"מזל שאמנים מתחילים לדבר. אנחנו חיות פוליטיות ולא קופי בידור"

בשנים האחרונות קארין סרויה מוצאת את עצמה בפרויקטים שעוסקים באי צדק. היא גילמה עיתונאית בסדרה "פמת"א" של כאן 11, שמאירה את הצד האפל של עולם המשפט; מופיעה בהצגה "במנהרה" של גשר, העוסקת בקרנבל התקשורתי-פוליטי שמשחק בחיי אדם אגב הסבבים הבלתי נגמרים בעזה; הצטלמה לתפקיד הראשי ב"רוז" של הבמאי דרור מורה, סרט העוסק ברצח רוז פיזאם ועתיד להיות משודר גם כן בכאן 11; ועכשיו ב"משפט חוזר", שעלתה בשבוע שעבר בגשר, תיאטרון הבית של סרויה - הצגה שמבוססת על ספרו של ליעד שהם, דרמת פשע בסגנון פילם נואר, המפענחת רצח צעירה.

"אני לא יודעת אם אני מזמנת אליי את החומרים האלה או שזה יצא במקרה", היא אומרת ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה - אחת ביום, לא יותר, תענוג קטן שהיא מרשה לעצמה מאז שהפסיקה להניק. "אבל יש לי תחושה כאילו חוסר הצדק נמצא על הקרקע, ממש לידי, ולא בכדי".

חוסר הצדק מלווה אותה מלידתה כתוצאה מרומן מחוץ לנישואין בין אימה, אחות במקצועה, לרופא נשוי בבית החולים שבו עבדו יחד. משפחתה של האם עטפה אותה באהבה ובחום, אבל האב סירב להכיר בקיומה. כשניסתה ליצור קשר איתו ועם משפחתו, חוותה כאב ושברון לב, שרק אימרי, בן השנה וחודש, הצליח לרפא, עד כמה שפצע עמוק כזה יכול להחלים.

"הייתי צריכה לעשות את דרך החתחתים הזאת למשפחה שלו (של האב), כדי להבין באיזו משפחה מדהימה גדלתי וכמה לא חסר לי שום דבר בחיים", היא אומרת. "עברתי שנים מאוד קשות, רגעים משפילים שאני לא מאחלת לאף אחד. כל זה הוא מה שאני והאמא שאני לילד שלי. מאז שאימרי הגיע לעולם יש בי איזושהי השלמה. חשבתי שיצבוט לי הלב שיש לו רק סבא אחד וסבתא רבא שלא מכירה את הנין שלה, אבל יש משהו בילד שמכריח אותך לחיות את הרגע, את העכשיו, להיות נוכח, ואין זמן להתעסק במה שהיה".

את מארי פיזם גילמה ב-2016, לפני שחשבה שהיא רוצה להיות אמא, וכבר יותר משלוש שנים מאז הסתיימו צילומי הסרט, הוא עדיין לא הגיע למסכים בגלל עיכובים משפטיים. לא בכדי בחר בה דרור מורה לגלם את פיזם בדוקו-דרמה שצולמה מחדש בהוראת בית המשפט. תווי פניה העדינים, העטופים בשיער בהיר וחלק, מזכירים את מי שהורשעה ברצח ילדתה הקטנה ונכלאה למאסר עולם.

"ההשתתפות ב'רוז' כמעט מוטטה אותי לפני שאימרי נולד, כי מאוד מתסכל מקצועית כשפרויקט כזה מתעכב", אומרת סרויה. "זה תפקיד שיכול להזניק קריירה, והוציא אותי מדעתי שכוחות מתוך המדינה עושים כל מה שהם יכולים כדי שהסרט הזה לא יוקרן, כי המדינה לא מוכנה שיבקרו אותה, ממש כמו ב'פוקסטרוט'. מזל שאמנים מתחילים לדבר. אנחנו חיות פוליטיות ולא קופי בידור. היו צריכות להידלק אצל הרשויות כל-כך הרבה נורות אזהרה בדרך עד הרצח, שיכלו להציל את רוז, וזה לא קרה.

"מה גם שעברתי חודשים מאוד קשים אחרי סיום הצילומים. תביני, נכנסתי לגוף של רוצחת. לא רק בטקסט על הבמה, אלא בשעות על שעות של עבודה עם סרטי וידיאו עם הקול שלה, הנשימות, הייתי פשוט היא. הסתפרתי כמוה, הגדילו לי את החזה בתותבים כדי שיהיה כמו שלה, כי כשנחקרה במשטרה היא עוד הניקה, ולהתנקות מהדבר הזה הייתה חוויה לא פשוטה, כי זה הרעיל אותי מבפנים. היה לי קשה לחיות עם התחושה שהתאהבתי, שהפכתי לסנגורית של הרצח הכי מתועב. בסוף הצילומים התחלתי לחשוב על ילד".

דווקא אחרי חודשים שאת בתוך דמות של אמא רעילה ומסוכנת, את רוצה ילד?
"דווקא מתוך הדבר הזה, ההתעסקות עם ילדים שאין להם בית, הצורך שלי לבנות בית בעצמי נהיה חזק. חיכיתי הרבה זמן ופתאום זה בא".

"שאבתי 70 מנות מראש"

סרויה נולדה בירושלים, שבה שוכן בית החולים שבו הכירו הוריה ועברה עם אמא שלה, איווט, לחיפה, כדי להיות ליד המשפחה. היא למדה במגמת תיאטרון, בכיתה י' השתתפה בסדנה של ניסן נתיב בת"א ובאותה תקופה ביקשה מאימה להפגיש בינה ובין אביה, מפגש שהתחיל חיובי יחסית והמשיך בסדרת התחמקויות מצד האב, עד שבגיל 21 דרשה בדיקת אבהות שהוכיחה את קשר הדם ביניהם.

היא עברה לת"א, גרה עם בן זוגה אז ובעלה היום, הפסיכולוג יקי שגיא, ולמדה משחק בבית ספר "הדרך", שם כתבה עם כמה חברים את "פלופנבאך וצופנהיים - חינוך מחדש", קומדיה מטורפת שזכתה בפרס ההצגה הטובה בפסטיבל עכו, ואיתה הופיעו במשך שנה בקאמרי. ב-2011 התקבלה לגשר, שם היא משחקת כבר שמונה שנים, ובמקביל הופיעה בסדרות כמו "הבורר", "רון", "לה פמיליה", "פצועים בראש" ו"נבסו".

סרויה היא במובנים רבים פועלת שחורה. עובדת קשה, מסביב לשעון אם צריך, פרפקציוניסטית, רצינית, בלי טיפת פינוק או מאניירות, ובתוך כל זה שומרת על וייב חיובי וגורמת לקולגות לחבב אותה מאוד. כשהייתה צריכה לעזוב את אימרי בן השמונה חודשים לשבועיים של הופעות בארה"ב עם "במנהרה", לא היססה. "ידעתי על הנסיעה מראש ושאבתי 70 מנות, פעם ביום, כי לא רציתי לתת לו תחליף".

לא חשבת לוותר?
"מה פתאום? ויתרתי על שבוע נוסף בטורונטו עם ‘הדיבוק', כי זה כבר היה מוגזם בשבילי והייתה לי מחליפה ל'הדיבוק', אז חזרתי בלי רגשות אשמה. ידעתי שהוא נמצא עם סבתות מדהימות ועם אבא נוכח - והכול היה בסדר. הכנתי אותו, את עצמי, את הבית, עם הפרטים הכי קטנים, כדי שיהיה לי קצת אוויר. ידעתי שהמחיר שאשלם אם לא אסע יהיה הרבה יותר גדול, וגם שלו. הוא לא צריך אמא שמוותרת על עצמה, זה משהו אנרגטי, משהו בהוויה שלי שעובר אליו".

בכל זאת צריך גם לוותר.
"בוודאי. אני לא אקח עכשיו כל דבר. משהו בהורות פיקס אותי ממקום נכון. אם יבקשו ממני להיות מחליפה, אעזור, אבל לא אקח כל דבר כמו פעם. אעשה דברים שבשבילם יהיה לי נעים לא להשכיב אותו בערב. גם הפרנסה היא שיקול, אבל למזלי דברים באים, יש שפע. אני כבר שמונה שנים בגשר ומצלמת לא מעט, ויחד עם זה משחררת יותר בקלות. אין ספק שלהיות אישה שחקנית זה הרבה יותר מורכב. לפני הלידה לקחתי שלושה חודשי הפסקה ואחרי הלידה עוד ארבעה, וזאת פאוזה שבעולם שלנו לא מקבלים באהבה, וצריך לחזור ולתפוס את המקום מחדש".

והיא תפסה אותו, כמו שהיא יודעת, בהרבה השקעה ובכל הכוח. לא מזמן היא הצטלמה ל"הנחלה" - סיטקום של יוצרי "היהודים באים", וגם בעונה השנייה של "פמת"א" היא אמורה להשתתף. לצד אלה, תסריט לפיצ'ר, מותחן אפל, אדיפאלי, שכתבה עם יוסף כהן, גם הוא ילד שאבא נטש, על נטישה מנקודת המבט של ההורה, נמצא בפיתוח.

נפגשנו כמה ימים לפני בכורת "משפט חוזר" - תקופה משוגעת, טעונה ברגשות ואנרגיות מטורפות, מעבר פיזי מחדר החזרות לבמה, שמצריך שינויים בסצנות, שעות על שעות של חזרות, לחץ, ובמקרה של ההצגה, גם תיאומים בין המחלקה הטכנית לשחקנים, כיוון שחלק מההצגה מצולם בשחור-לבן ומוקרן על הבמה. מצד אחד, התפתחות טכנולוגית הכרחית של התיאטרון, ומהצד השני מכשולים טכניים שיכולים להרים או להפיל הצגה בגלל תקלות.

בהצגת הילדים "גוליבר", שמשתמשת באמצעי מולטימדיה של מציאות מדומה, היא משחקת רק בחלקים המצולמים. בזו שבה אני נכחתי היו תקלות טכניות שפגעו בחוויית הצפייה, עד כמה שהניסיון לחדש טכנולוגית עורר הערכה. "במשפט חוזר" סרויה מופיעה גם על הבמה וגם על המסך.

"יש לתיאטרון צוות טכני מעולה ומערכות גיבוי ששומרות עלינו, אין אחורי קלעים כמו שלנו. הופענו כבר בלי חשמל עם גנרטורים, וכן, יש לפועלים מה לעשות כל שתי דקות, אבל זה מה שווירטואוזי בגשר. ב'הנפש הטובה מסצ'ואן' שיחקנו בתוך בוץ, צמיגים, מים וספסלים מעץ, וגם שם היו עניינים טכניים".

וזה עדיין קריטי פחות מווידיאו שלא עולה בזמן. כשאתם תלויים בשחקן שלישי, הטכנולוגיה, גם יכולת האלתור שלכם על הבמה מוגבלת.
"נכון, אבל גם להעלות אופרה בפארק או במצדה זה סיכון ולכן עובדים על זה שמונה חודשים מראש. אז שלא ייקחו סיכון ולא יתקדמו ויתפתחו?".

קארין סרויה | אישי: 34, נשואה + 1, גרה בת"א | אקטואלי: בימים אלה משחקת בהצגה החדשה "משפט חוזר" בתיאטרון גשר - מחזה מאת עוזי וייל וליעד שהם ובבימויו של אמיר י. וולף, המבוסס על ספרו של שהם