בבחינת הבגרות בפילוסופיה נשאלו תלמידי צרפת, "האם אפשר לחמוק מהזמן?". לדרור פויר יש תשובות

א.

"האם אפשר לחמוק מהזמן?", את השאלה המקסימה הזו נשאלו השבוע תלמידי התיכון בצרפת בבחינת הבגרות בפילוסופיה. שם הפילוסופיה היא מקצוע חובה. כמעט יצא לי המשפט המתבקש "חבל שלא בישראל", ואז עצרתי את עצמי בחריקה; אני יודע בדיוק מה הייתי חושב כתיכוניסט על עיתונאי מקשיש שמציע להטיל עליי עוד בחינה. אומר זאת כך, אם יש משטרת מחשבות שנוסעת בזמן, בטוח שהיא כבר שם/אז (הגרסה שלי למרחב־זמן) כדי לעצור אותי. ועדיין, גם בלי להיות חובה, מדובר בשאלה יפה ובמחשבה שכיף להתעסק בה כאילו היא בצק אם אתם אופים או אדמה אם אתם גננים.

ואם יורשה לי, אנסה לענות עליה בעזרת דוגמה שסיפק לי האדון זמן בכבודו ובעצמו בתחילת השבוע בעודי קושר את האופניים מחוץ למתנ"ס כמה דקות לפני שהצגת הסיום של נגה בחוג התיאטרון עומדת להתחיל. השנה מעלים את "אנני". תוך כדי שאני מתעסק עם המנעול מתקבלת נוטיפיקציה בטלפון, אני מנסה להוציא אותו מהכיס והמנעול הכבד נופל כמו אסטרואיד על זרת רגל ימין. אם אני העולם, זרת רגל ימין שלי היא אפריקה.

צולע לתוך האולם הקטן ותופס מקום, הייתי באולם הזה בשנה שעברה, לדעתי ישבתי באותו כיסא בדיוק, ומוציא את הטלפון. זה פייסבוק אינעל אחותו שמעלה לי זיכרון של טור שכתבתי לפני שנה בדיוק ובו, שימו לב טוב, אני בהצגת הסיום של נגה בחוג לתיאטרון, באותו אולם ובאותו כיסא.

העפתי מבט מהיר סביבי. לא נראה שמישהו בקהל שם לב שאנחנו בלולאת זמן. עד שהאורות כבים רפרפתי על מה שכתבתי: האולם היה קפוא, להצגה קראו "הצמיד של אופירה" ובמהלכה טפטף עליי המזגן. אני מכבה את הטלפון וחוזר להווה, הפעם המזגן לא עובד, טמפרטורת החדר היא כ־50 מעלות עם מיליון אחוזי לחות וחבורה של יתומות שרה שיר שמח.

האם אפשר לחמוק מהזמן? תשובה מספר 1: הזמן הוא מזגן מקולקל במרתף קטן בתל-אביב שראה יותר מדי סרטי מאפיה. בכל פעם שחשבת שאתה בחוץ, הוא מושך אותך בחזרה פנימה.

 הזמן הוא מזגן מקולקל / איור: תמיר שפר

ב.

דברים חוזרים על עצמם, אני מזכיר לעצמי, אבל לא ממש ובטח שלא לנצח. נכון שכרגע אתה מרגיש שהזמן חוזר על עצמו, פעם כטפטוף מזגן ופעם כהזעת יתר, ושתמיד היית פה ותמיד תהיה - אבל לא. הילדים מסיימים כיתה ו’ וכל מה שחזר על עצמו שש שנים כפול שני ילדים כפול מי יודע כמה הצגות, מסיבות, תחרויות וטקסים - כל זה פחות או יותר מאחורינו. נשארו עוד כמה מסיבות סיום ודי. לופ אחד נגמר, אני אומר לעצמי באולם הלח והלוהט, ולופ אחר עומד להתחיל. באמצע יש חופש גדול לעבור. זהו, אני באולם הזה כבר לא אשב יותר.

החיים אינם גלגל. התנועה מתמדת, אבל לא חוזרת על עצמה. החיים, כלומר המעבר שלנו בזמן, הכי דומים לחוט הטלפון של פעם או לקפיץ. ילדים, הביטו באיור. אנחנו אומנם מתפתלים ומסתובבים, עולים ויורדים, אבל זה לא גלגל, זה חוט - אם מישהו יחזיק בשני הקצוות וימשוך, יתיישר החוט, אתה תיפול וכולנו יודעים טוב מאוד מה אומר קו ישר, נכון?

בצורה המפותלת הזו אפשר לדמות לא רע לא רק את מסלול החיים הקטנים שלי, ואולי גם שלכם, אלא את התנועה של מערכות שמש וגלקסיות שלמות בחלל, נעות זו סביב זו בצורה מעגלית תוך כדי תנועה, כמו מים שמסתחררים לנצח במורד כיור אינסופי. התנועה המעגלית בכיוון כלשהו, בקיצור, היא הריקוד הלא פוסק של היקום כולו. למה שמישהו ירצה לחמוק דווקא מזה, אין לי מושג, וזו תשובה מספר 2, בערך כמו שאני אומר לילדים כשהם מתעקשים על משהו וגורמים לי להתעקש בחזרה: תחמוק ממשהו אחר! בטח יש לך עוד משהו שהיית רוצה לחמוק ממנו - תתחיל שם. זה כבר יעסיק אותך. אל תחמוק מהזמן, תן לזמן לחמוק ממך.

ג.

ובכל זאת, פה ושם אני חומק מהזמן: מבחינתי ומבחינת הרוב המוחלט של הקהל בהצגות מהסוג הזה, העלילה מורכבת באופן בלעדי מהרגעים שבהם הילדה שלי על הבמה. הגרסה למחזה "אנני" שאני ראיתי מספרת על אחת גרייס פארל, מנהלת לשכה חרוצה ונאמנה, שהבוס שלה, מיליונר יהיר וגס רוח, לומד לאהוב אותה וגם היא אותו, וכל זאת בסביבת עבודה נייטרלית, מכבדת, מכילה ורגישה שיודעת לחבק ולהבין גם מקרים נדירים של התאהבות שוויונית במצב של יחסי מרות לכאורה. הדבר היחיד שלא הבנתי זה למה קוראים למחזמר "אנני".

כשהילדה שלי לא על הבמה הזמן אומנם עובר, אבל לא נספר ולא נרשם בשום ספר זיכרונות. זה זמן שיצא מהרצף של הזמן, הדקות שהיו יורדות בעריכה אם החיים היו סרט ועיקרון הרציפות לא היה נפגע. אני באותו מקום, אבל מה קרה בינתיים ולאן נעלמתי? הזמן עבר. אולי מאחוריי, אולי מצדדיי, אולי מתחתיי, אבל בטח לא עליי. זה אולי נראה כמו רצף, אבל לא מרגיש ככה. איפה כל הזמן מהסוג הזה - חיים שלמים! אם רק היה אפשר לאגור אותם - שעבר עלי בין תפקידים בהצגות, בתנאים לא תנאים, בחום ובקור, במרתפים וביערות. איפה הוא? הצלחתי לדלג מעליו, אולי בכל זאת אפשר לחמוק מהזמן?

יש משהו עצוב בשאלה הזו, היא רואה את הזמן כסוהר וממילא את החיים כתא כלא ואת השואל כאחד שלזמן יש עניין מיוחד דווקא בו. כן - דווקא בו מכל בני האדם והחיות והציפורים והדגים והחרקים והצמחים. החיים אינם כלא והזמן איננו סוהר, אז הזעת כמה דקות בהצגה של חוג תיאטרון ועכשיו אתה במרכז העולם? אנשים כאלה הם יותר גרועים מילדים. ילדים עוצמים עיניים וחושבים שבכל העולם אף אחד לא רואה אותם, זה חמוד. אבל אנשים כאלה פוקחים עיניים וחושבים שכל העולם כולו רואה רק אותם. אנשים כאלה, אני מכיר אותם, הם לא יתחמקו מהכלא שבנו לעצמם: זו תשובה מספר 3.

ד.

ההצגה נגמרת ממש טוב מבחינת גרייס פארל, היא מחליטה לאמץ יתומה. אני עומד ומוחא כפיים בהצגת הסיום של החוג לתיאטרון בפעם האחרונה. הקאסט משתחווה שוב ושוב וההורים מוחאים כפיים כאילו מי יודע מה ראינו פה. כולנו מבינים שלא ניפגש יותר באולם הזה לעולם, וזה לא רק דבר רע. מחיאות הכפיים שוככות, אני מחכה עוד פרק זמן לא מוגדר עד שהילדה תצא ואנחנו הולכים הביתה. עד שנגיע, אשכח שכל הסיפור הזה של גרייס פארלי קרה אי פעם. את הדרך בחזרה הביתה אזכור הרבה אחרי, היא הייתה נחמדה.

האם אפשר לחמוק מהזמן? תשובה מספר 4: כן, אבל רק מהעבר.