עיניים עצומות לרווחה: לא לתת לדעות הקדומות לעצב את המציאות

אם כולנו נסכים להודות שאנחנו לא עיוורי צבעים, נפקח עיניים לרווחה ונכיר בעובדה שבכל אחד מאיתנו נטוע גזען קטן, סולומון טקה יהיה הקורבן האחרון שלנו • טור אורח

מחאת יוצאי אתיופיה / צילום: שלומי יוסף,
מחאת יוצאי אתיופיה / צילום: שלומי יוסף,

ישראל 2019. להחזיק באמונה הכוזבת שאנחנו עיוורי צבעים והשיפוט שלנו חף מהנחות מוקדמות, המבוססות על שיוך אתני, זה בלתי מוסרי. בישראל 2019 לאנשים שחורים יש חיים אחרים מאשר לאנשים לבנים. הצבע הוא המרכיב המשמעותי והמיידי המשפיע על חווית החיים שלהם במרחב הלבן, על התנועה במרחב, על התנועה במעלה המעמדי, על הנגישות לכל מה שנראה לנו הלבנים ברור מאליו.

הפרקטיקה הקיצונית ביותר שמדגימה את עוצמת הדיכוי הצבעוני היא "שיטור יתר". פרקטיקה הנגזרת מההנחה המוקדמת שהשחור מאיים. שהשחור הוא איום. זו פרקטיקה קיצונית כי היא נקודת מפגש מרכזית בין אנשים צעירים לבין הגוף היחיד שאנחנו כחברה מסמיכים להפעיל עלינו אלימות וברשות. זאת טרגדיה בנויה היטב.

השוטר הוא השיניים, אבל השוטר הוא קצה הרצף. הוא השיניים של כל ההנחות המוקדמות הסטריאוטיפיות שכולנו מחזיקים בראשינו. שיטור יתר הוא רק התרגום הממסדי המעשי של התפישות הרווחות שלנו כחברה. כשהסיכוי של צעיר ממוצא אתיופי לפתיחת תיק פלילי בגין שיטור יתר כפול מזה של צעיר יהודי לבן, כש-90% מהתיקים הפליליים שנפתחים ליוצאי אתיופיה הם בגין תקיפת שוטר, זו לא תחושת בטן אלא עובדה חיה. המפגש היזום בין צעירי העדה למשטרה הוא מחולל הטרגדיה, והוא מתחיל בראש של כל אחד ואחת מאיתנו. כולנו שותפים במותו של סולומון טקה.

העובדה שנתוני פתיחת תיקים נגד יוצאי העדה בגין תקיפת שוטרים משתנים מעיר לעיר מעידה שהיא פרי מדיניות של תחנות המשטרה, של מודעות מפקדי התחנות להטיה המסוכנת של פרקטיקת שיטור יתר. הנכונות של מפקד התחנה להכיר בכשל האנושי התודעתי, המאפשר לסטריאוטיפים לנהל את התגובות של שוטריו ולעצב מציאות עושה הבדל בחייהם אנשים.

מפקד תחנה שלא עצם עיניים לרווחה, עצר למעשה כרוניקה שקופה וקטלנית, שעשתה שמות בעדה שלמה כבר כמה עשורים. דורות של צעירים, שאנו במו תודעתנו קיצרנו להם את האופק, הנמכנו להם את גובה החלומות, גנבנו להם את החירות והבחירה ולבסוף גנבנו להם את החיים.

מהומות הזעם החלו בראש של כולנו. אם כולנו נסכים להודות שאנחנו לא עיוורי צבעים, נפקח עיניים לרווחה ונכיר בעובדה שבכל אחד מאיתנו נטוע גזען קטן, סולומון טקה יהיה הקורבן האחרון שלנו. 

הכותבת היא עיתונאית ומקימה את בית הספר של גלובס