האם הדרישה של הליכוד לרוב בוועדה שתחליט על חסינות נתניהו היא חסרת תקדים?

ח"כ מאיר כהן ביקר את דרישת הקואליציה לקבל הרבה יותר מושבים בוועדת הכנסת וכינה אותה "חסרת תקדים" • החוק אמנם לצדו, אבל באמת מדובר בתקדים? בדקנו • המשרוקית של גלובס

מאיר כהן, כחול לבן / צילום: תמר מצפי
מאיר כהן, כחול לבן / צילום: תמר מצפי

 "דרישה חסרת תקדים" - כינה ח"כ מאיר כהן (כחול לבן) את מאמצי אנשי הליכוד להבטיח לעצמם רוב גדול בכמה מוועדות הכנסת, במסגרת דיוני הוועדה המסדרת. "הם רוצים שיהיה רוב של 11 לקואליציה מול 7 לאופוזיציה" הוא אמר בראיון בגל"צ. "אבל ועדת הכנסת מסתמנת כהכי-חשובה", הזכירה המראיינת קרן מרציאנו את הגוף המוסמך לדון בהסרת חסינותו של נתניהו. "גם בוועדת הכנסת", הדגיש כהן. לדבריו, עד כה הקואליציה נהגה לומר בהגינות "בוועדות יהיה לנו רוב של אחד, לכל היותר שניים - אם הקואליציה גדולה יותר".

האומנם שבירת מסורת? על כוונת הקואליציה המתגבשת ליהנות מרוב גדול בוועדת הכנסת דווח ב"בישראל היום" לפני יותר משבוע. הכתבה דיברה על רוב של 6:11, אשר מפר לכאורה הוראה בחוק הכנסת מ-1994 שלפיה הרכב ועדת הכנסת "יהיה, ככל שניתן, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת". רוב כזה משקף קואליציה בת 78 חברי כנסת.

אבל בדיקה של יחסי הכוחות בוועדת הכנסת בעשור וחצי החולפים מראה שעוצמת הקואליציה בוועדה חרגה כמעט תמיד מהרף הזה. הפעם האחרונה שבה הסתפקה הקואליציה ברוב של שני ח"כים בוועדה הייתה בכנסת ה-16, שנבחרה ב-2003. אז כיהנו בוועדה 11 ח"כים מהקואליציה ו-9 מהאופוזיציה. כשהוקמה קואליציית אולמרט ב-2006 עלה היתרון ל-3 ח"כים (11:14), וכשהצטרפה ישראל ביתנו לממשלתו הוא גדל ל-7. מאז ועד היום נע הרוב הקואליציוני בין 3 ל-7 ח"כים, ולזמן קצר - כשנכנסה קדימה לקואליציית הענק של נתניהו ב-2012 - נסק ל-11 ח"כים (14 לעומת 3).

ועדה תחת השפעה
 ועדה תחת השפעה

כהן, בתגובה לפניית המשרוקית, הסביר את המקרים שבהם הרוב הקואליציוני היה גדול יותר בכך שיחסי הכוחות בוועדה נגזרים בדרך כלל מרוחב הקואליציה, "כך שבזמן הקואליציה הרחבה בה הייתה יש עתיד חלק, הרוב היה גדול". ואכן, בימים שיש עתיד ישבה בקואליציה, ב-2013 וב-2014, היו בוועדת הכנסת 10 חברי קואליציה ו-7 חברי אופוזיציה - יותר מ-3, אבל יחס דומה ליחסים בין קואליציה ואופוזיציה במליאת הכנסת. מצד שני, הנתונים שאספנו (ושתמצאו בהמשך, בנוסח המלא של הבדיקה) מראים שקשר כזה לא נשמר תמיד. הוא התקיים עד 2009, אבל מאז חזרת בנימין נתניהו לראשות הממשלה, משקל הקואליציה בוועדה היה בדרך כלל גדול לאין שיעור ממשקלה בכנסת. עם הקמת ממשלת נתניהו וברק, למשל, היו במליאה 1.35 נציגי קואליציה על כל נציג אופוזיציה, ואילו בוועדת הכנסת המספר היה 2.4. בשלהי כהונתה של הכנסת הקודמת, אחרי שישראל ביתנו פרשה לאופוזיציה ומספר חברי הקואליציה היה 61 בלבד, עדיין היו בוועדת הכנסת 1.67 נציגי קואליציה לכל נציג אופוזיציה.

דובר הכנסת שמוליק דהן אישר למשרוקית כי "הרכב ועדת הכנסת, כמו גם ועדות נוספות, לא שיקף בהכרח את ההרכב הסיעתי בכנסת". את הפער בין זה ובין הוראות חוק הכנסת הוא הסביר כך: "במסגרת קביעת הרכבי הוועדות בכנסת מקובל לעיתים שהסיעות מגיעות להבנות ביניהן בדבר שיבוץ חבריהן בוועדות. כך למשל, סיעה יכולה להגיע להבנות עם סיעה אחרת שלפיהן היא תקבל חבר בוועדה אחרת בתמורה למקום המגיע לה בוועדת הכנסת. כמו כן, תקנון הכנסת מאפשר לסיעה למנות חבר מטעמה מתוך חברי כנסת השייכים לסיעה אחרת".

בשורה התחתונה: דבריו של כהן לא נכונים ברובם. רוב של 11 חברי קואליציה מול 7 חברי אופוזיציה בוועדת הכנסת אינו חסר תקדים: מאז 2003 היה לקואליציה בדרך כלל רוב דומה או גדול יותר. הפער עלה על שני ח"כים, אפילו כשמפלגתו של כהן הייתה בקואליציה, וכוחן היחסי של סיעות הקואליציה בוועדה חרג לרוב מכוחן בכנסת.