את מי פספסה מחאת עורכי הדין הבכירים נגד חוק החסינות

1. המילים שנזרקו לחלל האוויר בכנס המחאה של בכירי עורכי הדין מהשוק הפרטי שנערך השבוע במשרד עוה"ד גולדפרב-זליגמן, היו קשות ובוטות: "שלטון החוק נמצא על פי תהום", הצהיר עו"ד צבי בר-נתן, "נכנסנו לקרב על הבית", הזהיר עו"ד אלי זהר, "ה-D9 שמאיים על ביהמ"ש העליון הניע את המנועים, ואנחנו כאן כדי להבהיר שאם צריך - נשכב לפניו", אמר עו"ד גיורא ארדינסט.

ובכל זאת, מי שהגיע לאירוע לא יכול היה שלא לחוש בדיסוננס ששרר בחדר. בכך שמשהו גרם לאמירות הכה-נוקבות להחליק די בקלות במורד הגרון. אולי היו אלה החליפות המחויטות ונוף המגדלים הנוצץ שנשקף מהחלון, אולי אשכולות הענבים מלאי העסיס ופלחי האננס שהונחו כתקרובת על השולחן. ואולי השאלה הבלתי נמנעת, את מי בעצם מייצגים עורכי הדין הבכירים מלבד את עצמם?

על כל פנים, ממרומי קומה 36 במגדל אלקטרה בתל-אביב, גם בשיא המחאה, המציאות הישראלית נראתה בסה"כ יפה ומפויסת - שקיעה ורודה בין הגגות, אספלט כחול מלמטה, עיני עורכות דין נוגות, נוגות, אומרות לביבי: למה באת?

לו הייתי יועץ התקשורת של עורכי הדין מובילי המחאה, שהיא חשובה וראויה בעיניי, הייתי מייעץ להם: רדו לשדרה, שחררו מעט את העניבה ונסו לסחוף אחריכם גם הרבה יותר נשים (רק כ-10% מהנוכחים בהתכנסות היו נשים), עורכי דין מהפריפריה, עורכי דין ערבים, דרוזים, חובשי כיפה. כי מערכת המשפט שקמתם להגן עליה שייכת לכל עשרות אלפי עורכי הדין בארץ, ומחאה רחבה כזו תהיה יותר אפקטיבית ומשכנעת.

מחאת עורכי הדין השבוע הזכירה לי את המפגש הראשון שלי עם עורך הדין המושעה מהלשכה עקב הסתבכותו בפלילים, ברק כהן. היו אלה ימי המחאה החברתית של קיץ 2011. בבוקר יום ראשון, 17 ביולי, שלושה ימים אחרי שדפני ליף תקעה יתדות בשדרות רוטשילד בתל-אביב, קפץ כהן ממשרדו הפרטי שממוקם בדיזנגוף סנטר למתחם האוהלים כדי לראות על מה המהומה. מאותו בוקר הוא לא זז מהמקום.

"החלטתי לזנוח ב'צו 8 אזרחי' את המשרד, ולמעט מקרים שנקבעו מראש, אני מחויב רק למחאה וחובש פה שני כובעים: כובע של אזרח שתומך במחאה, וכובע של עורך דין וסנגור, שתורם את יכולותיו המקצועיות למען המחאה", אמר לי אז כהן בראיון ל"גלובס".

ניסיתי לברר עם כהן על מה בדיוק המחאה, והוא ענה: "המסר המזוקק של המחאה פה - גם אם הוא נראה לעתים מבולבל - הוא של מלחמה כוללת על זכויות היסוד של האדם בישראל והעלאתן לדרגה העליונה בראש הפירמידה. זה המסר של המחאה. זוהי מהפכה חוקתית אך לא באולמות בתי המשפט, אלא של הציבור".

כהן הוסיף ואמר שהוא מצפה שהמשטר בישראל יעמיד את זכויות היסוד בראש הפירמידה. "אני מצפה גם שהשדרה האינטלקטואלית בישראל, והמשפטנים הבכירים בפרט, יעזבו את המזגנים, ייצאו מהאוניברסיטאות ומהמשרדים המפוארים ויצטרפו למחאה. אני קורא להם לעשות זאת. זו חובת המשפטנים לקחת חלק בתהליך... הפתרון הוא בהגבלת כוחו של המחוקק ומתן כוח עדיף לזכויות היסוד. חובתו של בית המשפט בכל משטר דמוקרטי - וזו גם הפעילות המרכזית שלו - להגן על זכויות היסוד של האדם מול השלטון".

ברק כהן מוביל מאז מחאה כוללת והוא הלך למקומות שהם לעתים בוטים ובעייתיים. בעיקר כשבחר לערב ילדים במחאה שלו נגד ראשי המערכת הבנקאית באופן שהוא בעיניי לא לגיטימי. המדינה פתחה נגד כהן בהליכים פליליים, אבל לשבחו צריך לומר שהשבוע, שמונה שנים אחרי אותו ראיון, נבואתו של כהן התגשמה. סוף סוף הצטרפו עורכי דין בכירים ורבים לתהליך המחאתי שהתחיל בקיץ המהביל והמרגש ההוא של שנת 2011. גם אבי חימי וציון אמיר, שני המתמודדים על ראשות לשכת עוה"ד, אותה לשכה שהקיאה את ברק כהן מקירבה, צירפו את קולם לאותה מחאה.

2. אחד מעקרונות היסוד של מערכת המשפט שלנו הוא שכולם שווים בפני החוק ואנחנו נוטים לחשוב שאכן בישראל כולם שווים בפני החוק. עובדה: הרי שרים, נשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר ואנשי עסקים בכירים וחזקים נחקרו כאחד האזרח במשטרה, וגם נענשו ונשלחו לבית הסוהר. ואולם טיפול המדינה בתיקי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מוכיח כי אין אצלנו באמת שוויון מלא בפני החוק.

אזרח "רגיל", להבדיל מנתניהו, לא היה זוכה לעולם ל"הנחת סלב" של הליך בדיקה מקדימה ארוך לפני שמתקבלת החלטה לפתוח נגדו בחקירה פלילית. אזרח "רגיל" לא היה יכול לשטות ביועץ המשפטי לממשלה ולסרב לקבל ממנו חומרי חקירה לקראת שימוע. אזרח "רגיל" ודאי שלא יכול היה לקדם הליכי חקיקה בכנסת שימלטו אותו מעצם ניהול ההליך הפלילי נגדו.

אבל זה עובד גם בכיוון השני, לרעת נתניהו: המדינה לא הייתה משקיעה משאבים כל כך גדולים כדי לבדוק חשדות לפלילים נגד אזרח "רגיל". היא לא הייתה מעסיקה יותר מ-20 פרקליטים במשך חודשים ארוכים כדי לגבש כתב אישום.

אחת המסקנות היא שעקרון השוויון בפני החוק אין משמעותו קיום יחס שווה כלפי מקרים שונים, אלא יחס שווה בין מקרים שווים. אלא שגם כאן אנחנו נתקלים בבעיה -שהרי המקרה של נתניהו, ראש ממשלה מכהן שנחקר בחשד לעבירות שחיתות שביצע בזמן היותו ראש ממשלה, הוא חסר תקדים. המקרה הכי קרוב אליו היה זה של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שנחקר, הואשם, והורשע בשוחד ובמירמה והפרת אמונים. ואולם אולמרט התפטר מראשות הממשלה כשהחלה החקירה נגדו ובכך המקרים גם שונים מאוד.

אז איך נדע אם התנהלות מערכת אכיפת החוק כלפי נתניהו נובעת מכך שמדובר במקרה חריג ולכן היא עניינית, ומתי מדובר בהתנהלות לא עניינית שמפלה את נתניהו לטובה לעומת אחרים? כאשר מעורב שיקול זר באותה התנהלות. האם מעורבים שיקולים זרים ביחס של היועמ"ש לנתניהו? אין שום הוכחה שכך הוא הדבר.

3. השבוע נערך בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דיון בערעור המדינה על זיכוי ניצב בדימוס, ניסו שחם, בביהמ"ש השלום, מביצוע עבירה של הפרת אמונים. באפריל 2018 זוכה שחם ממרבית האישומים שהוגשו נגדו על רקע מערכות יחסים אינטימיות שניהל עם שש שוטרות שהיו כפופות למרותו. עם זאת, שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה, הורשע ע"י השופט בני שגיא בביצוע מעשה מגונה בשוטרת שהייתה תחת פיקודו, בכך שנישק אותה נגד רצונה.

מאז מתן הכרעת הדין, קשה להשתחרר מהתחושה שבשורה התחתונה לא נעשה כאן צדק מלא ושלם עם שחם. ואני לא מדבר על צדק כלפי השוטרות שניהלו רומנים בהסכמה עם שחם, וזכותן הייתה לעשות זאת - אלא דווקא על כך שלא נעשה צדק עם הציבור הרחב, ששחם היה השלוח שלו, ואשר מימן את משכורתו בשנותיו הארוכות במשטרה.

תחושת אי הצדק נובעת מהתמונה הכוללת של התנהגותו של שחם, שסיפרה על קצין משטרה בכיר מאוד, שקיים בזמן עבודתו מערכות יחסים אינטימיות וחשאיות עם שוטרות רבות, ולאחר מכן במספר מקרים עסק ואישר בקשות של אותן שוטרות לקידום במשטרה או למעבר לתפקידים אחרים.

שופט השלום שגיא דחה בהכרעת הדין את טענת התביעה כי הצטברות המקרים ("תזת הצבירה") צריכה להביא להרשעתו של שחם בעבירה של הפרת אמונים, זאת בין היתר בנימוק כי הדבר עלול להביא לטשטוש עד כדי העלמה מוחלטת של קו הגבול המפריד בין התחום הפלילי האסור לבין המרחב שאינו פלילי. הנימוק הזה הוא בהחלט הגיוני וחזק.

למרות זאת, לאור תחושת אי הצדק, יש לקוות ש"תזת הצבירה" שדחה השופט שגיא ושמעולם לא הועמדה קודם לכן למבחן בתי המשפט, תאומץ בידי בית המשפט המחוזי, וכי הוא ירשיע את שחם בהפרת אמונו של הציבור.