האם למישהו באמת אכפת מהאוכלוסיות החלשות?

יש להפנות "עודפי שומן" מהביטחון או מהפנסיות התקציביות, לטיפול בעוני

פושטי יד / צילום: שלומי יוסף
פושטי יד / צילום: שלומי יוסף

שנת 2019 היא שנת בחירות, שנה שבה הפערים החברתיים בישראל הם הגבוהים מאז קום המדינה ומהווים סכנה קיומית לחוסן החברתי של המדינה.

ב-2014 הקמנו את העמותה לצמצום פערים חברתיים. אני ויו"ר הקהילה האתיופית באשדוד, גדי טרקיי, ונסים פדידה, פעיל חברתי, חרדי מירושלים. החשיפה לפערים החברתיים התחילה כשהגענו לבקר משפחות שילדיהן יוצאים לכפרי ילדים, בגלל מצוקה כלכלית. אז נחשפנו לראשונה לנושא המשפחות החד-הוריות. זה התבטא בכך שהאימא יוצאת לעבודה וביטוח לאומי מקזז לה מהמזונות שמגיעים לה לפי חוק - וזאת חרפה.

רוב האימהות מעוניינות לצאת ולהשתכר יותר, כי המזונות לא מספיקים לקיום בגלל יוקר המחיה. הדבר הוא בלתי נתפס, מאחר שהמזונות הם בשביל הילדים ולא בשביל האמא. אני לא רואה סיבה לקזז את דמי המזונות, כאשר מדובר בתקציב שמגיע ל-50 מיליון שקל בשנה. רוב האימהות הם מהשכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה וחיות ברמת חיים נמוכה. 

איום קיומי נוסף הוא מחירי הדיור ישראל. ב-2008 נזקק זוג צעיר ל-80 משכורות ממוצעות כדי לקנות דירה ראשונה, היום אנחנו זקוקים לכמעט 160 משכורות. לטירוף הזה שותפים כל הגורמים - ממשלת ישראל ומשרד האוצר כמו גם בנק ישראל.

זוגות הצעירים רבים משועבדים למערכת הבנקאית בגלל עליית מחירי הדיור משתי סיבות עיקריות.

הראשונה - משך הלוואת המשכנתא. לפי פרסומים של בנק ישראל, לפני עשור זוג צעיר לקח משכנתא ל-15 שנה, לעומת זאת, היום אין להם אפשרות לקחת משכנתא לפחות מתקופה של 30 שנה, כאשר ההחזר החודשי הוא בממוצע 5,000 שקל והמשכנתא הנדרשת היא לפחות בהיקף של מיליון שקל, אם אין לך עזרה מההורים.

הסיבה השנייה הוא ההון העצמי שנדרש לרכישת דירה. כשהמחיר הממוצע לדירה עומד על 1.5 מיליון שקל, ההון העצמי הנדרש לקניית בית עלה ב-200 אלף שקל מאז 2008 ומגיע לסכום של 400 אלף שקל בממוצע. זוג צעיר שאין לו עזרה מההורים נמצא בבעיה קשה. יוקר מחיה במוצרים כמו מזון, דלק, חשמל, גנים וצהרונים, לא מאפשר לחסוך מספיק.

דירה ממוצעת בת 4 חדרים ביבנה עולה 1.6-1.7 מיליון שקל והיא לא בת-השגה, אלא אם ההורים של הרוכשים עשירים. תוכנית מחיר למשתכן סייעה לחלק מהזוגות הצעירים, אבל לא הצליחה להוריד את מחירי הדיור משמעותית.

אוכלוסייה אחרת שנמצאת במצוקה היא האזרחים הוותיקים, שסובלים מכך שקצבאות הזקנה כמעט שלא עודכנו זה 15 שנה. מצב זה מביא מאות אלפי קשישים לחיות בצמצום וחלקם חי בחרפת רעב. וזאת, בזמן ששכר חברי הכנסת עלה ב-15 שנה ביותר מ-100% לרמה של 44 אלף שקל בחודש. כ-300 אלף קשישים שחיים היום בישראל ללא פנסיה, מתקיימים מקצבת זקנה בסיסית של 2,000 שקל בחודש. איזה קשיש יכול לחיות מסכום כזה?

האם מישהו חושב על אותם קשישים, או שרק נושאי ביטחון מעניינים את הציבור ?

אז בואו נתחיל להתעסק בחיים עצמם, שהם הקשישים, הזוגות הצעירים המשפחות החד-הוריות וכל המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, שמשווע לעזרה מהמדינה. אנחנו מדינה עשירה, אבל האזרחים בה עניים. הצמיחה קיימת, אבל לא מחלחלת לכולם. יש הרבה עודפי שומן, כמו בביטחון או בפנסיות התקציביות - אז הגיע הזמן לשנות את סדרי העדיפויות.

הכותב הוא יו"ר העמותה לצמצום פערים חברתיים - הבית החברתי