרון במרפסת בר הטאפ האוס ברחוב בן יהודה בתל אביב, שנמצא בלב ממלכת הצרפתים (מה שנקרא "המשולש הצרפתי": בן יהודה/בוגרשוב/פרישמן). כ־30 אנשים הטריחו את עצמם לשמוע את שקד, מרביתם צעירים דתיים. אני מתיישב ליד מארק ומודיע לו שהוא המתורגמן שלי הערב. נפלתי טוב עם מארק, רענני בן 30, כיפה שחורה וחיוך גדול. עלה לארץ לפני כשלוש שנים, עובד בהייטק ומאמין בימין החדש. איתנו בשולחן עוד ארבעה עולים מצרפת. יש גם סטיקרים: "שקד תנצח על בג"ץ - בנט ינצח את חמאס".
עד ששקד תגיע, נמצא איתנו יום טוב כלפון, מספר 11 ברשימה ונציגם של העולים מצרפת בימין החדש. בנט, מספרים לי בשולחן, מכנה את עצמו "האבא של העלייה מצרפת" והמפלגה אף הכריזה על השקת תוכנית לאומית להעלאת 50 אלף יהודים מצרפת ומבלגיה לישראל. בפועל, הולך מספר העולים החדשים מצרפת ומידלדל. כלפון, בן 32, עלה לבדו בגיל 18 והתגייס לצבא. מאוחר יותר הקים את תנועת "עלֵינו" שמטרתה קידום עולים וייצוג העולים בפוליטיקה הישראלית. כ־150 אלף ילידי צרפת מתגוררים בישראל, כחמישית מהם עלו בעשור האחרון. זו עלייה עשירה יחסית, משכילה יחסית, צעירה יחסית (שליש הם תלמידי בית ספר) ושזופה יחסית (לא יכולתי להתאפק).
לעולים מצרפת, מספרים מארק והחברים, יש ייצוג נמוך מאוד בפוליטיקה הישראלית הארצית (קצת יותר במוניציפלית); לפייגלין יש מועמד אחד, ש"ס - גם היא לוטשת עיניים אל הציבור שיכול להיות שווה עד שישה מנדטים, והימין החדש עם כלפון. הסיכוי שכלפון ייכנס לכנסת מהמקום ה־11 קלוש יותר מקלוש, אבל לא נראה שהוא נותן לזה לדכדך אותו.
חשוב להמשיך ולחזק את נתניהו והימין, הוא אומר, מתייחס לראיון של נתניהו שבו לא שלל לחלוטין ישיבה עם מפלגות המרכז. סיכוייו הזעומים לא מפריעים לו לשאת נאום ביטחוני ומדיני חוצב להבות. כלפון, דעו לכם, מתנגד לתוכנית טראמפ וטוען שהממשלה מגיבה ולא יוזמת בגבול עזה.
איילת שקד / צילום: שלומי יוסף
זהירות, יש עיתונאי בקהל
איילת שקד אמורה להגיע ב־22:00. כלפון מספר שזה האירוע הראשון שלה הערב, מתוך ארבעה. יהיה זמן לשאלות, הוא מבטיח ודוחק בקהל לשאול הכול, "גם שאלות קשות". בעשר ושלוש דקות מגיעה איילת שקד בשמלת אוף־ווייט ארוכת שרוולים. בונסואר, היא מברכת את הקהל המועט שמוחא כפיים, ומזהה אותי. "מה אתה עושה פה?", היא שואלת ומזהירה את הקהל מנוכחותי. מבחינת מארק והחברים, שהגעתה של שרת המשפטים עוררה בהם התרגשות רבה, העובדה שהיא זיהתה אותי ואף התייחסה לקיומי העלתה את קרני בעיניהם.
שקד נראית עייפה. מה זה עייפה, גמורה. "אני אחרי שבת בפתח תקווה", היא מעדכנת את השומעים, ואני, שעברתי אינספור שבתות בפתח תקווה, יודע עד כמה מנה גדושה של כיפות סרוגות ופוליטיקה יכולה להיות עניין תובעני ומתיש. היא כל-כך עייפה. אפשר להבין את זה, כמעט כל הפוליטיקאים שלנו נראים תשושים ומרוטים בשבועות האחרונים, כל אחד וסיבותיו. לדעתי, גם עצם זה שכל אחד מהם אומר את אותם הדברים ועונה לאותן השאלות שוב ושוב, ואז שוב, ושוב, גורם להם לתחושת דז'ה־וו תמידית. לפעמים לא בטוח שהם בכלל יודעים איפה הם.
"אין תסריט שביבי לא ראש הממשלה הבא", אומרת שקד בשקט, "השאלה היחידה היא הרכב הקואליציה. נתניהו", היא מזהירה, "יפנה לשמאל. הוא לא הכחיש שיפנה לגנץ ואנחנו זוכרים את הפניות שלו לברק, לבני ובוז'י". היא מבטיחה לשים דגש על הקהילה הצרפתית בהסכם קואליציוני. גמורה, לואטת שקד את המסרים הלעוסים. דומה שאם תצטרך לחזור על אותם המשפטים עוד פעם אחת, תתפוצץ. "אנחנו הוכחנו… אנחנו לחצנו… ידענו… חשפנו... ניצחנו… מינינו… שינינו…".
כל כמה משפטים היא עוצרת ונותנת לכלפון לתרגם לצרפתית. את הזמן היא מנצלת לדפדוף בטלפון. נראה שהיא עוד רגע נרדמת. אחרי משהו כמו עשר דקות נטו של נאום בינוני וחסר אנרגיה עד מאוד, היא מתנצלת על כך שהיא צריכה ללכת בקרוב ומבקשת שאלות. הקהל נראה מאוכזב למדי.
שקד חיכתה בוודאי לשאלות מרימות על הנושאים החביבים עליה - בג"ץ, שמאל - אבל לקהל היו תוכניות אחרות. בין יוצאי הדופן, היה בחור ענוד טבעות ועטוי שרשראות, שפתח בהצהרה חוצבת להבות על הדיקטטורה של בג"ץ ודרש לדעת מהן תוכניותיה של שקד למיגור מיידי של התופעה. זה נתן לה הזדמנות לחזור על הצלחותיה במינוי שופטים שמרנים. "בקדנציה הקודמת", כך שקד, "כחלון לא נתן לנו לשנות חוקי יסוד. אי אפשר לשנות הכול במכה אחת, בקדנציה הבאה נצליח", היא מבטיחה, "הכול תלוי בקואליציה, אבל צריך סבלנות". שואלת אחרת, תושבת יו"ש, לא זרמה עם תוכנית המפלגה לספח את שטחי C. לי זה נראה כאילו שטחי C לא הכי מעניינים את שקד, שהעדיפה לספר על המערכה המשפטית שמנהלים פלסטינים וארגוני שמאל נגד ההתיישבות. המתנחלת החביבה לא נראתה מרוצה מי יודע מה. "ישראל יכולה להכיל 70 אלף פלסטינים שיוכלו לבחור בין תושבות לאזרחות", חרצה שקד.
אבל חוץ מהשניים האלה, כל השואלים התמקדו בנושאים אחרים לגמרי, שבהם לשקד לא היה הרבה, או אפילו מעט, מה לומר. הנוכחים דיברו על מה שמפריע להם, וזה בכלל לא בג"ץ, מתברר. הם דיברו על מה שכואב להם, מצב העולים בישראל.
"המחירים עלו פי שניים, אבל המשכורת שלי נחתכה בשני שליש", אומר אחד. "לא נשמע לי סביר", עונה שקד. "האיקאה פה זו האיקאה הכי יקרה בעולם", מתלונן שני. "לא יודעת, צריך לבדוק את זה", מתגוננת שקד, וליתר ביטחון משנה נושא ומאשימה את כחלון שלא הוריד מספיק את מחירי הדיור. "הכול פה יקר נורא", אומר עולה אחר. "זירזתי את תהליך הרישום בטאבו", עונה שקד.
עולה מאנגליה מספר על הקשיים שלו בהעברת העסק לישראל. "אתה ציוני אמיתי", משבחת אותו שקד. "רציתי לקנות מקרן", אומר העולה מאנגליה, "אבל פה יקר פי ארבעה מאשר בלונדון. זו המדינה הכי יקרה שהייתי בה". "צריך לבדוק מול האוצר", עונה השרה, מגלה לקהל שהיא ובנט "קפיטליסטים שמאמינים בשוק הפרטי", מספיקה להכניס כמה משפטים בגנות המתחרה הבולט של הימין החדש, משה פייגלין ("20 שנה לא עשה שום דבר"), ואז מתנצלת, אומרת תודה רבה ונעלמת. כל הסיפור, כולל תרגום, לקח כחצי שעה בסך הכול. איך היא הייתה לדעתכם, אני שואל את החברים. "עייפה", הם עונים, "אבל אלופה".
מה ששקד לא שמעה
במקום ללכת הביתה אחרי שקד, אני נשאר עוד כמה דקות, שהופכות לשעה - וזו הייתה שעה מרתקת ועצובה. אני נשאר עם כלפון והצרפתים ולומד על הקשיים של העלייה הזו. מטרידים אותם החיים עצמם: המחירים, התורים, הביורוקרטיה, המרה ואישור של דיפלומות שקיבלו בצרפת. פסיכיאטר שישב בקהל סיפר שלא נותנים לו לעבוד. אשתו של מארק היא אופטומטריסטית מוסמכת בצרפת, ופה נאלצה ללמוד הכול מחדש. אשתו של אחר, אחות במקצועה, עברה אותו דבר. עולים רבים סובלים מזה, מספרים לי פה, וכבר הוגש בג"ץ בעניין.
העולים ממשיכים להציף מדם ליבם בעיה נוספת ולא מפתיעה - הם מספרים על גזענות של הישראלים נגדם. "הישראלים לא אוהבים אותנו", הם מספרים, "אומרים שאנחנו לוקחים את הדירות, מעלים את המחירים, משתלטים על עסקים - הישראלים לא רוצים אותנו פה".
"אין עולה מצרפת שלא מכיר את זה", אומר לי מארק. "לפעמים אומרים לנו את זה בפנים, לפעמים מאחורי הגב. יש לנו תקרת זכוכית שאנחנו לא יכולים להבקיע, והיא נמוכה מאוד". אני שואל את החברים האחרים ומקבל את אותה תשובה מדכדכת: "אנחנו דתיים מדי וימנים מדי בשבילם".
הישראלים שונאים אותם, מרמים אותם, הם אומרים. כישראלי ותיק שראה את המערכון המפורסם של לול, צורב לי בלב; כמה גרועים אנחנו בזה. כמה מהם מודים שהעלייה שלהם לישראל - עם כל אהבתם לשמש ולים - היא כישלון. גם הנתונים תומכים בזה - כשליש מעולי צרפת לא מצאו עבודה בתחום עיסוקם והשכלתם.
הם מציפים עוד סוגיה, "עליית הבואינג": אלפי עולים לא מוצאים עבודה בישראל וממשיכים לעבוד בצרפת; טסים לעבוד בראשון, חוזרים לארץ בחמישי. גם לא מעט פנסיונרים חיים ככה. "יש המון כאלה", אומר לי מארק. הוא מספר שעליית הבואינג יוצרת המון בעיות במשפחה ובזוגיות, כי אחד מההורים אף פעם לא נמצא. בנוסף, זה גורם להם לא להיקלט ולהיווצרות כלכלה צרפתית־ישראלית מקבילה וסגורה. העובד, המעסיק, הלקוח והמוצר - כולם צרפתים. חבל ששקד לא נשארה לשמוע את זה. לא הכול בג"ץ בחיים.
אורלי לוי אבקסיס / צילום: שלומי יוסף
לרקוד לפי החליל של לוי
למחרת בערב, באולם האירועים "פנינת הגליל" שבאזור התעשייה החבוט של חצור הגלילית. המקום מואר ומקושט בפוסטרים של אורלי לוי-אבקסיס, "שרת הבריאות של ישראל" ("וכל השאר פלסטרים") ושלל תמונות שלה. הפעילים, לבושים בחלוקי רופא, מחלקים חומרי תעמולה ומחכים ללוי.
כ־200 אנשים ממלאים את האולם. האווירה חיובית ועליזה. על השולחנות שתייה קלה וכיבוד סמלי. על הבמה יש זמר צעיר שמנעים את זמנם של הנוכחים בשירה חוזרנית של הג'ינגל של מפלגת גשר - "סופרים את האזרח, זה מהפך. באנו לבנות פה גשר, עם אורלי לחזק את הקשר". הוא עצמו עוד לא מצביע. באותו ערב התפרסם סקר שמכניס את גשר לכנסת וכולם מרוצים. גם לוי מגיעה בסוף יום של מפגשים, חוגים ונאומים - זה האירוע השישי שלה היום, מספר לי הדובר. אבל שלא כמו שקד, היא נראית רעננה ונמרצת כאילו הרגע חזרה מחופשה. להבדיל משקד, לוי - במכנסיים שחורים, חולצה פרחונית וז'קט לבן - מצליחה לעשות את עצמה כאילו היא שמחה לראות אותי.
על הנאום הפותח אחראית מועמדת מספר 3 של גשר, פרופ' יפעת ביטון. משפטנית, אקטיביסטית, פמיניסטית וחברה בדירקטוריון בנק ישראל - לא יפעת שאשא ביטון מכולנו, שרת הבינוי והשיכון. אין הרבה נשים מרשימות כמו ביטון, שבגיל 45 כבר נכללה ברשימת המועמדים לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. "אבל אני לא רוצה להיות המועמדת המרוקאית", אומרת ביטון, "אני רוצה להיות פשוט ‘המועמדת'!".
ביטון שוטפת את האולם בתועפות של כריזמה. עליי היא עושה רושם עז. משלהבת את הקהל.
"אתם מהצפון, אני מהדרום, מקריית מלאכי. קיבלתי הצעות מכל המפלגות כמעט", אומרת ביטון, "ותמיד אמרתי לא. אבל כשבאה אליי אורלי לוי, אמרתי לה כן לפני שהיא גמרה את המשפט. הצטרפתי לסטארט־אפ של אורלי".
ביטון מספרת על הוועדה שעמדה בראשותה, שחיברה את "דו"ח ועדת ביטון לרפורמה מבנית בביטוח הלאומי". זה נושא מרדים למדי, אבל היא מצליחה להבהיר את הבעיה. "הסמכות שניתנה לשר האוצר לאשר את תקציב הביטוח הלאומי עומדת בניגוד לחוק ומהווה ‘סיפוח זוחל' של האוצר לכספים ששייכים לכולנו, "אלה כספי הזקנה שלנו", היא אומרת.
"קבלו מנהיגה ישרת לב, חכמה ואמיצה", מציגה ביטון את לוי שעולה לבמה הקטנה ומתחילה גם היא לתת בראש, משהו כמו 40 דקות בלי טלפרומפטר, בלי עצירות ובלי להתבלבל. בכל נאומה הארוך לא הופיעו ולו פעם אחת מילים כמו "נתניהו", "גנץ", "ימין", "שמאל", "שטחים" או "בג"ץ". לוי דיברה עם האנשים של חצור הגלילית על מה שחשוב להם. על מה זה להיות חולים בפריפריה, לחכות חודשים לתור, על חוסר בטיפולים בקהילה, על 5,000 אנשים שמתים בשנה מזיהומים שקיבלו בבתי חולים. "זה יותר אנשים שמתים בבית חולים בשנה מאשר שמתו בכל מלחמות ישראל", היא אומרת. "אלה חללי מערכת הבריאות".
סדרי העדיפויות דפוקים, אומרת לוי - מוזילים מסכי ענק של 60 אינץ', אבל מזניחים את כל מה שחשוב - חסרים פה לב, נשמה ושכל ישר. "אנחנו", היא מצהירה, "נדרוש את משרד הבריאות". הנאום שלה מזהיר אל מול הנאום העייף והעצל של שקד.
אני מסתכל סביבי - אנשים מרותקים, מהנהנים למשמע דבריה של לוי. "ליצמן לא היה שר רע", אומרת לוי, "אבל על מה הוא עשה משברים קואליציוניים? על השבת, על הגיוס - על הבריאות לא עשה כלום! אנחנו חזקים יותר מהסקרים", אומרת לוי - "נהיה לשון מאזניים. אלה בחירות הזויות", היא אומרת. "כולם דורשים את תיק הביטחון, כולם גנרלים - רק אנחנו דורשים את תיק הבריאות". היא מדברת על המיון, על הילדים, על המחלקות הפנימיות, הגריאטריות - מאזיניה מהנהנים, נראה שהיא מתארת את היומיום שלהם. "יש לנו הנהגה שאדישה לאזרחיה, לדלות, לעוני", אומרת לוי. "אנחנו לא יש עתיד, אנחנו מכירים את העבודה, את הציבור - אנחנו הציבור".
"מי שירצה להיות ראש ממשלה", אומרת לוי, "ייאלץ לקבל את התוכנית שלנו, תוכנית לאומית להצלת מערכת הבריאות. נגרום להם לרקוד לפי החליל שלנו". לוי לא נותנת זמן לשאלות, אבל יש הרבה מחיאות כפיים וחיבוקים. אף אחד לא יודע מה יהיה, מן הסתם, אבל אם אורלי לוי-אבקסיס ויפעת ביטון ייכנסו לכנסת, זה יהיה ממש דבר טוב לכולנו. לא המפלגה, הציבור.
מצביעים כלכלה
כתבות
ני"ע
