בין שתי מחאות: האם ההכלה של משטרת ישראל תוכיח את עצמה?

אפשר להניח, וגם יש לקוות, שרק מעטים מיוצאי אתיופיה שהשתתפו במחאה של הימים האחרונים ונעצרו כשתקפו שוטרים, יידו אבנים, הפכו מכוניות או חסמו צמתים, יועמדו בסופו של דבר לדין וייענשו בשל התנהגותם. המדינה והמשטרה השכילו להבין הפעם - בניגוד למקרים אחרים של מפגינים אחרים ושל מחאות אחרות - עד כמה חשוב לאפשר כאן את מימושה המלא של זכות המחאה; כפי שחלק גדול מהציבור הישראלי קיבל בהבנה יחסית שעות ארוכות של עמידה בפקקים. שהרי ככלות הכול, יוצאי אתיופיה הם יהודים, לוחמים, אחים; ורבים מאיתנו, באמת ובתמים, כואבים את כאבם - גם אם שותפים, במודע או שלא במודע, להטיות נגדם.

לא מדובר נניח בערבים ישראלים, רחמנא ליצלן, שאפילו לשירות לאומי לא ממהרים ללכת ושקמים עלינו בכל בוקר לכלותנו, עוד לפני שהלכו לנקות את בתי החולים שלנו ולבנות את הבתים שלנו. ב-1 באוקטובר 2000, יומיים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה ושלושה ימים אחרי שאריאל שרון, יו"ר האופוזיציה דאז, עלה להר הבית, פרץ גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל.

 הפגנות בכפר כנא / צילום: רויטרס Ammar Awad

להבדיל מהיחס של כוחות הביטחון בימים אלה למפגינים יוצאי אתיופיה, האלימות הקשה של הערבים שחסמו כבישים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה, שרפו צמיגים ועוד, נתקלה בתגובה קשה מאוד, חסרת תקדים, של מדינת ישראל בראשות אהוד ברק ובאמצעות משטרת ישראל ומשמר הגבול.

כוחות הביטחון הגיבו למחאת אוקטובר 2000 בירי של קליעי מתכת מצופי גומי ("כדורי גומי"), שהם קטלניים, ובמקרים מסוימים גם בירי אש חיה לעבר המפגינים. 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני אחד נהרגו כתוצאה מהירי, וישראלי יהודי אחד נהרג מפגיעת אבנים של המפגינים.

ב-8 בנובמבר 2000 הקים ברק ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, תיאודור אור, לבדיקת האירועים. דוח ועדת אור הוגש בספטמבר 2003, ובמסגרתו נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלותם של ראש הממשלה ברק, בכירים בממשלה ובמשטרה, ועל חלק ממנהיגי הציבור הערבי שליבו את היצרים.

כשקוראים את החלק בדוח ועדת אור מ-2003, שמנתח לעומק את הסיבות שהובילו למחאה החריגה בעוצמתה ובאלימותה של הציבור הערבי, אי-אפשר שלא לחשוב על יחס המדינה ליוצאי אתיופיה ועל הסיבות שהובילו למחאה של הימים האחרונים. "הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצורכי המגזר הערבי, ולא פעל די כדי להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח".

אמצעי קטלני - רק בסכנת חיים מיידית

ועדת אור הבהירה באופן חד-משמעי כי ירי של אש חיה, לרבות ירי על ידי צלפים, אינו אמצעי לפיזור המונים. "ירי חי הוא אמצעי לטיפול במצבים מיוחדים, כמו מצב של סכנת חיים ממשית ומיידית או של חילוץ בני-ערובה", נכתב בדוח.

אשר לשימוש בירי בכדורי גומי לפיזור ההפגנות, ועדת אור קבעה כי זהו אמצעי פיזור הפגנות שאינו ראוי לשימוש בשל הסיכונים שטמונים בו, ועל המשטרה להוציאו משימוש. "נתקלנו במקרים רבים שבהם עשו שוטרים שימוש בכדורי גומי בלא שההנחיות המחייבות ידועות להם, לרבות מרחקי הירי המזעריים המותרים... ההתייחסות אל גלילוני הגומי הייתה כאל אמצעי אחד מבין האמצעים לפיזור הפגנות, בלי שהייתה מודעות מספקת להיותו אמצעי קטלני".

הוועדה קבעה כי הכלל המנחה חייב להיות כי אמצעי בעל פוטנציאל קטלני יוכל לשמש רק במצבים של סכנת חיים ממשית ומיידית, ורק במקרה שמדובר באמצעי אשר רמת הדיוק שלו מאפשרת פגיעה רק - ואך ורק - במי שיוצר סכנת חיים כאמור. בכל המצבים האחרים על המשטרה לעשות שימוש באמצעים לא-קטלניים.

"יכולת האיפוק אינה בלתי מוגבלת"

נושא נוסף שנדון בדוח ועדת אור ונגע לטיפול בהפרות הסדר של אירועי אוקטובר 2000, היה חסימת צירי תנועה בכלל, וצירים מרכזיים בפרט, על-ידי מפגינים. תופעה זו אינה ייחודית להפרות סדר במגזר הערבי דווקא, ונתקלנו בה, כאמור, גם בהפגנות יוצאי אתיופיה בימים האחרונים, בהפגנות הנכים ובמקרים נוספים.

אישים בולטים במגזר הערבי אמרו על אירועי אוקטובר 2000 כי הם הוכיחו שחסימת צירים לתנועה מהווה מנוף אפקטיבי שבאמצעותו ניתן להשפיע על עמדת הרשויות והחלטותיהן. ועדת אור ציינה כי בחירת התגובה לאסטרטגיה זו כרוכה בדילמה לא פשוטה. מצד אחד, חסימת צירי תנועה ראשיים גורמת הפרעה חמורה וקשה לחיים התקינים. כאשר נלווית לה אלימות, והדבר קורה לא אחת, יש בה גם משום סיכון ממשי לעוברים בדרך - סיכון שאף התממש באירועי אוקטובר וגרם לפצועים, ובמקרה אחד גם למוות.

הוועדה כתבה כי "הבטחת הסדר הציבורי, חופש התנועה והביטחון האישי של העוברים בדרכים מחייבת על כן את הגורמים האחראיים לעשות ככל יכולתם על-מנת למנוע חסימת התנועה בצירים ראשיים. ברור שאין זה סביר לתת לגיטימציה לשיטת הפעולה של חסימת צירים, שכן יהא בכך משום תמריץ לעשות שימוש תכוף ומוגבר באמצעי בלתי חוקי ופוגעני זה".

מצד שני, ועדת אור ציינה כי פתיחת צירים בכוח במצב של הפרות סדר המוניות "אינה ניתנת לביצוע בלא לגרום לנפגעים".

הוועדה ציינה כי יש חשיבות רבה בהקשר זה לגיבוש מדיניות ולהבהרתה לכל הנוגעים בדבר, כדי שכללי המשחק יהיו ברורים לכל, ומראש. "על המשטרה להיות דרוכה וקשובה לאפשרות שבמקום או במועד מסוים עלולות להיות הפרות סדר שיגרמו לחסימת כבישים, וליזום הידברות מבעוד מועד. דרך זו עשויה להפחית את הסיכון להפרות סדר, הגם שאין בה ערובה כי אלה יימנעו לחלוטין", כתבה הוועדה והוסיפה: "במקרה כזה, כשהידברות אינה מועילה, עדיין יש לזכור כי מניעת פגיעות בנפש, לרבות פגיעה בעוברים בדרך, היא שיקול עליון בטיפול המדינה באירועים מסוג זה, שיקול המחייב איפוק. עם זאת, יכולת האיפוק של המדינה אינה בלתי מוגבלת. לא ניתן להשלים עם חסימת צירים לפרקי זמן ממושכים".

הפגנות והתפרעויות אוקטובר 2000 נמשכו כשבוע ימים ושככו, אבל הפצע שהן פערו ביחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים - לא הגליד עד היום. הפגנות יוצאי אתיופיה שככו בינתיים, אבל גם הן חשפו פצע מדמם וקרע בין הציבור הזה לבין המדינה.

הטיפול העדין והמכיל באופן יחסי של כוחות הביטחון במפגינים האתיופים, וההכרה של הציבור בחשיבות המחאה שלהם ובצדקתה, הם בשורה אופטימית שמלמדת שאת הפצע הזה ניתן יהיה לאחות. הפצע שנפער באירועי אוקטובר 2000, לעומת זאת, רק הולך וגדל.