אבשלום פולק הולך נגד הזרם: "לא רוצה להיות בקונצנזוס"

הביקורות הקשות לא עוצרות את אבשלום פולק, שמעלה מופע מחול־תיאטרון המבוסס על ספר ילדים של דורית רביניאן. “מי שהולך נגד הזרם משלם מחיר"

אבשלום פולק / צילום: כפיר זיו
אבשלום פולק / צילום: כפיר זיו

פעם בשנה נכנס עולם המחול לכוננות. זה קורה כשאבשלום פולק, הילד הרע של הריקוד, שמוציא שוב ושוב את הקולגות משיווי המשקל, מעלה עוד מופע חוצה גבולות וז’אנרים, ובדרך דורך על מוסכמות. פולק תמיד היה שנוי במחלוקת והצליח להפיק מהמבקרים תגובות דוקרניות, אבל נדמה שאחרי הפרידה משותפתו ליצירה ואשתו לשעבר, ענבל פינטו, הרבה יותר רעל נמשח על החצים שנורים לכיוונו.

"קראמפ", המופע הקודם של הלהקה והראשון אחרי הפרידה ותחת השם החדש "תיאטרון מחול אבשלום פולק", שעסק ברודן פסיכי, שמתעלל בנתיניו תוך דקלום טקסטים בצרפתית, חטף עלבונות כמו "כאוס, "חוסר דיוק וחוסר אחידות בין הרקדנים", "בלט מרושל", ומצד שני לכמה וכמה סופרלטיבים של "אי אפשר להתיק ממנו את העיניים".

אבל מי שקיווה שהמילים הקשות ירפו את ידיו של פולק, טעה. הן רק הגבירו את המוטיבציה שלו להמשיך לעבוד וליצור במלוא האנרגיה. ממש בקרוב עולה על הבמה "אנטו", מופע מחול-תיאטרון, שמבוסס על ספר ילדים חדש של דורית רביניאן, "עננה ושמה רננה", המספר על עננה מעוכבת התפתחות שנהנית לשוט מעל הבית ולשחק עם ציפורים, ופחות בעניין הגשמת הייעוד האבולוציוני שלה. הרשויות בשמיים לא ממש מרוצות מחוסר התפקוד שלה, והיא נשלחת למחנה חורף מיוחד יחד עם עננים סוררים כמוה, מעין סדנת חינוך מחדש, שתלמד אותה ואותם הורדת יורה כהלכתו.

אדם סביר יתקשה למצוא קשר בין עננה, דורית רביניאן, ריקוד ו"אנטו", אלת האהבה האכדית שעל שמה נקרא המופע. לפולק - שמגיע לפגישה עמוס במצלמה, חצובה, תלבושת ותיק ענקי, כחלק מתפקידו כמנהל, כוריאוגרף ראשי, מעצב תפאורה, תאורה וקול, סותם חורים על הבמה כשאחד הרקדנים לא יכול להופיע, וסתם כולבויניק - יש תשובה מתבקשת: יצירה. הבן של יוסי פולק, ששיחק את ההומו המהורהר ב"פלורנטין", שחקן התיאטרון המשובח שבחר בריקוד, הפך לבעל עסק עצמאי שמנסה לשרוד כלכלית ולעשות אמנות במקביל.

"מאז שאני זוכר את עצמי, הדרך שלי מאוד רחבה מבחינת תחומי עניין ורצון של חיבור מרכיבים ליצירה", הוא אומר, ונראה תשוש, כאילו לא עצם עין כמה ימים רצוף. "בכל תחום יש תפיסות של יוצרים וקהילות איך הדברים צריכים להיראות, והגישה שלי היא לשבור חוקים ולייצר זהויות חדשות.

"יצירה היא לא מהלכים שצריכים להיות אופנתיים וטרנדיים. לצערי, גופי תרבות גדולים פועלים בדרך מניפולטיבית ומחושבת כדי למשוך את הקהל ויורים לעצמם ברגל. אני חושב על אמנות כאפשרויות בלתי מוגבלות שכוללות כישלונות והתפתחות, סוג של קנבס. אז אני משלב בין תנועה, ויזואליה, פרוזה, משחק ופילוסופיה, אבל בסופו של דבר, אני עושה הכול למען הקהל ואני חייב לתקשר איתו".

ובדרך, לעצבן את כולם מסביב.
"מי שהולך נגד הזרם, או מנסה להסיט אותו קצת, משלם מחיר לטוב ולרע. אני לא מאמין ולא רוצה להיות בקונצנזוס. ביקורת היא חלק מהחיים".

עד שזה מאיים על קיומו של העסק, ובמקרה שלך, על קיומה של הלהקה אחרי הפרידה מענבל.
"יש צרות עין, מניעים לא ענייניים, תפיסות מקבעות שגורמות לעצור בזמן וללכת אחורה. אני עושה מה שאני עושה בצורה הכי טובה שאני יכול בלי להתנצל".

מתחילת הקריירה, פולק ייחס חשיבות עצומה לשמות שבחר לתת ליצירות שבהן היה מעורב - "פרחקיר", "הידרה", "ארמיד", "אויסטר" - מתוך אמונה שהשם הוא פיתיון שאמור לעורר עניין ורצון לרכוש כרטיס. "אנטו" היא היצירה הראשונה שמבוססת על ספר, ועוד ספר ילדים בשם שונה לגמרי, והפער העצום בין המילה הילדותית, הכתובה, למה שקורה על הבמה, נראה לו הכי טבעי בעולם. "רציתי לקחת ספר לילדים ולעשות מופע למבוגרים. להיכנס ולצאת בצורה חופשית מהיצירה", הוא אומר.

לרביניאן היו הערות, בקשות מיוחדות?
"היא ראתה את היצירה בנקודות זמן מסוימות. היה דיאלוג בונה ומפרה והיו חוסר הסכמות".

על מה? עם כל הכבוד, היא מבינה במילים, לא במחול.
"לא צריך להבין יותר מדי, אלא להרגיש ולהיות מאותגר וסקרן. יש בי פינה שמתחשבת ביוצר. אני מסתכל על סופרים כאמנים ברמה מאוד גבוהה. זה מדהים שהעולם שלנו נמצא בתוך סימנים, שמי שקורא אותם רואה, שומע, מרגיש ומדמיין, והכול בסימן שחור על דף לבן".

אז הריקוד הוא אמנות נחותה יותר מכתיבה?
"הכלים אחרים והחוויה של הצופה אחרת. זה לייצר תקשורת בין הרקדנים לבין עצמם, בינם לבין הקהל, בינם לבין התפאורה והבמה והאורות".

אתה אמור גם לייצר את התקשורת המיוחדת הזאת ככוריאוגרף, אבל גם לנהל את האופרציה הגדולה הזאת במקביל. עומס נוראי.
"יש לי 30 עובדים באופרציה, אבל תמיד ניהלתי אותה".

הלהקה מקבלת תמיכה?
"ממשרד התרבות ומעיריית תל אביב. בערך 50%".

כמנהל האמנותי והמנכ"ל של הלהקה, יוצא שאתה רב עם עצמך על כסף מול אמנות?
"לא פשוט ליישב את הסתירה הזאת, ואני צריך לקבל החלטות כואבות לשני הצדדים. זאת הסיבה שכששואלים אותי כמה שעות אני עובד בשבוע, אני עונה ‘עשרה ימים, וזה לא כולל את הילדים בהורות משותפת’. בחודשים האחרונים אני נמצא בחרדה איך לשלם משכורות, זה מהדהד לי בנקבוביות. אבל כשאני עובד בערוץ האמנותי, אני מתנתק מזה לגמרי, אחרת לא אוכל לתפקד, זו יכולת שסיגלתי עם השנים. אני מוצא את עצמי בסיטואציות מלחיצות ויש רגעי שפל".

שבהם בא לך להיות שכיר ולהיפטר מהאחריות העצומה הזאת?
"ברגעים האלה אני חושב אם להמשיך או לא".

למה יותר קשה דווקא עכשיו?
"כי יש איזושהי התארגנות מחודשת, אז מגלים דברים פחות טובים ויש קיצוצים, אילוצים, עליית מחירים. דווקא בתקופה שאני מנהל אמנותית את הלהקה לבד, כוח האדם האמנותי תוגבר".

חלק מזה הוא שכירת שירותי כוריאוגרף אורח. מפני שחטפת על הראש בגלל הכוריאוגרפיה של "קראמפ"?
"אנדריאה מרטיני היה בלהקה - איש מעניין, מוכשר, שמתאים ליצירה. תמיד היו לנו כוריאוגרפים אורחים. הפעם זה גם מתוך שיקול של ביזור סמכויות. מבחינת התקשורת, מה שקופץ לעין הם הדברים השליליים, ובמקרה שלי, זה תמיד מתקשר לסיפור האישי ואני לא יכול להגיד שאין לו קשר למה שאני עובר. כשעבדנו יחד - חטפנו יחד. זה בידיים של עורכים שרוצים לייצר את הלינקים האלה, יש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם".

מי?
"לא משנה. העיקר שהשנה רצנו במקביל עם ארבע-חמש עבודות. ואת יודעת מה מתסכל? ניסיתי ליצור קשר עם התיאטראות הגדולים, כי אני מאמין בהכנסת מופעי מחול לרפרטואר שלהם, אבל לצערי, אני לא מצליח. הפחד מכישלון עוצר אותם מלעשות את המהלך, וחבל".

בעבר, הלהקה של פולק את פינטו, עבדה לא מעט בחו"ל. עכשיו, מן הסתם, כשהוא בקושי מוצא זמן לנשום, אין לו את היכולת להשקיע אנרגיה בשיווק גלובלי. "זה עניין של פרבולות, וכן, זה מאוד רווחי ויש בזה אפשרויות כלכליות טובות. צריך לתדלק את זה כל הזמן".

"קראמפ" לא התקבל למופע החשיפה הבינלאומי, מה שסגר את האופציה להופעות בחו"ל. זאת הייתה סגירת חשבונות?
"לא יודע, אבל אין פה עיסוק באגו הפרטי שלי אלא בעתיד של הלהקה. זה פגע בחשיפה ובהכנסות עתידיות, והיה בזה משהו ציני ולא ענייני".

אני שואלת שוב, מי רוצה לחבל לך?
"לא אגיד. זה קשור לכל-כך הרבה דברים. נראה אם 'אנטו' יתקבל השנה".

מתי תרשה לעצמך לנוח, להתמוטט קצת?
"תמיד זה עוד מעט, ואיכשהו אני מצליח לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה".