האנשים שעזבו את מסלול ההישגיות למען חיים אחרים

תנועות ההאטה שצצות ומתרבות ברחבי העולם מנסות להעביר את המסר: לעשות את מה שאנחנו עושים, אבל לאט יותר. לנשום. במקום לתור אחר כמות, לחפש את האיכות - מהמזון שאנחנו אוכלים, דרך הקריירה, הלימודים והעבודה, ועד לכל אורחות החיים. 'לעשות לאט' פירושו בהרבה מקרים גם לעשות פחות; לחשוב מחדש ולהאט את תרבות הצריכה והשפע, ולחתור לצמצום הפגיעה בסביבה. כאן נכנסים לתמונה עקרונות הפרמקלצ’ר (Permaculture = חקלאות מקיימת). מדובר בשיטת תכנון ועיצוב שדוגלת ביישום עקרונות אקולוגיים פשוטים ובסיסיים מהטבע בבית, במקום העבודה או בגינה, בשילוב עם תפיסה עכשווית. היא דוגלת במיצוי יכולות הטבע במינימום מאמץ ובמקסימום תפוקה.
האם טרנד ההאטה הוא המענה לטרנד ההאצה של העידן הנוכחי? מי הם האנשים שמיישמים בכל נימי נפשם את מגמת ההאטה, מה הם למדו על הקשר העמוק שלהם עם הסביבה (גם אם היא במרכז תל אביב), ועד כמה הקשר הזה הגביר את איכות החיים שלהם?

 ניצן ויולי בצר / צילום: סמדר SHUFALEK

"לעבוד את הטבע"
ניצן בצר, יער מאכל במודל קהילתי, בית לחם הגלילית

שש שנים לתוך השירות הצבאי שלו כטייס קרב במטוסי הF-16 החליט ניצן בצר (32) לחזור לבית לחם הגלילית, שם נולד וגדל ושממנה "ינק את שורשיו". בצר נזכר כי עוד בנעוריו: "בדומה להרבה מבני דורי, דבק בי חיידק המצוינות. כיוונתי גבוה במסלול להצלחה - בשירות הצבאי כטייס קרב. הרגשתי שזה המקום הכי טוב שאני יכול להיות בו לפי התפיסה שלי דאז למה זה 'טוב'. אבל לא הרגשתי טוב עם עצמי. מה שהכתיב לי אז מה נכון ומה צריך הייתה הסביבה, ועל פי הערכים הללו פעלתי.

"בגיל 24 הבנתי שאני רוצה לכוון את עצמי למקום שמחבר יותר בין טבע ואנשים. ניצבתי בפני התלבטות האם לזנוח את העיסוק שלי על כל המשתמע מזה - מעמד ורמת השתכרות - והחלטתי בשלב ראשון להישאר ולהשפיע דרך מה שמושך אותי - להדריך טיולים ולעשות דברים חינוכיים. במקביל, בימי שישי, למדתי פרמקלצ'ר ב'חווה ואדם'. התאהבתי בעולם הזה וגיבשתי טיולי לקטים ברחבי הארץ.

"הבנתי שזה הכיוון. ניצלתי את זה שאני בצבא, בזמן שאני מדייק את הדרך שלי: השנה האחרונה לשירות הייתה שנת לימודים לתואר שני בניהול מערכות חינוך בלתי פורמליות, ובמקביל למדתי קורס על יערות מאכל (Food Forest) - פרקטיקה לחקלאות אקולוגית שמחקה את היער ומאפשרת לגדל מזון באופן שהוא גדל בטבע".

ואז, בצר ובת זוגו החליטו להקים את יער המאכל שלהם, מקום שלדבריהם, "מהווה גג ליוזמות ותרבות מקומית, מרכז למידה לחקלאות בת-קיימא, שמייצר תעסוקה, מרפא ונחמה לעובדי הכפיים בו, שנותן פרי וירק לעמלים סביבו ולדורשי שלומו, שמבריא את האדמה ומהווה מערכת אקולוגית חיה ושמחה".

במה זה שונה מגידול חקלאי אחר בטבע?

"היער הוא מערכת מגוונת, בשונה מחקלאות של גידול אחד, היא רבודה בשכבות. יש צמחים מטפסים, שיחים, עצים ומערכת משולבת של חיים ושל מיקרואורגניזמים כמו פטריות. היער מאפשר שיתוף פעולה בין החיות ובין הצומח. אני משתמש בחורש טבעי בסביבה שלי, בכל ההקשרים ויחסי הגומלין והדפוסים ומשנה את הקיים שם לצמחי תועלת (צמחי מזון). אין מטע של תפוחים, למשל, אלא יש גידולי עצים שונים וביניהם גידולי ירקות. בארץ יש כמה עשרות יערות כאלה במודל קהילתי".

מה נדרש כדי להקים יער כזה?

"חוץ משטח והבנה של העקרונות, צריך התנסות וסבלנות. בשנים הראשונות צריך לתכנן את תהליך השיקום של היער בהתאם לסוג האדמה, מתוך כוונה שאחרי כמה שנים המערכת תצטרך מעט תחזוקה ותגדל את עצמה עם מינימום השקיה וללא דשן. רק עיצוב וגיזום".

כל הגידולים הם לשימוש עצמי?

"יש כל מיני מודלים. לשטח פרטי או מסחרי, לתוצרת קהילתית או מחקרית. הגידולים שלנו הולכים להדרכה ולחינוך. לשם הלב לקח. החינוך, מבחינתנו, הוא לכולם - מבוגרים וילדים בכל הגילים".

שותפתו של בצר לאורך כל הדרך היא בת זוגו יולי, שאותה הכיר בחיל האוויר. היא למדה פיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון ויחד הם הקימו את המקום שהם מכנים 'פיסת גן עדן'. "הבנו ביחד שאנחנו רוצים לשנות את הקצב של החיים ולהפסיק את המרוץ אחר ההישגיות. הבנו שאין לנו זמן לבזבז על סוג כזה של חיים. החלטנו ללכת למקום של האטה וחיבור עם הטבע ולהוסיף את הטאץ' שלנו".

הייתה נקודת מפנה שהובילה אתכם להחלטה הזו?

"זה היה תהליך. לפני שנה וחצי השתחררתי מהצבא. חזרנו לטבע אחרי מגורים בבסיס צבאי, והיום אנחנו מתעסקים רק ביער מאכל. זו הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו ולגדל את הילדים שלנו (בני ה-3.5 וה-5). רצינו שהעיסוק שלנו יהיה כזה שעובד את האדמה ומאפשר לנו אורח חיים בניהול שלנו".

בימים אלה עומד בצר לסיים קורס מורי יוגה; "קורס לא סטנדרטי שמתעסק בתהליך פנימי של מי אני ומה אני, עם אנרגיות ועם קארמה והרבה התבוננות. כשאני מתבונן היום במה שמניע אנשים להצלחה, והמרדף הזה אחרי ה'עוד והעוד', עולה בי תחושת חמלה. זה הרי משהו זמני".

כלומר, אנשים מצויים במרדף שמתישהו יצטרך להיעצר?

"עבור אנשים מסוימים זה זמני ועבורנו כאנושות זה זמני. המרדף הזה פוגע באנושות ובבני האדם שנמצאים בתוכו".

היער הוא מקור פרנסה שלכם. עד כמה אתם נעזרים בטכנולוגיה וברשתות כדי להפיץ את הבשורה?

"לא עברנו לגור במערה. אנחנו עובדים עם הכלים הטכנולוגיים ככוח. אני קובע לעצמי את הקצב שנכון לי, מתי והאם להתנתק או להישאר מחובר. החלטנו להשתמש בכלים הדיגיטליים לטובתנו, בסוף זה מייצר המון הזדמנויות. כשאני מנסה לקדם משהו בפייסבוק אני רואה איך הוא מושך אותי בזמן שאני תקוע מול המסך. זה מאתגר. הילדים שלנו גדלים לתוך מציאות אחרת. הם כלי לבדוק איך אתה רוצה לחיות ולגדל אותם. עוד לפני שהיו לי ילדים לא רציתי שיהיה להם יותר מדי. עכשיו אני לומד לדייק את זה ומבין למה התכוונתי. דרך החיים שלנו מגבירה את היצירתיות שלהם. הם ילדים שמעסיקים את עצמם בצורה מדהימה ברמת הקהילה והאנשים. הם מתחנכים בגן אנתרופוסופי ובקושי חשופים למסכים. הם עובדים איתנו את הטבע".

 'פיסת גן עדן' / צילום: מתוך אלבום פרטי

להיות במעגל

החיבור הטכנולוגי הוביל גם לגיוס מוצלח בהד-סטארט: השניים גייסו 100 אלף שקל מהציבור לטובת העמקת הפרויקט. "פיתחנו 4 דונם לפני שנה וחצי ועכשיו, בזכות הגיוס, פתחנו 8-9 דונם נוספים. סככה ששימשה בעבר לול תרנגולות תיהפך עכשיו למרחב הדרכה ותנועה וגוף ונפש. תנועה ברקע של יער המאכל. זה עסק חברתי שקורא ויוצר מעגל - לא רק בפרמקלצ'ר, אלא בקהילת יערות המאכל, ובקהילה המקומית של המושב והאזור".

אילו טיפים אתה יכול לספק למי שמחפש דרך לשינוי?

"קודם לדעת שלא חייבים לחכות לשלב שבו הכול ברור. מספיק שיש ניצוץ, איזו תחושה שמתעוררת לשינוי. אפשר ללכת עם הניצוץ ולגלות לאן הדרך מובילה. בצעדים קטנים קל יותר לראות ולבחון מחדש את הנחות היסוד. כשהן מתחילות להשתנות זה מתחיל להיות יותר ברור. גם אני כל הזמן נמצא בתהליך. העצה השנייה היא להשתנות כל הזמן".

 תמי צרי / צילום: איל יצהר

"או שנשנה דברים מן היסוד, או שלא נהיה יותר"
תמי צרי, מייסדת 'עץבעיר', תל אביב

תמי צרי (51) מגדירה את עצמה כמי ש"עד גיל 40 חיה במדבר. מדבר קפיטליסטי-צרכני שמוכר לנו אשליית עליונות. לא שהיה לי רע, הרגשתי סבבה בתור אישה לבנה שיכולה לטוס לאן שהיא רוצה ולעשות מה שהיא רוצה. בדיעבד הבנתי שזה היה מדבר של בורות שנוצר מהתרבות שלנו ולא מתוך הראש שלי. מעולם לא סיפרו לי שיש מסביבי סביבה שצריך לחשוב עליה".

ההבנה הזו הובילה את צרי, שעשתה קריירה בניו יורק, בלב התעשייה הטכנולוגית הצומחת, לשינוי דרסטי באורח חייה. לפני 15 שנה חזרה לישראל ולפני 12 שנה הקימה בתל אביב את 'עץבעיר', קהילה המפתחת, מיישמת ומפיצה דרכים לחיים אקולוגיים בעיר. כבר 12 שנה שכף רגלה לא דרכה בסופרמרקט.

"הגעתי לניו יורק בימי הדוט.קום", נזכרת צרי, בוגרת לימודי עיצוב גרפי בבצלאל. "חייתי את החלום, רכבתי על הגל, הרווחתי מלא כסף. אני זוכרת שבתקופה ההיא הייתי בפליאה של איך מתרחשת הכלכלה הזו, של כסף שבא והולך. זה היה אז העולם החדש, או שלרגע היה נדמה שזה העולם החדש. חייתי ממסיבה למסיבה, ומסגירת עסקה לסגירה הבאה, ומלא כסף. הכול היה ממש מעולה, חשבתי שכל העולם הולך קדימה ושאני חלק מזה. לקחתי מונית מכל מקום לכל מקום, טסתי וטיילתי בכל העולם. ואז התחלתי לשים לב למה שעובר על הגוף שלי. חשבתי שזאת התעוררות לבריאות האישית שלי, לא הבנתי שזו התעוררות סביבתית, שזו התעוררות לכל מה שקורה בעולם.

הגוף היה דבר שלא חושבים עליו, כמו הטבע. חושבים על הראש, כי זה חשוב להיות תלמידה מוצלחת, להיות מוכשרת, להיות יצירתית. כשהתחלתי לטפל בבריאות, הדבר הראשון שעשיתי זה להפסיק לאכול מוצרי חלב, ומהיום למחר נגמרו האלרגיות. את הולכת לרופאים כל חייך, ואף אחד לא אומר לך לשנות הרגלים, פתאום סתם מישהו מציע לך. שם האמון שלי במערכת התחיל להיסדק".

מה הייתה נקודת המפנה?

"הייתי במשבר אישי שלא הייתי מודעת לו. חייתי לא נכון, ובכל פעם שעשיתי תיקון נפתחה לי התודעה. התחלתי לשפר את התזונה וכל דבר היה בבחינת גילוי עולם. הייתי ילדה שחיה טוב בשנות ה-60 וה-70, בעידן של תמימות. היה ערוץ אחד בטלוויזיה שסיפר מה שקורה. בכל פעם גיליתי עוד נדבך מהאמת שהסתירו מאתנו. התחלתי ללמוד פרמקלצ’ר. נקודת המפנה התחוללה כשראיתי לראשונה את התוצר של ערימת הקומפוסט שלי. הסתכלתי על האדמה וראיתי את קליפות הבננה והשאריות שלי מהמטבח הופכים לדשן. אז הבנתי איך החיים עובדים, שהעולם עובד במעגליות. התחלתי להסתכל על הכול במשקפיים של קומפוסט, מה חוזר לאדמה ומה לא חוזר לאדמה. אם אני קונה שפופרת מפלסטיק, אז לאן היא הולכת. התחלתי לשאול שאלות. עד אז הייתי צרכנית, נעה בקו שבקצה אחד שלו יש משאבים בלתי מוגבלים לספק צרכים, באמצע יש ייצור ומדיה שדוחפת את המוצרים וסיפור של הכלכלה האינסופית שחייבים לתמוך בה".

בסופו של דבר כולנו צרכנים של משהו, למה זו מילה גסה?

"יש הבדל בין צורך אמיתי ובין רצון שהוא אשליה. אנשים אומרים שהם צריכים לנסוע לחו"ל? סליחה, אתה רוצה לנסוע לחו"ל, אתה לא צריך. מה שאני צריכה זה אוויר וזה יש, אבל הוא מזוהם. אני צריכה מים, גם הם מזוהמים, ואני צריכה אדמה לגדל מזון, גם היא מזוהמת. אלו צרכים".

ומה עם צורך שהוא מעל לדרגה קיומית, נניח לתרבות?

"זה לא צורך, אלא רצון. הרי אין לנו באמת רצון חופשי. אף אחד לא צריך באמת חופשה. זה צורך שנובע מסיפור שמישהו סיפר לנו. אם מישהו היה מספר שהצורך שלנו הוא באהבה, קרבה, אינטימיות ושלום, אז בזה היינו עוסקים. היינו מוצאים את זה עם האנשים שלידנו בקהילה, ולא צריכים לנסוע לברלין כדי לקבל את המענה. תרבות מקדמת קהילה כפתרון אולטימטיבי.

"מעבר לאוויר, מים ומזון, אנחנו צריכים מחסה, תנאים הגייניים בסיסיים ומקום סביר להתפנות בו. כשמתקיימים הצרכים האלה, אז אני חיה טוב. לאתר שלי קראתי 'החיים הטובים בעיר', כי גיליתי שאני חיה יותר טוב. לא הייתי קורבן או שילמתי מחיר. קיבלתי רעיונות חדשים של איך לחיות, הכול היה חדש לי. לא מלמדים את זה בבית הספר גם היום".

 שימוש חוזר בקליפות אצל תמי צרי / צילום: שני אשכנזי

ברגע שהתעוררתי

האם יש דיסוננס בכך שאת גרה בלב ליבה של תל אביב?

"להיפך. אני לא בורחת מהעיר. אני ילידת תל אביב ואוהבת אותה. יש בה פוטנציאל מטורף לקיימות. ברגע שהתעוררתי החלטתי להקדיש את החיים שלי לשיפור החיים. לחיות טוב, לגלות מחדש איך אפשר לחיות טוב פה, בת"א, בלי לנסוע למדבר.

"אני אוהבת את העיר, זה לא תלוי בשום שינוי דרסטי חיצוני, אפשר לחיות יותר טוב בכל מקום שבו שאנחנו נמצאים. אני מדמיינת עיר בריאה ומדהימה. יש לי חזון אוטופי לגבי העיר והמדינה. כמו שקפיטליזם הושג מאוטופיה, גם את החזון שלנו אפשר להשיג עם שינוי כיוון ומחשבה למה בריא לנו ולסביבה. אנחנו חושבים שיש סתירה בין השניים, אבל זו טעות. מה שלא בריא לפלנטה לא בריא לגוף. וגם אם, כביכול, הוא נראה בריא - זה לטווח קצר. ב'עץבעיר' אנחנו מייצרים את הבשורה על בשרנו. זה לא מרכז להדגמה, אלא דרך חיים אלטרנטיבית. זה ניסיון מתמשך למצוא את אורח החיים הנכון, את צורת החיים שהיא באמת משמחת".

האם הניסיון הוביל למסקנה?

"בוודאי. אבל קשה ליישם אותה, כי אנחנו שוחים נגד הזרם. כל דבר שאנחנו עושים אפשר לעשות אחרת, בצורה מתחשבת, טובה, ואם מה שאנחנו עושים הוא לא מתחשב ולא טוב, אז צריך להפסיק לעשות אותו. קחי, למשל, אוויר נקי או מים. בברזים בתל אביב יש מים ויש טכנולוגיה להפיכתם לנקיים, אבל זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות של המערכת, ולכן המים מזוהמים. אלו דברים שלי אין השפעה עליהם, אבל אני יכולה לסנן את המים מהברז ולהבין שיש להם ערך כשלעצמם. אני מייצרת מערכות יחסים כנות יותר עם כל דבר שאני צורכת, ומתוך זה חל מהלך של בריאות.

"אנחנו גרים בכיכר ביאליק ומחוברים לפיסות אדמה בכל מעגל החיים. המזון שלנו מגיע מחקלאים שאנחנו מכירים באופן אישי, אנחנו מכירים את האדמה שלהם ומבקרים אותם, זו הזנה הדדית. כדי למזער זיהום אנחנו משתדלים להתמקד במקומות קרובים לתל אביב".

צרי מתגוררת עם ד"ר אלון אלירן, מומחה אקולוגיה, שהצטרף ל'עץבעיר' לפני 10 שנים כשותף ולפני שנתיים עבר להתגורר בקומונה. "שנינו מרכזים את המחקר והפיתוח של דרכי החיים האופטימליות, לצד אנשים שמצטרפים מעת לעת כדי ללמוד, ומתחברים בכל מיני צורות. זה מקום שמאפשר תהליך של ריפוי ושינוי תודעה"".

מה כולל התהליך?

"התהליך הכי משמעותי הוא ריטריט אישי או קבוצתי. אנחנו מקדישים יום שלם לכל יסוד, מלמדים את הקשר עם אש, מים ואוויר, את הצרכים, את הרצונות ואת הביחד. עולות התלבטויות אישיות, נשאלות שאלות, ואמונות נבדקות מחדש. אחרי 12 שנה של התבוננות מרוכזת על הרגלי החיים, לאלון ולי יש תשובות לשאלות רבות. אנחנו מייצרים חלל מופחת גירויים עם טלפונים סלולריים בנוכחות נמוכה. אין לנו טלפון חכם ומוצרי החשמל בבית מסתכמים בתנור, מכונת כביסה ומקרר. כל מה שלא צריך - אין".

הטכנולוגיה מספקת לנו הרבה כלים שימושיים.

"אני מדמיינת עולם מופחת בטכנולוגיה. יש לה מקום, אבל כמו כל מהות אחרת, היא מנוצלת לרעה. סמאטרפון יכול להועיל, אבל האם צריך להיות מחובר אליו כל הזמן? ברור שלא. גם חשמל שדולק כל הזמן משבש את המערכת ההורמונלית שלנו. הגוף, בין אם נרצה או לא, מסונכרן עם הטבע - זו מערכת אחת. גם לנסוע במכונית זו חוויה שמשבשת אותנו; פליטת המזהמים של המכוניות מייצרת בעיה אקולוגית שמדרדרת את הבריאות שלנו. הסיכויים שלנו לחיים בריאים הולך ויורד. תחבורה, מזון ודיור - אלו כולן מערכות משובשות. זו לא הטכנולוגיה, אלא הכלכלה שרצה קדימה. הסיפור המוביל היה צריך להיות בריאות במקום קדמה".

איזה תהליך של שינוי את מציעה לאנשים?

"השינוי אולי נראה קשה מדי, אבל המשבר הוא הבעיה המאיימת. אנשים אומרים ‘מה אני אעשה?’ ואני אומרת שאם היה בא גל צונאמי לא היית אומר 'מה אעשה', היית בורח על נפשך. אנשים לא תופסים את זה. אני מסתובבת ברחוב ובהלם מזה שעדיין בתי הקפה מלאים באנשים, איך הם לא חושבים על הקפה, על הקשיות, על הסוכר הלבן, על המפיות, ואפילו על התאורה שם? אני עוברת ליד אנשים וחושבת שהם חיים בסרט. במקום שיעלו על מסלול של האטה הם עולים על מסלול של האצה. רוב האנשים לא רוצים לראות לאן זה מוביל, כי הם לא רוצים לשנות, זה הרי קשה. כמו שקונים יהלומים, אנשים יודעים איזו תעשייה יש מאחורי זה, אבל מעדיפים להכחיש או להגיד ש'אין מה לעשות'. אבל יש מה לעשות וצריך שזה ייעשה עכשיו. תראו מה קורה בלונדון; הייטקיסטים, בורגנים, זקנים, צעירים, ילדים, עומדים ברחוב ואומרים אין יותר זמן, אנחנו בלסט ג'נריישן, או שנשנה דברים מן היסוד, או שלא נהיה יותר, זה המצב".

 אילנית יעקב ברונשטיין / צילום: איל יצהר

"היום אני לא באטרף על כלום"
אילנית יעקב ברונשטיין, אמנית, צוקים

לפני שבע שנים עקרו בני הזוג אורן ואילנית ברונשטיין (46) מהרצליה לישוב הקהילתי צוקים. אילנית עסקה בעיצוב אופנה ואורן שימש כקבלן צבע. הצורך לשינוי בער בשניים והכיוון שנבחר היה ישוב קהילתי. המסע החל בבחינת הישוב הקהילתי אושרת שליד כליל, עד שחבר סיפר להם על הישוב צוקים המונה כ-100 משפחות. חצי שנה של מסע בהודו הוביל אותם להחלטה שזה הכיוון הנכון, והשאר היסטוריה.

כדי להבין את ההחלטה לעקור לשקט (ולהיפטר ממרבית הציוד האישי על הדרך) כדאי לחזור אחורה בזמן. "הטיול שלי של אחרי צבא נמשך יותר מעשור וחצי", מספרת אילנית. "כדי להמשיך לממן אותו, עבדתי תוך כדי תנועה. הייתי 'נני' בווינה (בביתו של המיליארדר מרטין שלאף), עבדתי באירוח ביפן, מכרתי בגדים בהודו ובדרום אפריקה. הודו כמעצמת טקסטיל נתנה לי כיוון. כבת לתופרת נמשכתי לתחום והתחלתי לייצר בגדים. בגיל 28 למדתי תדמיתנות ומאז עסקתי באופנה. ייצרתי בתאילנד ובהודו וחייתי על הקו מזרח-ישראל, מוכרת בשווקים, בפסטיבלים ומרוויחה כסף כאמצעי להמשיך ולטייל. כך קניתי את החופש והעצמאות שלי, ובעיקר נהניתי מהדרך.
"לפני עשר שנים חזרתי מהמסעות לשכונת נווה עמל בהרצליה, שם גדלתי, במטרה לטעת את שורשיי בארץ. עבדתי מבוקר עד ערב, ממכירה למכירה, כל שנה טסתי לדלהי להכין קולקציה לקיץ ולחורף. כשהפכתי לאמא החלטתי לעצור את המרוץ, שכלל שעות ארוכות מחוץ לבית ושעות של בילוי בפקקים. הרגשתי שאני משלמת מחיר כבד על רצון ל'קריירה', ושזה לא שווה את זה. החלטתי שכסף לא יכתיב לי את המציאות או שיהיה מקור האושר שלי".

ההחלטה הזו, כאמור, הובילה את בני הזוג לישוב צוקים. בשנתיים הראשונות למדה ברונשטיין חינוך אנתרופוסופי, ואחרי שילדה את בתה (כיום בת 5), החליטה לפתוח סטודיו לייצור פיות קסם, "הרעיון היה לעבוד בקצב אחר, יותר עבודות יד וסדנאות"".

מה גילית על העולם דרך אורח החיים החדש?

"באופן טבעי, עם המעבר למדבר התדר השתנה. הקצב הואט. אני מתחילה את הבוקר שלי בשמונה וחצי אחרי הליכה במדבר, שם אני עפה עם המחשבות שלי, או באימון יוגה שמכניס בי פרופורציות והבנה כמה זמניים ובני חלוף אנחנו מול הטבע העוצמתי שהיה כאן לפנינו, וכמה המרוץ אחרי הבולשיט הוא אשליה. באחת וחצי אני מסיימת לעבוד, מחכה לילדים שיחזרו מהמסגרות, יושבת ומדברת איתם על היום שלהם. אני אופה את הלחם בבית, מכינה גרנולה, קרקרים, ריבה מהפירות שאני מגדלת בעצי הפרי בגינה שלי וסלט מהירקות שאני מגדלת לבד".

באילו ויתורים היה כרוך המעבר לישוב מרוחק בערבה?

"לא ויתרתי על כלום. נהפוך הוא, איכות החיים שלי זינקה והיא חשובה הרבה יותר מרמת החיים. בקצב הזה אני מצליחה להגשים את החלומות שלי. הקמתי עסק שמשרת אותי ולא אני אותו. אני מתפתחת עם תחביבים שתמיד רציתי לעשות, כמו קורס צילום ולימודי ציור. מבחינתי הכול קורה כאן".

 אילנית יעקב ברונשטיין / צילום: איל יצהר

זו בעצם תרבות הזבל

"גדלתי בבית דתי, פשוט וצנוע עם הרבה חום ואהבה. לא חסר לי דבר", היא מספרת. "הוריי דאגו שהמקרר יהיה מלא, פעמיים בשנה לקראת החגים היו קונים לנו בגדים ונעליים, ולא הייתה מאושרת ממני. הדרישות של הילדים מההורים היום הן אחרות. במקום ליהנות מהשפע שיש כאן, תרבות הצריכה הפכה למפלצתית. ילדים חייבים סלולארי, טאבלט, מותגי בגדים, אצל המבוגרים זה הגודל של המכונית, הבית והמשכורת. משהו כאן יצא מפרופורציה. תרבות הצריכה הפכה לאגרסיבית מדי. אנחנו צורכים בלי לחשוב על ההשלכות של זה ומזהמים את הכדור שלנו עם כמויות לא הגיוניות של פלסטיק, עם ייצור של אופנה מהירה שהורסת את הודו/ בנגלדש עם ניצול עובדים.

"הרי אנחנו לא באמת משתמשים בכל מה שאנו צורכים, זו בעצם תרבות הזבל: עם מוצרים זולים לשימוש קצר, עם כלים חד פעמיים. זו תרבות שמשפיעה על היחס שלנו לטבע. הצלחנו לזהם בעשורים האחרונים את הטבע בצורה מבישה, והגיע הזמן להתחיל לחשוב על כל הדברים האלה ולצרוך מתוך מודעות וחמלה על מה שנשאיר לילדים שלנו. הבית שלי מינימליסטי, אני לא מחזיקה בו דברים שאין בהם שימוש, מסרתי כמעט את כל הספרים שלי, וכיום אני רק משאילה מהספרייה, אין לי טלוויזיה, שהיא משאבת זמן, אני קונה רק מה שצריך, אני לא באטרף על כלום.

"אנשים רוצים עוד ועוד, אבל זה מעגל שאי אפשר לנצח. הם רצים אחרי הלא כלום. להצלחה מדדים רבים, אצלי היא מעולם לא הייתה קשורה לכסף או לסמלי סטטוס. המעבר שלי לערבה הוא האקזיט שלי. החיים הם מסע מרתק ומרגש, ואני משתדלת לחיות אותם במלואם כמו שאני מבינה אותם, במודעות, חמלה והבנה שכולנו בני חלוף וכל עוד אנחנו פה, ננסה לעשות טוב.

"כל כך הרבה אנשים שחיים בישראל נמצאים בדיכאון או במצב נפשי רגיש. יש תחלואה נפשית וגופנית. אין לי ספק שרוב המחלות הקטלניות הן פועל יוצא של סטרס ואורח חיים לא מאוזן. החיים יפים מכדי שנבזבז אותם בעבודה אינסופית ובריצה אחרי הכסף, אני חיה מתוך תודעת שפע ולא בגלל שחשבון הבנק שלי מרופד, הבנתי מזמן שמה שהכי משמח אותי אינו תלוי בכסף. הטבע המדהים עם הליכות במדבר, ישיבות מול הים, לארח ולהתארח אצל חברים ולקשקש על החיים, לבלות עם המשפחה שלי, לעשות יוגה ואומנות, אלה הדברים שמעשירים וממלאים אותי, בחרתי לצאת מהמטריקס כדי לחיות".

את הפיות שהיא מייצרת מוכרת ברונשטיין בסטודיו במסגרת 'כפר האמנים', באתר אינטרנט ובאמזון. אורן עובד כאיש תחזוקה בבית הספר בישוב ספיר. "אנחנו זוכים לשעות איכות ארוכות עם המשפחה. הפרנסה שלנו מספקת את כל מה שאנחנו צריכים ומעבר. אני רואה חברים ובני משפחה שהם קרייריסטים שחוזרים ב-7 בערב הביתה, הם מרוויחים כסף ומשלמים מחיר כבד. מבחינתי כסף הוא לא המטרה, אלא האמצעי. אני לא מבלה בקניות או במסעדות. כשעבדתי בגואה הרווחתי המון כסף. אבל עם הכסף באה ההבנה שזה תמיד בא על חשבון משהו.

"כשחברים באים אליי זה לא לקפה ועוגה, אלא ליומיים-שלושה. אפילו החברויות נהיו עמוקות יותר מאז שעברנו לכאן. כשעבדתי כ'נני' בווינה הסתובבתי עם המעסיק שלי יום אחד וראינו תיק שעולה 5,000 אירו במונחים של היום. אמרתי לו 'וואו, במחיר של התיק הזה אני חיה חצי שנה בהודו'. הוא אמר לי: 'לנו אין את הפריבילגיה לחופש של חצי שנה בגואה, אז אנחנו קונים תיקים במחירים האלה'. כנראה שזה מה שהפיל לי את האסימון כבר אז. ראיתי שעם כל הכסף שלו הוא כבוי, וזה לא המקום שאני רוצה להגיע אליו".