אלימות | פיצ'ר

"תאי הלחץ הם הייפ עולמי, אבל יש גם טרנד סופר מסוכן, של בניית תאי לחץ פיראטיים"

ד"ר אסנת לבציון-קורח סוגרת שנתיים כמנכ"לית אסף הרופא, ומספרת איך היא מנהלת 4,000 עובדים בתנאים בלתי אפשריים • בראיון ל'ליידי גלובס' היא מצהירה: "אני רוצה להקים בית חולים מיוחד לנשים"

ד”ר אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר
ד”ר אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר

ב-1980, כשלוש שנים לפני שהגיח לעולם הטלפון הסלולרי הראשון, אנשים עדיין איחרו בלי להודיע. ד"ר אסנת לבציון-קורח, כיום מנהלת בית החולים אסף הרופא, הייתה עדיין רק אסנת, ילדה בת 12 שנסעה עם הוריה לחגוג ליל סדר בצפון. "אח שלי, שהיה תלמיד מבריק בכיתה י', עבד בחנות מתנות, והבוסים שלו אמרו לו שהם גם נוסעים לחיפה, אז הם יביאו אותו", היא מספרת בראיון ל'ליידי גלובס'. "על יד זכרון יעקב, הנהג סטה מהמסלול והתנגש במכונית שבאה ממול. הבת של הנהג בת ה-6, אח שלי ועוד קצין שנסע ממול, נהרגו.

"בינתיים, אנחנו בחיפה מחכים ומצפים. בהתחלה אתה אומר פקקים, ואז אתה אומר פנצ'ר, אבל בשעה עשר בלילה בליל הסדר גם פקקים וגם פנצ'ר כבר לא מחזיקים. ההורים שלי התקשרו למשטרה, ושם אמרו להם שאין כלום. כשהם התקשרו גם לבתי חולים, אישרו להם בהלל יפה: כן, הוא כאן, הוא פצוע קשה. אני זוכרת את עצמי ילדה, נודרת נדרים שאם ואם ואם... עוד לא ידעתי אז שהוא נהרג במקום".

טראומה גדולה שמטלטלת משפחה.

"אחי הוא אחת הסיבות שהלכתי להתנדב במד"א. גם הוא התנדב שם, גם הוא תכנן להיות רופא. במד"א הוא אפילו נתן לי את החלוק שלו, עד היום יש לי אותו.

"אני מרגישה שהמהות שלי בעולם הזה היא לעזור. כשלמישהו קורה אסון, אני לא העניין, אני לא במרכז העניינים, אלא הוא ומשפחתו. זה הד.נ.א שלי, ככה אני חיה".

אילו עצות, אם בכלל, אפשר לתת לאנשים שחווים אובדן פתאומי? יש משהו שאפשר לעשות או לומר, עוד בבית החולים?

"כשניהלתי את הדסה הר הצופים, זו הייתה התקופה של אינתיפאדת הסכינים, והגיעו אלינו הפצועים הכי קשים. להגיד לך שיש לי מה לומר לאמא שבנה בן ה-8 נהרג בתאונת דרכים מפגיעה ישירה של אוטובוס? אין לי שום דבר חכם להגיד. מה שאפשר לעשות זה בעיקר להיות איתם, להקשיב ולתת כתף. אין לנו שום קסם".

ד"ר לבציון, האישה הראשונה שמנהלת בית חולים ממשלתי בישראל, תציין בקרוב שנתיים לכניסתה לתפקיד. אסף הרופא הוא בית החולים הרביעי בגודלו בארץ, וכשקיבלה אותו לידיה עמד הגירעון שלו על 158 מיליון שקל. בסיכום 2017 קפץ הגירעון ל-193 מיליון שקל, וב-2018 הוא כבר הצטבר לסכום של 214 מיליון שקל (נתוני משרד הבריאות).

בבית החולים יש כ-900 מיטות וכ-4,000 עובדים תחת אחריותה. היא מדברת על ניהול אמפתי בגישת הנו-דיסטנס, שהכניסה אותה למטבח בהדסה המושבת כדי להכין מנות אוכל לחולים, וכבר גרמה לאי אלו מטופלים להניח בטעות שהיא אחת האחיות.

איך מנהלים 4,000 עובדים ו־160 אלף ביקורים במיון מדי שנה?

"אני כל הזמן חולמת. הכוונה היא לא למשהו שלא יתגשם, אלא דווקא לדברים שאני סמוכה ובטוחה שנצליח להגשים. בתכנון, אני תמיד משתדלת לחשוב על המקסימום. אחר כך, אם נצטרך אז נתפשר, אבל לפחות בשלב הראשון צריך לשאוף להכי גבוה.

"כשמדברים על צוותי עבודה, זה לא רק אחיות ורופאים. זה ארגון ענקי, בעצם סוג של בית מלון, כזה שהאורחים מגיעים אליו ללא הזמנה מראש, כל אחד עם הצרכים המיוחדים שלו. אנחנו צריכים לתת מענה לכול. לפעמים נוטים לשכוח את המנקים, למשל, אבל בלעדיהם המנתח הכי גדול בעולם לא שווה כלום.

"נקודה נוספת - שקיפות. הכול שקוף אצלי. אין לי שום בעיה להראות את כל הנתונים למנהלים שלי, כי אני יודעת שהם מחויבים מאוד לארגון. אני רואה בניהול אלמנט של שותפות. קבלת ההחלטות היא עדיין שלי, זה לרגע לא מתוך בריחה מהחלטות, אבל לדעתי רובן יותר נכונות אחרי שאת שומעת את האנשים הרלוונטיים. כמנהלת, אני לא צריכה להגיד למנתח האורתופדי באיזה ציוד להשתמש. הוא צריך להחליט, מתוך הכרת מגבלות התקציב".
עובדים יכולים לנצל את שיטת הניהול שלך.

"אני יודעת בדיוק מי מתחנף אליי בגלל התפקיד. יש בעלי תפקידים שמתבלבלים וחושבים שכלל ההתנהלות כלפיהם, החנופה, היא בגלל מי שהם. אצלי הדברים מאוד ברורים - מה שלי ומה של התפקיד".

"אנחנו בית חולים מאוד פופולרי. זו הולכת להיות אימפריה". אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר
 "אנחנו בית חולים מאוד פופולרי. זו הולכת להיות אימפריה". אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר

מפסיקים לצרוח

היא מתגוררת בירושלים, נשואה לעמית קורח, מנתח לב, ויש להם ארבעה בנים, בגילאי 24, 22, 17 ו-11. את דרכה המקצועית החלה כעוזרת מנכ"ל בהדסה עין כרם. לאחר מכן נסעה לבוסטון לשלוש שנים, שם עבדה בבית החולים של אוניברסיטת הרווארד. "התמקצעתי בבטיחות מטופלים, ובנוסף עבדתי עם חברה שעסקה באופטימיזציה של תהליכים בחדרי ניתוח, צנתור ומיון. אלו היו שלוש שנים מאוד טובות מבחינתי. מה שלמדתי בהן משמש אותי עד היום".

כשחזרה לארץ מונתה לסגנית מנהל אסף הרופא. "הגעתי לשם בלי להכיר את בית החולים, והתאהבתי. כשעזבתי להר הצופים, אחרי שלוש שנים וחצי, החברים אמרו לי: 'את תחזרי'. לא ידעתי אם באמת אחזור, אבל זה נשאר לי בראש".

בניגוד לשנים הרגועות, יחסית, באסף הרופא, הכהונה שלה כמנהלת הדסה הר הצופים הייתה סוערת. אלה היו ימי המשבר הכספי הגדול של בית החולים, והיא נאבקה שם במשך חמש שנים.

מה למדת מהתקופה בהדסה הר הצופים?

"זה היה שיעור רציני מאוד, שאולי הייתי מוותרת עליו. התמודדתי שם עם צוותים שלא קיבלו משכורות. מערכת היחסים הייתה כזו, שגם כאשר הם לא קיבלו תשלום על ניתוחים אחר הצהריים ביקשתי שימשיכו, והבטחתי שישלמו להם. הם המשיכו, מתוך אמון. באמת האמנתי שהכול יהיה בסדר והסתובבתי עם חיוך, עד כדי כך שאחרים רצו לדעת מה אני לוקחת, כדי שיוכלו לקחת גם. בשיא המשבר, כשהיו חסרות מנות אוכל, נכנסתי לעבוד במטבח וכולם נכנסו אחריי".

לא חששת שגישה כזו תוביל לכאוס ארגוני?

"גם בצבא, כשהייתי מפקדת של טירוניות יח"ס (יחידות סיעוד), שבאו מרקע חברתי מאוד קשה, הן היו קוראות לי ‘כפרה סג"מ אסנת'. כשזה עובד וזה אותנטי, אנשים לא מנצלים את זה לרעה. שוב, אני לא פראיירית, אם מישהו מתבלבל אז אנחנו מתאפסים, אבל בגדול, הגישה הזו עובדת בשבילי.

"אני מאוד לא אוהבת הרמות קול, זה לא מכבד, גם לא בחדר ניתוח. פעם היה מקובל לצרוח ולהשתולל שם, אבל אני ממש לא מקבלת התנהגות כזאת. אני גם אומרת לאחיות אצלנו: אל תסכימו שיצעקו עליכן. כשהיו בעיות כאלה עם רופאים, הם נקראו אליי למשרד. יש דרכים אחרות לפתור בעיות".

את מנהלת מתלבטת או מנהלת חותכת?

"אני יודעת לקבל החלטות, אבל אני כן מתייעצת. לפני שהתחלתי לנהל את הדסה הר הצופים, ישבתי עם מנהלי בית חולים ותיקים וקיבלתי מהם עצות. לא נראה לי שהרבה גברים עשו את זה. גם כשקיבלתי את הניהול באסף הרופא המשכתי להתייעץ עם מנהלים ותיקים. מפרופ' דן אופנהיים, למשל, קיבלתי עצות טובות בנושא בינוי בית החולים. נפגשתי גם עם שתי המנהלות היחידות שהיו לפניי, פרופ' חן שפירא ופרופ' אורנה בלונדהיים, ולמדתי מהן רבות. הרי אין סיבה לחזור על טעויות שאחרים עשו".

תקחי לעבודה רופא שהוא איש מקצוע מעולה, אבל עם יחסי אנוש גרועים?

"אם אני צריכה לבחור בין מישהו כזה לבין מישהו שהוא אולי פחות טוב מקצועית, אבל בנאדם, אני אקח את הבנאדם. המקצוע שלנו מאוד מבלבל, ברמת האגו. מבחינת המטופלים, אנחנו לא רחוקים לפעמים מאלוהים, ויש רופאים שמתבלבלים".

"ניהול הדסה הר הצופים בשעת משבר היה שיעור רציני, שאולי הייתי מוותרת עליו". אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר
 "ניהול הדסה הר הצופים בשעת משבר היה שיעור רציני, שאולי הייתי מוותרת עליו". אסנת לבציון קורח / צילום: רמי זרנגר

מתביישת באשפוזי מסדרון

ישראל ידועה כמדינה עם דוקטרינה ברורה ונחרצת לטיפול בטעויות - לזרוק הכול על הש"ג, כמובן. ד"ר לבציון מנסה להנחיל גישה שונה. "יש כיום הבנה ברפואה העולמית, שאם האחות או הרופא בקצה עשו טעות, זו טעות מערכתית, היא עוד חוליה בשרשרת של הרבה מאוד ליקויים".

מה שאומר שבעצם אף אחד לא אשם?

"להפך, המנהלת אשמה בכול. החוכמה היא לנסות ללמוד מטעויות. אני יכולה להגיד לך יותר מזה: אין מצב שעם העומסים הקיימים כיום, בשתיים לפנות בוקר וכשיש עוד 40 חולים במיון, הרופא מסוגל באמת לשקול בכובד ראש ולחשוב על הבעיות של המטופל. הצוותים עוברים למצב אוטומט. ואז דברים עלולים להתפספס.

"כשמתרחשת טעות המטרה שלי היא לנסות ללמוד ממנה, ולנסות להשליך ממנה לרוחב. אם הייתה טעות במחלקה אחת, לנסות לראות איפה היא יכולה לפגוש אותנו במחלקות אחרות. אנחנו מנסים לעודד אצל הצוותים הרפואיים מחשבה פרו-אקטיבית, כי אנחנו רוצים לגרום להם לשאול את עצמם מה לא נכון בתהליכים שהם עושים. אני, כמנהיגה, מאמינה שהשכל הוא לא שלי, אלא שכל ארגוני. לעובדים יש קול מאוד משמעותי בהעלאת הדברים".

איפה את נמצאת על הסקאלה שבין האופטימיים, שטוענים שמערכת הבריאות בישראל מצוינת וחזקה, לבין הפסימיים, שבטוחים שהיא בדרך לקריסה?

"יש לנו מערכת בריאות טובה, אחת הטובות בעולם, אבל שחקנו אותה באופן שלא מאפשר לצוותים הרפואיים להמשיך לתת טיפול כפי שהם היו רוצים וכפי שהמטופלים היו רוצים. אנחנו עושים הרבה מאוד כדי לשפר את חוויית המטופל. אנחנו מנסים לשפר גם את חוויית המטפל, כי שני הדברים קשורים זה בזה.

"חוויית המטופל היא ממש בנפשי. משום מקום פתאום לוקחים אותך, ממצב של נורמליות משהו משתנה לרעה, ובבת אחת אתה עובר לבית חולים, לפיג'מה, לחברים חדשים לחדר, לאובדן פרטיות ואובדן הסטטוס של מי אתה. אולי אתה איש עסקים, אולי את עורכת דין מפורסמת - והנה אתם, בפיג'מה".

איך עובדים עם צוותים תשושים ושחוקים?

"השחיקה היא בלתי נמנעת, ולא רק בבתי החולים, אלא גם בקופות החולים, בקהילה, איפה שמרבית הרפואה אמורה להתרחש כיום. גם בקהילה, בגלל העומסים, לרופא אין זמן לעצור ולדבר עם המטופל על רפואה מונעת, שהיא כל כך חשובה - אז הוא מפנה אותו".

כשאני מבקש ממנה להצביע על רגע של קושי רגשי כמנהלת היא בוחרת ביום שבו "יצאנו במקום לא טוב בסקר שביעות רצון שערך משרד הבריאות. זה קרה בגלל עומסים גדולים, וגם 'זכינו' במקום הראשון במספר החולים במסדרון. התחושה הייתה מאוד לא נוחה.

"אנחנו מתמודדים לא מעט עם מקרים רפואיים קשים ועצובים, כמו תינוק שנולד ולא שרד ותאונות דרכים קשות. אין שום דרך להתחסן נגד זה, מרגישים את הכאב והעצב גם אחרי כל השנים. במקרים הקשים, אנחנו לפחות רוצים לדעת שעשינו כל מה שיכולנו, כי התחושה שמישהו מת או נפגע קשה בגלל טעות שלנו היא ממש בלתי נסבלת".

כשאת רואה אשפוזי מסדרון, מה עובר לך בראש?

"אני מתביישת, ואני מתביישת שזה קיים גם אצלנו. זה לא בסדר, אבל אין לנו ברירה. אנחנו מנסים להפוך את המסדרון לכמה שיותר פרטי, אבל הוא לא פרטי. צריך לבנות חדש, צריך לבנות רחב, לנסות להגיע למצב של 1-2 בחדר, לא יכול להיות שנמשיך במצב שבו המסדרונות האלה קיימים. חסרות מיטות במערכת האשפוז, אבל כולם מודעים לזה. גם קופות החולים בצרות, כך שזה שני עניים שבאים למשא ומתן. יש תחרות קשה מי עני יותר.

"התקציב הוא נושא מאוד כאוב במערכת הבריאות, אבל סגן שר הבריאות ליצמן מבין את זה, ולדעתי הבעיה היא בתעדוף הלאומי. אני מקווה שעכשיו, על רקע המאבק המוצדק סביב הצפיפות במחלקות הפנימיות ואשפוזי המסדרון, המדינה תדע לתעדף נכון. כרגע השמיכה מאוד קצרה, ואנחנו עושים רפואה פחות טובה".

בראיון ל'ליידי גלובס' אמרה הרופאה הבדואית, ד"ר יסמין אבו-פריחה, שאין מקום יותר מסוכן להימצא בו מבית חולים, מבחינת חיידקים וזיהומים. דעתך?

"הצוותים עושים המון עבודה כדי למנוע זיהומים. מה עושים? מפרידים חולים, משתמשים באמצעי מיגון, משנים את חומרי הניקוי, סוקרים חולים שמגיעים מבתי אבות כדי לראות אם יש להם חיידקים עמידים, ואם כן - מיד מבודדים אותם. כל שנה אנחנו מוציאים מאות אלפי שקלים על מלחמה בזיהומים, כי חולה שמגיע אלינו לא צריך לצאת עם משהו נוסף. כמובן, גם כאן נושא הצפיפות משפיע. כשאתה קרוב פיזית, גם החיידקים יודעים לנצל את זה".

לעבוד תחת איומים

אם יש אלמנט אחד בעבודתה שמצליח להוציא את ד"ר לבציון משלוותה, זו המגפה המכוערת והמתפשטת של אלימות מצד מטופלים כלפי הצוותים הרפואיים והתומכים בבתי החולים. "זה נורא ואיום, אבל זה גם חלק מההשתקפות של האלימות בחברה הישראלית. אפשר היה לצפות שמטופל שמגיע לבית חולים יתנהג באופן קצת שונה, אבל לפעמים זה פשוט לא קורה. אנשים לא מוכנים להמתין ורוצים הכול כאן ועכשיו. הם צועקים שהם רוצים מענה, ומאיימים.

"הרגע הכי קשה שלי היה כשפונתה אלינו במצב קשה אחות מבית החולים 'שמואל הרופא', שנדקרה על ידי מטופל לשעבר, נתין זר מאריתריאה שפרץ לבית החולים שם ודרש להתאשפז שוב. הוא דקר אותה בבטנה, ואחרי שהיא הגיעה אלינו מצבה החמיר וחששנו שזה יסתיים ברע. ככה זה נמשך כמה ימים ארוכים מאוד, כשהיא בסכנת מוות, ועיני כל המדינה נשואות אלינו. שמחתי כל כך כשהיא יצאה מכלל סכנה. איזה מין דבר זה שאדם הולך לעבודה ונדקר במקום עבודתו? את האחות טובה קררו ז"ל, שרף מטופל שלא היה מרוצה, אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עבר לו בראש.

"אנחנו נתקלים כל הזמן באלימות בעבודה. האלימות הפיזית מתחילה בדרך כלל באלימות מילולית. הקב"טים שלנו עובדים קשה מאוד במטרה להרגיע, לא לעורר עוד יותר את המהומה, ובעצמם חוטפים אלימות פיזית. האלימות היא מכה קשה".

כרופאת ילדים במקצועך, את מתגעגעת לפעמים לרפואה עצמה, להיות רופאה ולא מנהלת בכירה?

"כל הזמן. בכל פעם אני עושה קצת רפואה נטו, אבל מתכננת לעשות הרבה יותר, למשל להיות במשמרת במחלקת ילדים על בסיס קבוע, או בחדר מיון. מנהלת בית חולים זה פול טיים. זה ויתור, אבל יכולת ההשפעה שלי, גם בנושאים הקליניים, שווה את זה. אנשים שואלים אותי: את שורדת? ואני עונה להם: אני לא שורדת, אני נהנית".

הייתה מגדירה את עצמך כטיפוס מרצה? את עושה לפעמים מה שנדמה לך שהחברה מסביבך רוצה שתעשי?

"אני עדיין טיפוס מרצה באיזשהו מקום. זה לא שאני דורסת הכול, שלא אכפת לי מכלום - אני ממש לא כזו. אני מאוד במיינסטרים.

"הגישה הניהולית שלי היא גישה נשית סטריאוטיפית, עם דגש על הקשבה והשתדלות להימנע מעימותים. אני לא אוהבת עימותים, זה לא עושה לי טוב בווייב שלי. לא כיף לי עם זה, ואני מוכנה לעשות הרבה כדי להימנע מעימות, כולל עוד כמה טלפונים ואפילו עוד כמה פגישות, כדי לקבל החלטה שפחות מתעמתת".

מה קורה כשהאמון שלך נפגע?

"יש לי יכולת שכחה פתולוגית ממש. אני לא זוכרת דברים רעים. צריך לקרות משהו מאוד חריג כדי שאזכור, אני תמיד סולחת".

זו שכחה או הדחקה?

"כל מנגנון שאתה רוצה לקרוא לזה. ולמה? כי לא נעים לי. טינה זה רגש שקיים אצלי בצורה מאוד מאוד חלשה. לא נוח לי בלא נעים. יש אנשים שאומרים: טוב, מחקתי אותו מחיי, הלאה. אני לא מסוגלת".

בגיליון 'המשפיעות' של 'ליידי גלובס' אמרת שאין שום סיבה לקיים ישיבות בחמש בערב. את עדיין חושבת כך?

"כן. ישיבות בחמש בערב או מאוחר יותר זה לא דבר שקורה אצלנו. אני יודעת שמנהלים רבים מרגישים לא נעים, שחס וחלילה לא יחשבו שהם לא עובדים מספיק, אבל אני המנהלת הבכירה ביותר בבית החולים, ואני לא צריכה להראות כלום לאף אחד.

"האיכות של מנהל לא נמדדת לפי מספר השעות שהוא או היא נמצאים בעבודה. אני זוכרת שבתקופת ההתמחות התרוצצנו כמו פורפרות, לא נחנו לרגע, אבל תמיד יצאנו הביתה בשעה סבירה. חשוב מאוד לשמור על איזון בין הבית לעבודה".

לא מבינים את העוצמה שלנו

אחד האתגרים הגדולים שלה, לדבריה, הוא הבנייה מחדש של מערך גיוס הכספים. לשם כך היא גייסה מנכ"לית לאגודת ידידי בית החולים, משרה שלא אוישה בשלוש השנים האחרונות. "כדי לממש את כל החלומות שלנו נצטרך הרבה כסף, אבל אין לי ספק שנגייס את זה. אנחנו רוצים לבנות, בין השאר, מרכז סרטן, בית חולים לילדים, בניין כירורגי חדש, חדרי ניתוח חדשים וממוגנים, את האקדמיה הישראלית לכירורגיה וגם בית חולים לנשים".

למה צריך בית חולים לנשים?

"אנחנו יודעים היום שרפואת הנשים ורפואת הגברים זה לא אותו דבר. אני לא מתכוונת רק להיבט הגינקולוגי, אלא גם להיבטים כמו אורתופדיה ומחלות לב. הרפואה התמקדה עד כה יותר בגברים, וזה קשור גם לזהות המשתתפים בניסויים רפואיים. בגלל שבדרך כלל לא ייקחו לניסוי רפואי אישה בהריון או שעשויה להיכנס להריון, במשך השנים היה רוב גברי בקרב המשתתפים בניסויים. לכן, מטבע הדברים, גם תוצאות המחקרים היו קשורות יותר לגברים, ולא בהכרח שיקפו את הדבר הנכון לנשים.

"אחת המטרות שלנו בבית החולים החדש היא להפוך למרכז ידע ומחקר בתחום של רפואת הנשים. נושא נוסף שנרצה להתמקד בו הוא רפואת הנשים והגינקולוגיה בגיל השלישי. אנחנו רוצים שזה יהיה משהו אחר".

לאחר פינוי המחנה הצבאי צריפין, אמורות להתווסף לאזור יותר מ-100 אלף יחידות דיור. בית החולים יקלוט חולים מהשכונות החדשות בצריפין וראשון לציון, אבל גם מרמלה ולוד, אפילו מרחובות ואשדוד. "אנחנו בית חולים מאוד פופולרי. היום אנחנו 260 דונם, אבל בשנים הקרובות נתרחב בעוד 160 דונם. הולכים לעבור אלינו כמה בתי חולים ומכונים. זו הולכת להיות אימפריה".

אחד מהם הוא המרכז לבריאות הנפש באר יעקב. זה נשמע מאתגר במיוחד.

"נכון, הפרטנר שלי שם הוא פרופ' חיליק לבקוביץ', מנהל המרכז. ביחד הצוותים שלנו בונים את קמפוס מדעי המוח וההתנהגות. זה לקחת בית חולים פסיכיאטרי, עם כל הסטיגמות הנלוות, ולאחד אותו עם בית חולים כללי".
בית החולים שלכם סובל מתדמית אפורה.

"יש פער גדול בין מה שבית החולים הזה באמת, לבין מה שאנשים חושבים. לא מבינים את הגודל, לא מבינים את העוצמה. יש משהו בווייב של אסף הרופא שהוא מאוד נעים, מאוד אנושי. לא שאין אגו, אבל האגו לא מנהל את האנשים. בחוץ, חלק מהאנשים מכירים ויודעים את זה, אבל חלק - פחות. יש לנו עוד הרבה עבודה".
למנהל בית חולים אין מגבלת קדנציה.

"נכון לעכשיו אין, אבל אני חושבת שצריכה להיות מגבלת זמן לכהונה. מישהו שנמצא עשרות שנים בתפקיד הוא כבר פחות אפקטיבי".

אפרופו העיסוק המתמיד במחלות ומוות, איך את עם לשחרר את הילדים שלך?

"לדעתי, אני לגמרי מצליחה בזה. זה לא קשור לאח שלי, הילד הקטן שלי הופך לנהג ואני פתאום חסרת אונים. אבל אני משתכללת ומשתפרת עם הזמן. עם הילד השלישי כבר אהיה על הכיפאק. במקצוע שלי מבינים שהכול תמיד עלול להשתנות ברגע, ולכן לומדים להעריך מה שיש. אני תמיד אומרת: אני לא צריכה שום דבר, רק שלא ייגעו במה שיש לי".

הלחץ להיות בתא לחץ

במרכז סגול לרפואה היפרברית שבבית החולים אסף הרופא, פועלים כיום שני תאי לחץ בניהולו של פרופ' שי אפרתי, שיכולים להכיל עד 150 איש ביום. התאים פועלים שם כבר שנים רבות, אך עד לאחרונה שימשו בעיקר לטיפול בתאונות צלילה והרעלות עשן. "כיום תאי הלחץ משמשים גם, למשל, לטיפול בפצעים איומים ונוראיים ברגליים סוכרתיות, והטיפול מונע קטיעות גפיים", מסבירה ד"ר לבציון-קורח. "תחום נוסף הוא הטיפול הנוירו-קוגניטיבי. היום רואים שלתא הלחץ יש השפעה על המוח. אנחנו מדברים על שיפור זיכרון, כך שממש רואים פעילות מוגברת של תאי המוח.

"תאי הלחץ משמשים גם לטיפול בפיברומיאלגיה, מחלת הכאב. זו בדרך כלל מחלה של נשים, מה שקטלג אותה כמשהו פסיכולוגי, היסטרי, הנובע מפינוק יתר. ברור שאלו לא הסיבות למחלה. למרבה השמחה, הטיפול בתא לחץ פשוט מעלים את הכאב. יש גם התקדמות גדולה בטיפול באנשים שסובלים מ-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית)".

שיטת הטיפול הזו גם סופגת ביקורת. נטען כי מטופלים נחשפים לטיפולים ניסיוניים, שאינם מבוססים מדעית.

"התחום של תא הלחץ הוא תחום חדשני, של שינוי פרדיגמות, ומאוד קשה להרבה רופאים להבין אותו. חלק מהתחומים עדיין במחקרים וניסויים, עם תוצאות מרשימות. יש הרבה שרלטנות בתחום - אבל לא אצלנו. היום תאי הלחץ זה הייפ עולמי, אבל יש גם טרנד סופר מסוכן, שלצערי משרד הבריאות לא מטפל בו - בניית תאי לחץ פיראטיים, על ידי אנשים פרטיים. זה פשוט מסוכן. חמצן דחוס זה לא משהו לשחק איתו".

מה סדר גודל התורים בתאי הלחץ?

"יכול להיות גם שנים, הביקוש הוא בלתי נגמר. אם עשית תאונת צלילה, תגיע היום ונפתח בפניך את תא הלחץ, גם בשבת. אבל אם יש לך פצע שקשה לרפא, אז כל מקרה נבדק ומתועדף לגופו. המדינה צריכה להוסיף תקנים לתאי לחץ בבתי החולים, ולהסיר את המגבלות שקיימות בתחום הזה משנת תרפפ"ו".

להכיל חוסר נוחות

"למדתי לשהות בתוך חוסר נוחות, למשל, כשנאלצתי לפטר מנהל מחלקה אצלנו. ידעתי שזה יהיה מאוד לא נעים, ולכאורה, יכולתי גם לא לעשות את זה, אבל הרגשתי שזה מה שנכון לבית החולים.

"יש לי תחושה לא נוחה בכל פעם שאני צריכה לבחור מנהל מחלקה. אני יודעת שזה החלום של כמה אנשים, אבל אני לא יכולה לבחור בכולם. ואני גם יודעת שברגע שלא בחרתי בהם, הם כבר לא יהיו מנהלי מחלקות, זה לא שיבחרו בהם בפעם הבאה. אני מודעת מאוד לחוסר הנעימות ומנסה תמיד לרכך את האמירה, אבל כשאת מודיעה למישהו שהוא לא יהיה מנהל מחלקה, גם אם אגיד לו את זה באופן הכי יפה בעולם, הוא לא ממש יודה לי".