הצעירים הערבים צריכים לנהור לתקשורת

במערכת הבחירות האחרונה ראינו כיצד פאנלים שמאוכלסים בעיתונאים ופרשנים יהודים בלבד, מנסים להסביר מדוע חלק גדול מציבור האזרחים הערבים לא מימש את זכותו הדמוקרטית לבחור את נציגיו לכנסת. חלק מאותם פרשנים טען כי לערבים הישראלים אין זכות לבוא בטענות לממסד ולשלטון, כשהם בעצמם נמנעים מלקחת חלק בחגיגת הדמוקרטיה. אותם דוברים התעלמו מכך שאנחנו, התקשורת, חלק מהבעיה. הפוסל במומו פוסל. 

נוף התקשורת הישראלי בשנת 2019 הוא כמעט ריק מכתבים, עורכים, מגישים ופרשנים ערבים. את העיתונאים הערבים בכלי התקשורת המרכזיים אפשר לספור על כף-יד אחת או שתיים. לוסי אהריש, פוראת נסאר, לוסי איוב, שיבל כרמי-מנסור, ג'קי חורי ("הארץ"), סמי עבד אל חכים (חדשות 13), חסן שעלאן (ynet) ויאסר עוקבי ("מעריב"). מי עוד?

גם כאשר כבר עולה ערבי על מרקע הטלוויזיה, זה לרוב בהקשרים שליליים של פשע, עוני, מלחמות. התקשורת כמעט מתעלמת מכך שהאוכלוסייה הערבית היא מגוונת, שגם בתוכה יש זרמים שונים ודעות שונות, ויש ימין, מרכז ושמאל. או כפי שאמרה לי פעם לוסי אהריש: "התקשורת הישראלית חושבת ש'הבאתי ערבי לאולפן אז את שלי עשיתי', ובכך היא מנציחה את כל הסטראוטיפים שהיא מתיימרת לצאת נגדם בעצמה. אתה עיתונאי, קיבלת על עצמך אחריות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולא הכלב של הדמוקרטיה". 

שיעור הערבים בכלל האוכלוסייה הישראלית מגיע ליותר מ-20%. ההיעדר הכמעט מוחלט שלהם בכלי התקשורת הוא אחת התחלואות הגדולות שלה. הוא פוגע בחופש הביטוי, מצמצם את הדיאלוג בחברה, משדר מסר כאילו הערבים הם נחותים ואינם זכאים לקחת חלק שווה בשיח הדמוקרטי, מנציח את האפליה ומאשש סטראוטיפים משפילים. היעדר הייצוג מביא גם להקצנה בעמדות האזרחים הערבים. הדרה ואפליה מביאים תמיד להקצנה. תקשורת שאין בה כמעט ערבים היא תקשורת נכה, ודמוקרטיה עם תקשורת נכה היא דמוקרטיה נכה. 

ואין לכך כמובן שום הצדקה מהותית. בתחומים רבים יש ייצוג הולם לערבים אזרחי ישראל. בתי החולים, בעיקר בצפון ובדרום, מלאים ברופאים וברופאות ובאחים ובאחיות ערבים, שמצילים חיים של יהודים וערבים מדי יום. בתי המשפט, בעיקר בצפון ובדרום, מלאים בעורכי דין ובעורכות דין ובשופטות ובשופטים ערבים שמקדמים את מערכת המשפט והצדק בארץ. אותם רופאים, שופטים, עורכי דין, כותבים, טוענים, מאבחנים ומרפאים בשפה העברית. והעברית שלהם לא נופלת ברמתה מזו של הרופאים, עורכי הדין והשופטים היהודים. 

במטרה להילחם באפליה של ערבים בתקשורת, החלה ב-2016 עמותת "סיכוי", בשיתוף עם אתר "העין השביעית", לפרסם מדד שחושף את שיעור המרואיינים והמומחים הערבים בתקשורת. התוצאות, הצפויות מראש לכל צרכן חדשות, הן שייצוג המרואיינים הערבים בתקשורת הוא בשיעור של אחוזים בודדים בלבד.

אבל כאמור בהבאת ערבים כמרואיינים אין די. אם הצעירים הערבים רוצים להתערות בחברה הישראלית, הם חייבים ללכת לתקשורת, כדי להיות שותפים לקביעת סדר היום והשיח ושותפים לעשייה הביקורתית בתקשורת, כדי להראות שגם הם יכולים וש"אין להם זנב". 

ולכן אני פונה אליכם, האזרחים הערבים הצעירים - לכו ללמוד תקשורת, הגישו מועמדות לתפקידים בכלי התקשורת, נסו להשתלב ולהתערות בתקשורת. הקריאה היא גם למו"לים, לעורכים לעורכות הראשיים של כלי התקשורת: אם אתם מעוניינים לייצר תוכן מגוון שפונה לקהלים מגוונים, תוכן שמביא לביטוי גם את האוכלוסייה הערבית, להגביר את הפלורליזם ואת חופש הביטוי, לקדם את ערך השוויון בחברה - גייסו לשורותיכם ערבים. 

שיהיה ברור - האחריות למחדל היא גם עליי ועלינו ב"גלובס". גם אצלנו אין ייצוג הולם לערבים אזרחי ישראל. עם זאת, המו"לית, אלונה בר און, והעורכת הראשית, נעמה סיקולר, נכנסו לתפקידיהן רק לפני כשנתיים, והן כבר מקדמות מהלכים ברוח המאמר הזה. 

בשנת 1987 עשה העיתונאי והשר המנוח אורי אורבך מעשה גאוני של ממש: תחת הכותרת "הטובים לתקשורת" פרסם אורבך מאמר בעיתון "נקודה", שבו הוא קרא לצעירי הציבור הדתי-לאומי להשתלב בתפקידים בתקשורת. אורבך פרסם את המאמר בתקופה שבה כמעט לא היו עיתונאים ימנים ודתיים, מתוך הבנה שרק שילוב של נציגי הציבור שלו בתקשורת יאפשר לו לקדם את רעיונותיו ואת השקפת עולמו. 

"מדי שעה אנו משלמים בריבית-דריבית על ההתנתקות והנתק שבין הציבור שלנו לעולם התקשורת", כתב אורבך לשמיניסטים הדתיים-לאומיים ועודד אותם להתגייס לגלי צה"ל ולא רק ליחידות קרביות ולחיל האוויר. לדברי אורבך באותו מאמר מכונן, "הדעות הלאומיות והנכונות יוצאות וידיהן על ראשן בכל הרשתות ובכל השעות. הזמן היחיד של ביטוי פחות או יותר אובייקטיבי לדעותינו בקול ישראל הוא בין השעה אחת אחרי חצות ל-6:00 בבוקר: צפצוף ארוך וצורמני. בגלי צה"ל אף זה לא". 

אחרי 3 עשורים אפשר להגיד בלב שלם, ובשמחה רבה, שהמאמר של אורבך חולל את השינוי הנדרש - הציבור הדתי-לאומי השתלב היטב היטב בתקשורת הישראלית. עמית סגל, קלמן ליבסקינד, סיון רהב-מאיר, ינון מגל, אראל סג"ל, קובי אריאלי, עקיבא נוביק, יאיר שרקי, יעקב ברדוגו, ישי שנרב ורבים נוספים, מבטאים את קולה של הציונות הדתית ככתבים ומגישים בולטים ומובילים. הם מגבירים את הפלורליזם, הם הופכים את השיח התקשורתי למורכב יותר, מעניין יותר ודמוקרטי יותר. 

כפי שהתקשורת הישראלית לא הייתה מסוגלת לשרטט מציאות מלאה ושלמה ומורכבת בה בשעה שהיא מדירה מקרבה את הציונות הדתית - כך היא לא יכולה לשרטט מציאות מלאה ומורכבת תוך הדרת האזרחים הערבים. בהדרת הערבים מהתקשורת אנחנו מנציחים את דיכוי חופש הביטוי והפלורליזם.