"אנחנו לא מקבלים סיוע מהמדינה, רק מבקשים שלא תפריע"

הפורטפוליו של מעוז ינון, בן 43, מייסד ושותף ברשת אברהם הוסטל • "ישנו בגסט האוס קטן ונידח בדרום אמריקה, וראינו איך הוא מעצים כפר שלם. כשחזרנו, מצאתי בית נטוש בעיר העתיקה בנצרת ופתחנו עם משפחה מקומית את בית ההארחה הראשון בעיר. היום יש כבר 20 כאלה, רובם בבעלות נשים"

מעוז ינון / צילום: שלומי יוסף
מעוז ינון / צילום: שלומי יוסף

אני: יודע מה אני רוצה ומכוון לשם. לא סנטימנטלי, רציונלי ואופטימי, מחפש היגיון בכל דבר ומנסה להכניס אותו אם הוא איננו.

שורישם: ההורים של אמא עלו לכאן מסרביה בשנות ה-30' במסגרת תנועת נוער ציונית. הכירו בארץ והקימו את קיבוץ רוחמה בנגב, שם גרו כל חייהם. סבתא עבדה במתפרה וסבא היה שליח ופעיל בשומר הצעיר.

ההורים של אבא הגיעו באותה התקופה מאזור קישינב והכירו באונייה לישראל. הוא היה בתנועת הנוער "גורדוניה", וכשעגנו בארץ היא הצטרפה אליו ולמייסדי קיבוץ ניר עם. סבתא היא האחות המיתולוגית, העוגן והמגדלור של הקיבוץ, שעבדה במפעל הסכו"ם עד ימיה האחרונים. סבא, צבי גרשוני, כיהן כח"כ ונפטר מהתקף לב במהלך הקדנציה השנייה שלו.

הורים: אבא ואמא הכירו בהיאחזות "כרם שלום", ואחרי החתונה חזרו לקיבוץ של אבא וילדו שם את חמישתנו. אבא ריכז את גידולי השדה ואמא מורה למלאכה ויצירה. כשהייתי בן 14 עברנו לנתיב העשרה.

ילדות: מאז שאני זוכר את עצמי, חלום חיי היה לעזוב את הקיבוץ. היה חוסר צדק נוראי של המערכת, מי שלא היה מחובר לגרעין מקבלי ההחלטות או קיבל כסף מהמשפחה המורחבת, הגיע למצב כלכלי לא טוב. כשרציתי לנסוע אחה"צ לעבוד עם אבא בשדה, הפריע לצוות של בית הילדים שאני לא בפעילות החברתית. מצד שני, סבא וסבתא גרו בקיבוץ, אהבתי את הבריכה, ורכבתי על סוסים באופן מקצועי.

ההחלטה לעזוב הייתה משפחתית, אף אחד מאיתנו לא רצה להישאר בקיבוץ. ההורים קנו משק במושב נתיב העשרה והקליטה הייתה חלקה. נשארתי עם אותו חוג חברים, באותו תיכון, במגמת פיזיקה ומתמטיקה, ורוב הפנאי שלי המשיך להתמקד בסוס שלי, ששמו היה רד. התחריתי בקפיצות ורכיבה אומנותית וכל קיץ התאמנתי בחווה בשרון. חלמתי להיות ג'וקי מקצועי, לטוס להתחרות באנגליה, אבל כשהתחילו הבגרויות והגיע הצו הראשון, הבנתי שזה לא יהיה אפשרי. החלטתי למכור את רד ודרך זה למדתי לשחרר. התגייסתי לשריון, שלוש שנות סבל שעלו לי בבריאות, ובבית ספר לשריון, שם הדרכתי, פגשתי את שלומית.

שלומית: אשתי המדהימה וחובבת האתגרים, שאחרי השירות בשריון הייתה במחזור השני של קורס טיס לנשים. היא ילידת קריית אונו, מהנדסת אלקטרוניקה שעבדה עשר שנים במשרות בכירות בהייטק, ופרנסה אותנו בשנות הנישואין הראשונות. היום היא מלמדת תלמידי י"ג לתכנת. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בבנימינה.

פנאי: מתעסק בדף הפייסבוק "בארכבת" שפתחתי כחלק ממאבק הנוסעים לקבלת שירות ראוי מרכבת ישראל, שבמסגרתו עשיתי הפגנות יחיד מול שר התחבורה. וגם: בבילוי והסעות של הילדים, חברים וטיולים בארץ. בשנה הבאה נטוס כל המשפחה להודו.

תפיסת עתיד: להיות במקום שבו אוכל להשפיע ולעשות טוב לחברה. כרגע זה בעסקים ולא בפוליטיקה, כי השינוי יבוא מהעולם העסקי שצריך להחזיר טוב לחברה שמפרנסת אותו.

עסקי התיירות

ביטחון עצמי: ניסיתי לפתוח גן אירועים ליד צומת סילבר וסניף של חנות דיסקים וזה לא צלח, אז במקביל עבדתי עם חבר אצל אבא, שריכז את הפלחה בשלושה קיבוצים בגוש עציון, ואחרי שאספתי מספיק כסף, החלטתי לטוס לניו זילנד, אוסטרליה ונפאל, בלי לדעת מילה באנגלית. שלומית בדיוק נפלה מקורס טיס והתחילה לאסוף כסף כדי להצטרף אליי. בניתי את הביטחון העצמי ויצאתי מהדיכאון של השירות. אחרי חמישה חודשים של טרקים שלומית הצטרפה אליי לעוד חמישה חודשים, וכשנגמר לנו הכסף חזרנו.

תפנית בקריירה: התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ולא סיימתי את התואר, כי הבעלים של רשת "צליל" הציע לי לנהל את הסניף המפסיד שלהם בהוד השרון. תוך שנה הוא הכפיל את המחזורים ומשם עברתי לחנות הדגל בקניון בכפר סבא. במשך שנתיים ניהלתי 20 עובדים וכשהתחלפה ההנהלה עברתי ל"סיבוס" ושיווקתי ארוחות לעסקים מדלת לדלת. החלטנו לטוס שוב לחו"ל, אבל קודם לעשות את שביל ישראל.

ג'יזס טרייל: החוויה שעברנו בשביל ישראל הייתה מדהימה. נוף, אתרים קדושים, ואפס מידע באנגלית. כתבנו בלוג שהפך לפופולרי והבנו שיש כאן פוטנציאל תיירותי מדהים, עם העצמה כלכלית לפריפריה. אבל רק אחרי כמה שנים טובות חזרתי לשביל, ויחד עם דייב לאנדיס, פיתחתי מסלול הליכה ממותג ופתוח לכולם, חיבור אתרים של שלוש הדתות, שהפך למתויר ביותר בישראל. קראנו לו ג'יזס טרייל והוא יצא מההוסטל הראשון שהקמתי בנצרת, "פאוזי עזר".

פאוזי עזר: בטיול השני בחו"ל ישנו בגסט האוס קטן ונידח בדרום אמריקה, וראינו איך הוא מעצים כפר שלם. כשחזרנו, חיפשתי מקום בנצרת ומצאתי בית נטוש בעיר העתיקה, שם פתחנו עם משפחה מקומית את בית ההארחה הראשון בעיר. היום יש כבר 20 כאלה, רובם בבעלות נשים. אנחנו לא מקבלים סיוע מהמדינה, רק מבקשים שלא תפריע.

אברהם הוסטל: ב-2009 הבנתי שבכל אינתיפאדה או מתיחות ביטחונית העבודה נפסקת ועסק תיירותי ביישוב ערבי בפריפריה הוא לא עוגן כלכלי. החלטתי לפתוח הוסטל גדול בירושלים עם עוד ארבעה שותפים והקמנו את אברהם הוסטל. 300 מיטות, חללים פרטיים ומשותפים, וטיולים בעיר. לפני שלוש שנים פתחנו את הסניף בתל אביב, ולאחרונה קרן ברידג'ס ישראל, המתמחה ב"השקעות אימפקט", השקיעה בנו 25 מיליון שקלים ואנחנו מתכוונים להקים הוסטלים באילת ובים המלח.