אם יש עניין אחד המחזק את דונלד טראמפ במלחמת הסחר שלו עם סין, זה נתון השוואתי פשוט על צריכה פרטית.
זו האמריקאית, בחצי השנה האחרונה, עומדת בסימן בלתי פוסק של עלייה: לא עלייה מטאורית, ממוצע חודשי של 0.1%, אבל תרומתה לצמיחה הכלכלית לא תסולא בפז. חישוב, המצוטט השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", מראה כי הצריכה הפרטית תוסיף 2.5% לתוצר המקומי הגולמי כאשר יתפרסמו נתוני הרבעון השני של השנה.
בסין, הצריכה הפרטית עומדת בסימן ירידה. לפי שירות המידע הפיננסי IHS Markit, בחודש יוני נרשמה ירידה של 10% במכירות רכב בסין לעומת הזמן המקביל בשנה שעברה. זו הירידה החודשית ה-12 ברציפות.
עסקי רכב אינם עושים חיל בשום מקום בעולם. גם בארה"ב נרשמה ירידה, 1.5% בחודש יוני. אבל המספרים בארה"ב הם כאין וכאפס לעומת הצניחה בסין - וצריכה פרטית בענפים אחרים בארה"ב מפצה את המשק על הרכב.
כוח העמידה של הבינוניים
המשטר בבייג'ינג הרבה לדבר בזמן האחרון על "כוח העמידה", שהצריכה הפרטית מעניקה למשק הסיני בזמן מלחמת הסחר. מעמד בינוני רב-תיאבון של 400 מיליון בני אדם גדול מכל אוכלוסיית ארה"ב, מזכירים הסינים לעצמם ולזולתם.
אבל הבינוניים התחילו להיזהר בהוצאותיהם. האינטרנט התמלא תלונות על יוקר המחיה ומיעוט האמצעים סביב ראש השנה הסיני, בחודש פברואר. מפטפוטי החג בקעה תופעת אינטרנט חדשה, "חופש הדובדבן". היא מתארת את קשייהם הגוברים של סינים מן המעמד הבינוני באמצעות משל על היוקר של פירות מיובאים.
ב-WeChat, המקביל הסיני של ווטסאפ, התפרסם מאמר תחת הכותרת "בן 26, עם הכנסה חודשית של 10,000 יואן [כ-1,500 דולר], אינו יכול להרשות לעצמו דובדבנים". על פי sixthtone.com, המתרגם עיתונות ומדיה חברתית מסינית לאנגלית, המאמר הזה התפשט כמאכולת אש במחילות האינטרנט הסיני.
אם אין תולענה, נאכל עפר
תופעת אינטרנט אחרת, שנולדה בסוף השנה שעברה, היא צירוף של שני סימנים סיניים, המייצגים את המילים "מפחיד" ו"עני". צעירים סיניים התחילו לכנות את עצמם "אוכלי עפר", על שם פרקטיקה שהייתה נפוצה פעם בין דלת העם ('גיאופגיה').
אגב, לדובדבן החירות צמחו יורשים עונתיים. על פי שירות ידיעות סיני, המצוטט בעיתון ההונג קונגי "סאות' צ'יינה מורנינג פוסט", עלי עץ התולענה (מהגוני) נעשו מדד לא רשמי של יוקר המחיה. הם מתוארים כ"אבוקדו החדש של סין", וחצי ק"ג שלהם עולה 30 דולר.
המשטר, המתמלא עוויתות עצבניות למשמע הרמז הקל ביותר של ביקורת, אל נכון מודאג מן הציניות ומן הדכדוך שהפטפוטים האלה משקפים. נראה שאגרוף הברזל של המשטר מבטיח אותו מפני תרגום של רעב הדובדבנים ללשון הפעילות הפוליטית; אבל גם מדינות משטרה ברוטליות היו מעדיפות שנתיניהן יתמסרו מרצונם החופשי.
קצת שמחה לאיד בבית הלבן
כך או כך, מצוקתם של צרכני סין שייכת לקטגוריה של חדשות-טובות-מאוד בלשכה הסגלגלה של הבית הלבן. הנשיא טראמפ מתקיים בעולם של עסקאות, של שורות תחתונות ושל מינופים. הוא אינו מנהל מלחמות רעיוניות, הוא אינו נאבק על יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח; הוא רוצה רק שווי ערך של תוצאות רבעוניות טובות.
לתכלית הזו הוא מנסה לדחוק את הפרטנר אל פינה קצת יותר רחוקה וצרה, כדי להשיג ויתורים קצת יותר גדולים. כך צריך להבין את התפארויותיו הגלויות של הנשיא בכאב שמדיניותו גורמת. הוא מתפאר, מפני שהוא מייחס לשותפי הסחר שלו אותה תועלתנות שבה הוא מבורך. יכאב להם קצת, והם יחזרו אל השולחן.
סין אינה הארץ היחידה שהתנסתה בשיטות טראמפ. בשנה שעברה הוא שמח בגלוי לאידה של טורקיה, כאשר ניסה להשיג את שחרורו של כוהן דת אמריקאי, שמשטר ארדואן השליך לכלא על יסוד האשמות מצוצות מן האצבע של תמיכה בטרור.
טראמפ אפילו לא הטיל סנקציות, אלא רק איים בהן. זה הספיק כדי לטלטל את המטבע הטורקי ולערער את האמון במערכת הבנקאית. הטורקים חרקו שיניים והתקשורת הפרו-ממשלתית נכנסה להיסטריה. טראמפ הודיע, שהוא מרוצה מאוד.
טאייפ ארדואן העמיד תחילה פנים שהוא לא יוותר אף כמלוא הנימה, אבל מיהר מאוד לוותר, ושיחרר את כוהן הדת. הוא עשה בחוכמה, מפני שבעיני טראמפ זה היה סימן ברור מאוד (ומוטעה מאוד), שארדואן הוא שותף רציונלי המוכן לעשות עסקים. מאז, טראמפ מרעיף ידידות על ארדואן, לא פעם בניגוד לדעת יועציו.
מה שאנשים נורמליים עושים
זה מה שטראמפ עושה, או חושב שהוא עושה, באיראן. הוא באמת אינו רוצה להפיל את משטר האייאטוללות, בניגוד למזכיר המדינה שלו וליועצו לביטחון לאומי. אין לו כל עניין בזכויות אדם, בחופש דיבור והתאגדות, או בבחירות דמוקרטיות. הוא מזלזל בחשיבות שקודמיו, דמוקרטים ורפובליקאים, העניקו לעניינים האלה, אשר הוא חושב להסחות דעת מן העיקר. העיקר הוא לעשות עסקים.
הוא שכנע את עצמו, שגם איראן מעוניינת בסופו של דבר בשורה התחתונה. הוא ילחץ עליה עד שיכאב, והיא תבוא אל שולחן המשא-ומתן, תקבל תיקונים בהסכם הגרעיני, ותהיה אז חופשית להתפנות למה שאנשים נורמליים עושים כשלא כואב להם: כסף.
אגב, במובן הזה הוא קרוב אל מדיניות החוץ הקלאסית של ארה"ב, לפני שתי מלחמות העולם, גם אם נטייתו הטבעית להגזמות רטוריות משווה אופי של קריקטורה כמעט לכל מה שהוא עושה.
הוא מוסיף להניח שגם סין תבין שיש לו קלפים, או מנופים, טובים יותר; היא תתעשת, תבין את מגבלותיה, ותחתום על הסכם שבסופו של דבר ישרת את מטרותיה.
"באנג'ו עם מיתר אחד"
כמעט היה אפשר לשמוע השבוע את קול ליקוק השפתיים מן הבית הלבן, כאשר באה הסטטיסטיקה מסין על קצב הצמיחה האטי ביותר זה 30 שנה. "אטי" בסין הוא כמובן עניין יחסי, 6.2% ברבעון השני של השנה.
מי לא יקנא בשיעור הזה, הכפול מן הצמיחה בארה"ב. אבל מוטב שלא להתבלבל. הממשלה מעורבת בכל תחום של הפעילות הכלכלית, וחלק ניכר מן הצמיחה הזו הוא תוצאת פרויקטים של תשתית שהמימון בשבילם בא מהגדלה בלתי פוסקת של החוב הציבורי.
המספרים האלה גם מראים לכאורה שקיצוצי מס מסיביים והפחתת היטלים בתחילת השנה, בסכום כולל של כמעט 300 מיליארד דולר, לא הניבו את התוצאות המקוות.
נראה שטראמפ עשה לפחות מיקח טעות אחד. הוא הניח שמלחמת הסחר שלו עם סין תארך רק כמה חודשים. אבל בשבוע שעבר מלאה שנה למכסי העונשין הראשונים שהוא הטיל, והסינים אינם בפאניקה.
דובר משרד החוץ הסיני הקניט השבוע את טראמפ. "העם האמריקאי, בייחוד הצרכנים, מתנגדים בתוקף למלחמת הסחר ולמכסים נוספים על סחורות סיניות", אמר הדובר.
העיתון הסיני בלשון האנגלית "גלובל טיימס", הנוטה לייצג גישה נוקשה במיוחד במדיניות החוץ, לגלג השבוע על טראמפ, "המנסה לפרוט על באנג'ו עם מיתר אחד בלבד... מנותק מן המציאות". את השמחה לאידה של סין לרגל האטת צמיחתה, העיתון מתאר כ"שקיעה בהזיות" ו"עיוורון יהיר".
נשמע מבשר רעות למדי, אבל לא בעיני טראמפ. אלה ג'סטות רגילות של התקוטטות על סדר הישיבה בשולחן המשא-ומתן.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny