"הם רוצים לדבר": דונלד טראמפ משוכנע שהאיראנים לצידו

דונלד טראמפ אינו רוצה מלחמה נגד איראן, לא מלחמת מנע ולא מלחמת עונשין.

תהיה הביקורת עליו אשר תהיה, הוא להוט אולי פחות מכל נשיא אמריקאי ב-60 השנה האחרונות להשתמש בכוח צבאי מעבר לים לתכלית כלשהי; בוודאי כאשר השימוש כרוך במחיר לא ידוע.

אין זה מפני שהוא פציפיסט, או מפני שהוא לומד לקחים היסטוריים. נראה שאצלו חוסר הרצון להסתבך במלחמה מעבר לים הוא עניין אינטואיטיבי. לפני מאה שנה קראו לזה "בדלנות". לפני מאתיים שנה קראו לזה "שכל ישר". אמריקאים נהגו להימנע מהתחייבויות גלובליות ארוכות טווח, ולא שאפו למעמד של מעצמת-על.

הדעת נותנת, שאף איראן אינה רוצה מלחמה עם ארה"ב, מפני שחולשותיה ידועות לה, גם מעבר למסך העשן של רטוריקה מתגרה.

היא נאנקה במשך שנים תחת עולן של סנקציות כלשהן, עוד מזמן חטיפת הסגל של שגרירות ארה"ב, כמעט לפני 40 שנה. היא קיבלה רמז עבה על העתיד לבוא, כאשר סנקציות מוחמרות שכנעו את עלי חמינאי להרשות למועמד מתון לנצח בבחירות לנשיאות (רוהאני, ב-2013), ולנהל משא ומתן עם "השטן הגדול" על האטת מרוץ החימוש הגרעיני.

אבל איראן לא הביאה בחשבון (בין השאר מפני שאיש לא הביא בחשבון) את דונלד טראמפ. ודונלד טראמפ ייחס לאיראן תכונות שהוא מייחס לכל שותף בתהליך של קח-ותן: היכולת לקרוא את לשון הגוף שלו. זה מקור הפזמון החוזר הבוקע מן הבית הלבן, 'איראן-תסבול-אז-איראן-תבוא-אל-השולחן'.

"הוא לא ידע שום דבר"

נשיאים אמריקאיים מגיעים לא פעם אל הבית הלבן עם הבנה מוגבלת של העולם החיצון. הם מניחים ליועציהם להרחיב את אופקיהם (עניין מסוכן כשלעצמו, מפני שיועצים מרחיבי אופקים נוטים לכפות סדרי יום). טראמפ רוחש טינה עמוקה לכל מי שמנסה להעמיד אותו על מיעוט ידיעותיו.

היושב ראש הרפובליקאי האחרון של בית הנבחרים, פול רייאן, מצוטט בספר חדש שהופיע בשבוע שעבר, "אמרתי לעצמי, עליי לכונן מערכת יחסים עם האיש הזה, כדי לעזור לו לפתח הבנה. מפני שאני אומר לך, הוא לא ידע שום דבר על [אופן פעולתה של] הממשלה".

נטייתו רבת השנים של טראמפ להסתמך על האינטואיציות של עצמו קצת התמתנה לאחר בחירתו, אבל חזרה והתעצמה מאז השבעתו. מוטב לזכור כי זה האיש שהכריז בזמן מערכת הבחירות שלו, ואל-נכון גם האמין, כי הוא "יודע יותר מכל הגנרלים" איך לחסל את דאעש.

כמעט כל מי שעקבו אחרי התנהלות הרפובליקה האסלאמית ב-40 השנה האחרונות היו יכולים להשיא לנשיא עצה דיסקרטית: איראן אינה שותפת טבעית ב"אמנות העיסקה", שעליה תפארתו הרבה לפני שנעשה נשיא. היא אינה שותפת טבעית, אם מפני שהאימאם האבסולוטי השולט בה אינו מבין את הפרגמטיות האמריקאית, ואם מפני שאינו מעוניין לסגור עיסקה או לאחות קרע. תוחלת החיים של המשטר התארכה בזכות קרעים עם העולם החיצון.

ההסלמה הרטורית של הנשיא, החמרת הסנקציות ואפילו שיגור כוח משימה של הצי האמריקאי לא נועדו להכשיר את הקרקע למלחמה או ל"החלפת המשטר" (שהיא משאת נפשו רבת השנים של ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי). הסרת אצבעו של טראמפ מן ההדק ברגע האחרון ממש, לפני חודש, כאשר הצי האמריקאי עמד להעניש את איראן על הפלת מל"ט, הייתה תזכורת לא איפה הוא עומד אלא איפה אין הוא רוצה לעמוד: בשדה הקרב.

כל שבחי אחמדינג'אד

הנשיא היה משוכנע, והוא מוסיף להיות משוכנע, שהאיראנים מבינים את ענייניות כוונותיו. הוא אמר ביום ג' השבוע, "הושגה התקדמות רבה. והם היו רוצים לדבר".

הסימן הפומבי היחיד של "רצון לדבר", בא בסוף השבוע מצד מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן לשעבר. בראיון ל"ניו יורק טיימס" הוא אמר: "טראמפ הוא איש המעשה. הוא איש עסקים, ולפיכך הוא מסוגל לחשב רווח והפסד בטווח הארוך לשתי ארצותינו".

אכן, מילים קצת מפתיעות בבוקען מפי איש ריב ומדון, שנשיאותו התפתחה לקריקטורה גסה של המשטר. הייתכן שזה בלון ניסוי, והאיראנים מנסים ללמוד משהו מן הטקטיקות של קים ג'ונג און בצפון קוריאה?

קצת קשה להאמין. למשטר יש דוברים קצת יותר אטרקטיביים ממכחיש שואה מקצועי. אחד הדוברים האלה הוא שר החוץ מוחמד ג'וואד זריף, שבמקרה דווקא היה השבוע בניו יורק, בפגישה בעצרת האו"ם.

ה"ניו יורק טיימס" העניק אתמול תשומת לב יוצאת מגדר הרגיל לדברי אחמדינג'אד. כותרת לרוחב עמוד שלם הכריזה, "אחמדינג'אד מוביל יוזמה באיראן לשבת עם טראמפ כדי לאחות קרעים". אבל הידיעה הארוכה הבאה בעקבות הכותרת אינה כוללת אפילו עובדה אחת המאשרת שיש "יוזמה" או "יוזמים" זולת אחמדינג'אד. העיתון מצטט רק "מומחה לענייני איראן", היושב בניו יורק, ומדבר בשבח העזתו של הנשיא לשעבר.

העיתון אינו מסתפק בהבלטת הראיון עם מי-שהיה, אלא מקדיש לראיון הזה גם את מאמר המערכת הראשי שלו, תחת הכותרת "טראמפ ואחמדינג'אד צודקים". העיתון הוא בדרך כלל המבקר הקשה ביותר של טראמפ, והנשיא גומל בגינויים גורפים של "הניו יורק טיימס הכושל". הפעם העיתון משבח את טראמפ על "הכרתו בערך של משא ומתן ישיר עם אויבים".

צריך להגיד שכל זה נראה משונה ביותר. אם העיתון כבד הראש יודע שמשהו רציני קורם עור וגידים מאחורי הקלעים, הא לא הצליח לבטא את זה באמצעות ראיון ריק מתוכן עם פוליטיקאי בדימוס.

בין הורמוז לבעלבק

השתלטות הקומנדו הימי של משמרות המהפכה על שתי מכליות נושאות דגל בריטי במצרי הורמוז הייתה תזכורת משכנעת יותר על המציאות האיראנית. אבל מעניין שהנשיא טראמפ הגיב עליה במחווה של משיכת כתפיים. "איראן עושה צרות", הוא אמר ביום ו'.

אתר הרשת dailybeast.com פרסם שלשום ראיון "בלעדי" עם מפקד של החיזבאללה, שעתה זה הוצב עם 800 לוחמיו על גבול ישראל. "אם טיל אחד יפגע באיראן, זה ייחשב למעשה של ישראל", אמר המפקד, שזוהה בשם "סמיר".

הוא אמר למראיינו, כי בשיחות מפקדים בחיזבאללה הוא שומע, כי "אם יהיה ניצוץ במצרי הורמוז, יהיה ניצוץ גם בלבנון". ואם במקרה הרמז לא הובן, הוא מוסיף, "הפעם אנחנו נירה את הירייה הראשונה".

הוא גם אומר, שחסל סדר "קווים אדומים", ומשטר אסד אינו מטיל עוד שום הגבלות על פעילות חיזבאללה בחזית הגולן. כיוצא בזה הוא הואיל להסביר, שהג'יהאד האסלאמי בעזה "לעולם אינו יורה מבלי להתקשר תחילה עם האיראנים".

הקריאה ההדדית הכושלת של כוונות ושל קווים אדומים אינה מוכרחה להוליך לעימות צבאי, אבל הרושם המצטייר הוא שבעלי כוח והשפעה במערך האיראני, בין הורמוז לבעלבק, מושכים בכל מיני כיוונים, ושלומו של המזרח התיכון אמנם תלוי עכשיו על בלימה. בלימות אגב יכולות בהחלט לשפר את כושר הריכוז של אלה המנסים להציל אותן. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny