הסתדרות "גרילה"? עלייתו של האיגוד הלא מאוגד

בישיבת מועצת העיר ניו יורק, לפני היציאה לחופשת חג המולד האחרונה, נפגשו נציגי אמזון עם חברי המועצה ועם תושבים זועמים. על סדר היום עמדה הבחירה של ענקית הקמעונאות המקוונת אמזון לבנות את המטה שלה בקווינס. לכאורה, מהלך חיובי שאמור להביא 25 אלף משרות איכותיות חדשות. מנהלי אמזון לא ציפו להתנגדות גדולה כל כך מצד קבוצות רבות בעיר להסכם סובסידיות המס בסך 3 מיליארד דולר, שישולמו מקרנות העיר והמדינה. באותה ישיבה, כמה מהאיגודים בעיר גם דחקו בנציגי אמזון להעיד מה יעשו אם העובדים המקומיים ינסו להתאגד. "נעצור אותם", הם ענו בפשטות.

בישראל, הזכות להתאגד מעוגנת בחוקי העבודה, אך בארה"ב ובמדינות אחרות עומדים לרשות המעסיקים כלים חוקיים רבים למניעת פעילות מאורגנת. "חוק העבודה (האמריקאי; ו"א) מבטיח לכאורה לספק לעובדים גישה לחברות באיגודים ולמיקוח קיבוצי אם הם רוצים בכך", אומר ל"גלובס" תומאס קושן, פרופסור ללימודי עבודה ב- MIT ומנהל שותף של מכון סלואן לחקר העבודה והתעסוקה באוניברסיטה. "אבל עם השנים התברר שהחוק לא מצליח לספק את ההבטחה הזאת. הראיות מלמדות שאם מנהלים מתנגדים למאמצי העובדים להתארגן באיגודים, יש פחות מ-10% סיכויים להצליח להקים מערכת מיקוח מוצלחת, שסופה חוזה קיבוצי. התסכול בעקבות כישלון החוק הובילו להקמת קבוצות אלטרנטיביות שמשתמשות בגישות שונות לייצוג עובדים, שאינן מאופיינות בחוק העבודה הקיים".

שכבת ההגנה החדשה שנוצרה לעובדים מכונה Alt Labor - שם כולל לקבוצות או לקואליציות של עובדים הפועלות מחוץ למסגרת המסורתית והחוקית (לא כי הן פליליות, אלא כי הן אינן מוגדרות בחוק). הקבוצות הללו אינן מייצגות את כל העובדים אלא רק את המשתתפים בהן; אין להן ועד מנהל ולא גובים בהן דמי חבר. הן מאופיינות בפעילות "גרילה", כגון שביתות ספונטניות, שיבושים ספורדיים, החרמות ועזיבות מתואמות בשעות העבודה. לפני 20 שנה היו בארה"ב חמש קבוצות "לא מאורגנות" מהסוג הזה של בריתות פועלים או מרכזי עובדים. היום כבר יש יותר מ-200 מרכזים כאלו שמנהלים קמפיינים ממוקדים עבור מגוון רחב של עובדים - חקלאים, נהגי מוניות, שוטפי כלים, קוטפי ירקות ודוגמניות.

 מאבקים בולטים מחוץ למסגרת האיגודים המסורתיים

העובדים מעבירים את הידע הלאה

אחת הדוגמאות לקבוצה כזאת היא (OUR Walmart (Organization United for Respect, שקמה תחילה כדי לעזור לעובדים של המעסיקה הגדולה בארה"ב לשפר את תנאי העסקתם והיום מנסה לסייע לעובדים אחרים בשכר נמוך במגזר הקמעונאות. כך, לדוגמה, היא נכנסה לפעולה לאחר שענקית הצעצועים Toys R Us הודיעה בתחילת 2018 על פשיטת רגל. בן לילה מצאו את עצמם 33 אלף מעובדי החברה מפוטרים ללא סנט אחד של פיצויים. קבוצת OUR התחילה לפרסם מודעות ברשתות החברתיות במטרה להגיע לכמה שיותר עובדי טויס אר אס, ואחר כך הקימה קבוצות פייסבוק ומערך טלפוני, ניהלה שיחות ועידה ולבסוף הפגישה את העובדים. יחד הם ניהלו קמפיין תקשורתי מהדהד מול רוכשי החברה.

בנובמבר האחרון הודיעו קרנות ההשקעה שרכשו את ענקית הצעצועים על הקמת קרן פיצויים מיוחדת שאליה יזרימו 20 מיליון דולר. אמנם מדובר על שליש מהסכום שהחברה הייתה נדרשת לשלם אלמלא הרה-ארגון הפיננסי, אך 20 מיליון דולר יותר משציפו להם העובדים. היום מעבירים עובדי טויס אר אס את הידע הזה הלאה ומייעצים למפוטרים הטריים של Kmart וסירס לגבי הדרכים שבהן יוכלו 45 אלף המפוטרים להשיג תנאים משופרים.

בשוק הקמעונאות העצום בארה"ב, רק 5% מהעובדים מאוגדים. ככלל, האיגודים המקצועיים מייצגים קצת יותר מ-11% מכוח העבודה בארה"ב ובבריטניה. בישראל, לפי דוח OECD ל-2017, 27% מהעובדים מיוצגים בארגון כלשהו, אבל רק 11% מהעובדים הפגיעים ביותר בשוק העבודה, המשתכרים פחות מ-5,000 שקל בחודש, מאוגדים. בישראל ובארה"ב משמעות המספרים האלה היא שרוב העובדים המוחלשים אינם מאוגדים בארגון בעל כוח מיקוח. אין זה מקרה שב-2017 הגיעה ארה"ב לשפל של כל הזמנים בהפגנות המאורגנות עם יותר מאלף עובדים - 7 במספר.

זה לא תמיד היה ככה. בשנות השישים והשבעים, האיגודים המקצועיים בארה"ב ובבריטניה ייצגו כ-30% מכוח העבודה. פעילותם הייתה כה משמעותית, עד שהם הצליחו לשתק ממשלות וכלכלות, מימין ומשמאל. לפי הלשכה הסטטיסטית לעבודה בארה"ב, בין 1963 ל-1983 מספר ימי העבודה שהופסדו בגלל שביתות עמד על יותר מ-10 מיליון (!) בכל שנה.

כוחם של האיגודים היה בסופו של דבר בעוכריהם. הממשלות החלו לראות בהתאגדות פעילות כלכלית לא רציונלית, ואת האיגודים כרעים לעסקים וכגופים מקפיאי צמיחה.

קבוצות לחץ בפייסבוק

עם הירידה בשיעור העובדים החברים באיגודים, העבודה המאורגנת זוכה לעזרה מכיוון לא צפוי: הטכנולוגיה. "יש קבוצות כמו OUR שמשתמשות בכלי בינה מלאכותית כדי לספק לעובדים מידע על זכויות העבודה שלהם", אומר קושן, "אחרות משתמשות ברשתות חברתיות כמו עובדי Instacart שמחו על שינויי שכר לא הוגנים. Coworkers.org משתמש בעתירות ובמדיה חברתית כדי לתת קול להצעות עובדים לניהול. קבוצות אחרות משתמשות בנתוני שוק העבודה כדי לספק מידע על מעסיקים טובים לעומת מעסיקים גרועים".

הטכנולוגיה עשויה לעזור במיוחד לעובדי "כלכלת החלטורה" (gig economy). מילא עובדי וולמארט וסירס שיכולים לפעול ולשתף מידע במקום עבודתם, אבל מה עם נהגי אובר, פיבר או ליפט, שהתקשורת שלהם עם ה"מעסיק" מתמצה באפליקציה והם אינם נפגשים אלה עם אלה?

כמה מהעובדים הארעיים האלה הצליחו להשיג תנאים משופרים. לדוגמה, עובדי חברת המשלוחים Deliveroo התארגנו באמצעות קבוצות פייסבוק בערים שונות ברחבי העולם ומחו על שכרם ואפילו הצליחו לסגור או להגביל את יכולת המשתמשים להזמין משלוחים בערים כמו בריסטול ומנצ'סטר.

שימוש בפלטפורמות מקוונות סייע גם לעובדי אובר למחות על שינויים באלגוריתמים שביצעה חברת שיתוף הנסיעות והובילו להפחתת שיעור חלקם של הנהגים בכל נסיעה. המחאה הובילה לבסוף להקמת גילדת נהגים עצמאיים (The Independent Drivers Guild) שפועלת כדי להגן על האינטרסים של כ-70 אלף נהגי אובר, ליפט, ויה וג'ונו בניו יורק, נלחמת על תעסוקה הוגנת והייתה שחקנית משמעותית בחקיקה שעברה בדצמבר האחרון ונועדה להבטיח שכר מינימום של 17.22 דולר לנהגים. בשנה שעברה, רשת המזון המהיר צ'יפוטלה הסכימה לשפר את תנאי העסקתם של עובדי הרשת ברחבי המדינה, אחרי שעשרת אלפים עובדיה הצליחו להתארגן ולאיים בחרם על הרשת משום שהכריחה את עובדיה לעבוד מעבר לשעות העבודה המוגנות בחוק.

הצלחתם של נהגי אובר וליפט בניו יורק הוכיחה שקבוצות של עובדים, גם אם אינם מאורגנים באיגודים פורמליים, יכולות לשנות את התעשיות שלהן. מדובר בפעילות שעשויה להיות מידבקת. כך, מאבקם של עובדי תעשיית המזון המהיר בניו יורק להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר הוביל לקמפיין לאומי. היום 33 מדינות ברחבי ארה"ב העלו את שכר המינימום מעל הקבוע בחוק הפדרלי והסכום (15 דולר) משמש כיום מספר זהב והבטחת בחירות.

"מרכזי העובדים יכולים לעשות דברים שהאיגודים אינם יכולים", נכתב בדוח של משרד המסחר בארה"ב על תנועת ה- Alt Labor, "בין אם מבחינה דמוגרפית, תרבותית או פוליטית, ובין אם מבחינת פעילויות משניות או הפגנות בלתי מוגבלות בזמן. ברגע שהם יהפכו לממוסדים, הם יאבדו את הגמישות שלהם, ואולי אף את מקור המשיכה שלהם".

"דרוש שיפוץ מוחלט של חוק העבודה"

אבל לטקטיקות האלה יש מגבלות. אם ניקח את המאבק של נהגי אובר כדוגמה, הגילדה שהקימו מייצגת רק את הנהגים בניו יורק. נהגים בלוס אנג'לס יצטרכו להתחיל מאפס אם ירצו לשפר את תנאי העסקתם. האיגודים הלא מאוגדים החדשים ממוקדים בקמפיינים צרים ומשרתים כוח עבודה קטן יחסית. חסרה להם גם היכולת לבחור מנהיגים ולהשיג יציבות פיננסית לצורך הפעילות. במקום מקור מימון קבוע, הם נאלצים להסתמך על תמיכה מקרנות פרוגרסיביות פוליטיות או מקצועיות לתמיכה בפעילותם, כמו קרן פורד שתרמה 44 מיליון דולר למרכזי עובדים בין השנים 2013 ל-2016 או האיגוד המקצועי של עובדי השירות שתרם להתארגנות ארעית של עובדים בתעשיית המזון המהיר.

"יש קונצנזוס גובר בקרב מומחים עצמאים" מסכם קושן, "שאנחנו צריכים שיפוץ מוחלט, לא רק עדכונים מצטברים, של חוק העבודה. האם יהיה רצון פוליטי לעשות זאת? זו שאלה פתוחה. זה יקרה רק אם הציבור האמריקאי יעמוד מאחורי המאמץ לשינוי כזה ותלוי בשאלה עד כמה הנושא יהיה מרכזי בבחירות הבאות".