“אני יושב עם הילדים, מספר סיפור, ולא יודע מה יהיה המשפט הבא שלי"

עד גיל חמש, ההורים של ינץ לוי לא שלחו אותו לגן אלא השאירו אותו בבית. את המפגש עם גן חובה הוא צלח איכשהו, אבל כשהגיע לכיתה א', נשבר. הילד המופנם והביישן לא הבין למה הוא צריך להיות במסגרת הנוקשה והחונקת, פרץ בבכי בלי סיבה, עשה ככל יכולתו להשתלב, ולא ממש הצליח.

כבר אז היה בנוי אחרת, חשב באופן שונה, היה יצירתי, ניסה להשתלב במערכת, אבל נלחם לשמור על הייחודיות שהפכה אותו ליזם של מילים, סופר, תסריטאי, כותב מחזות, מרצה, ועכשיו גם סוג של פרפורמר - שחקן, במופע "הרפתקאות ינץ לוי", שבו הוא פוגש על הבמה את הדמויות שברא בספריו. הילד שלא היה מסוגל לדבר בקול רם, מחזיק מופע שלם בקלות ומהפנט את הקהל בקסם מספרי הסיפורים מפעם.

הוא אמן של ניסוחים בעל-פה ובכתב. מדבר מהר, אבל מצליח לברור את המילים המדויקות ולהשחיל אותן על חוט המחשבה. וכשהוא חוזר ליום הראשון ההוא בכיתה א', אפשר לראות שעדיין כואב לו על הילד שחיכה שיגידו לו, "לך הביתה, אנחנו יודעים שבית ספר שבנוי ככה הוא לא בשבילך".

"בית הספר המודרני נוצר במהפכה התעשייתית", הוא מסביר, כשאנחנו נפגשים בקפה הבית שלו בתוך מכון ויצמן, לא רחוק מהבית שלו ברחובות, "והמטרה שלו הייתה להכשיר פועלים. תראי איך זה עובד: יש צלצולים, יש מנהל עבודה ל-40 פועלים שיושבים בחדר ואמורים לצאת משם באותה תבנית. במבנה הזה הוא מתעלם מהנפש, מהמאוויים, מהנטיות הטבעיות. המורים לא אשמים בזה, הפורמט אשם.

"אבא היה עד גיל 45 קרייריסט, דובר ההסתדרות, עיתונאי בימי ‘דבר' הגדולים, קמפיינר של מפא"י, וכשפגש את אמא הוא חצי פרש ותמיד עבד מהבית, ככה ששניהם גידלו אותנו. ואני מרגיש את חמש השנים האלה כל יום בחיי - לא כנוסטלגיה וזיכרונות, אלא כתשתית רגשית שנוצקה שם, התגלגלה, לבשה ופשטה צורה. זה כמו בכתיבת סיפור או בניית מערכת יחסים, ההתחלה חורצת גורלות".

ענבל אשתך ואתה החלטתם לעשות אותו הדבר עם ארבעת ילדיכם. שניכם אומנם עצמאים - אתה סופר והיא כוריאוגרפית - אבל בכל זאת זה תיק לא פשוט להשאיר את הילדים בבית עד גיל חמש ולנסות ולשרוד כלכלית.

"הבעיה שלי שבמסגרות הקיימות הרגילות, לא המתעללות והנוראיות, הילדים צריכים להתאים את עצמם למערכת והם לא יכולים לתת ביטוי לערימת היצירתיות המבעבעת בהם, לכאוס הפנימי שהוא הבסיס ליצירתיות".

עם כל הכבוד לאידיאלים, בחוץ מחכים החיים עצמם, עם העולם הלא מגונן שלבסוף הם יאלצו להתמודד איתו בלעדיכם. אולי אתם עוטפים אותם באופן שעלול לפגוע בהם בסופו של דבר?

"אני לא יודע מה זה 'החיים עצמם'. אני יודע שאת הילדים שלי אני שולח לגן חובה".

כנראה יש גבול גם למה שאתם יכולים להכיל.

"ממש לא. אני רוצה שייפגשו בעולם עם דברים שאני לא יכול לספק להם, בעיקר אינטראקציות. אני ממש לא עוטף אותם בצמר גפן".

אתה לוקח סיכון שכשהם יגיעו לבית הספר, הם יגיבו כמו שאתה הגבת בכיתה א'.

"לא חטפתי שוק בכיתה א' בגלל זה, אני חוטף אותו גם היום. בן אדם לא בוחר איזו נקודת מבט תהיה לו על העולם. אנחנו צלחת פטרי של חיידקים, השפעות, קונטקסט, גורל, אינטראקציה, מרכיב אישיותי וסביבתי. ילד שהיכו אותו כשהיה קטן יראה את העולם אחרת. לפעמים אני תוהה ומזדעזע מהאופן ומהפרטים שמהם בנוי העולם.

"היצירה שלי לילדים מאוד קשורה לזה. ילד שלא מבין למה צריך צלצולים, למה המורה צועקת ולמה צריך לשלב ידיים כשעולה על הבמה המורה דרורה העצבנית, הכעוסה והאגרסיבית. אני מנסה ליצור סיטואציה מצחיקה, אבל גם מבינה לליבם של הילדים והמורה".

לא טבעי לך לעמוד על במה. אתה לא פרפורמר כמו אחיך, רשף לוי.

"שהוא גם שחקן מדהים. בחיים יש התפתחות טבעית, הבשלה ושינוי".

יכול לשים אצבע על הנקודה שזה קרה?

"כשמצאתי את עצמי במקרה הופך לסופר ילדים. עשיתי בייביסיטר לילדים של רשף, ואחת הבנות בכתה ורצתה את ההורים. ניסיתי להרגיע אותה ולא הצלחתי, עד ששאלתי 'רוצה לשמוע איך דוד אריה נתקע על הענן?'. מצאתי את עצמי יוצר סיפור תוך כדי שאני מספר אותו, וגיליתי שאני יכול לעמוד מול קהל של ילדים, שגם הם וגם אני נהיה מרותקים אליו. לפני 'דוד אריה' הרגשתי שאני צריך להיות אמן מתבודד כמו ואן גוך. ואז התחילו להזמין אותי למפגשי סופרים. בדרך כלל הסופר מקריא קטעים מהספר, מספר על עצמו ויש שאלות ותשובות. אצלי זה התפתח לסטנד-אפ, שהתחיל בקטן והפך למופע".

בעצם, במפגשי הסופרים צברת קילומטראז' מול קהל ובדקת חומרים "על רטוב" למופע הגדול.

"10 שנים של בדיקות. ילדים כתבו לי, 'אני רוצה לפגוש את הדוד אריה', 'סבא אליהו קיים?'. הרגשתי צורך לתת להם מענה. בסופו של דבר, אני מאמין בכתיבה ויצירה ולא לדעת מה אני עושה, אני מתאמן כל הזמן. אני תמיד ניגש בחוסר ידיעה".

בלי סינופסיס? כיוון של עלילה? דמויות?

"ברוב הפעמים אין לי סינופסיס. אני יושב עם הילדים, מספר סיפור, ולא יודע מה יהיה המשפט הבא שלי. ביצירתיות יש חוסר שליטה. זה כמו להיכנס למקום שאתה לא מכיר בלי מפה שתכוון אותך לאן ללכת. יש שוטטות, והכול קשור לכיתה א'. חינוך שהמטרה שלו היא שליטה הוא לא חינוך. היצירתיות נמצאת אצל כולם, רק שלאט-לאט היא נזנחת. הנוסטלגיה שלנו לילדות היא הגעגוע אליה".

אף שהוא מתעקש על האמנות והחזון והערך שהוא מביא למופע שלו, הפקה כזאת מצריכה לא מעט ניירת והתעסקות שרחוקה מיצירתיות נטו, וגם אליה לוי נכנס בחדווה. "את מתכוונת לטבלאות האקסל של החיים. ‘סיגמא טאלנטס' ו'סברס' מפיקים את המופע, אז אני לא לבד בזה. דיברנו המון זמן וזה לא יצא לפועל, כי הקדשנו מחשבה בהיתכנות הכלכלית שלו ואיך משלבים משהו משמעותי.

"הם השקיעו את הכסף ומסגרו תקציב שבכפוף אליו האמת האמנותית תבוא לידי ביטוי. על הבמה יש מוזיקה חיה. למדתי מוזיקה ברימון ובאקדמיה למוזיקה ואחרי הצבא למדתי סקסופון, אז הייתי שותף להלחנת השירים עם גלעד ויטל ורואי לוי המבריקים מ'שוטי הנבואה', דרך נפלאה בשבילי לחזור למוזיקה. אנחנו משפרים את עצמנו כל הזמן".

זה באמנותי. מה בצד העסקי?

"יש לי שותפים מקצוענים וכל אחד מביא את החוזקות שלו. אני מתייעץ ומעורב בכל מה שקשור לאקסל".

נשאר לך בכלל זמן לכתוב?

"בטח, זה מה שאני עושה. 'סבא אליהו - מבול של צרות' יצא ואני עובד על השלישי. אני כותב תסריט לסדרה בתאגיד שמבוסס על הספר שלי ‘תוחלת החיים של האהבה', הנובלה ‘הספד לאגרנט' שהוקלטה רק באודיו תודפס בספר עם נובלה חדשה, ואני מתכוון תוך שנה וחצי לפרסם ספר למבוגרים".

למה אתה צריך להתעסק עם מבוגרים, כשאתה כל־כך מבוסס בספרות הילדים שמתגמלת כלכלית ונפשית פי כמה?

"ספר מגיע אליך בכל מיני צורות. לילדים לוקח פחות זמן לכתוב, כי הספרים קצרים יותר, אבל זה לא פחות מדויק או מושקע. לעומת המבוגרים, תמיד יש ילדים חדשים שיקראו את הספרים שלך, היום יש יותר ילדים קוראים ממבוגרים קוראים. את שואלת אם זה כלכלי? הייתי עושה את זה גם בחינם. אני יכול להגיד שאני מתפרנס מלספר סיפורים ולא צריך לעבוד בעבודה אחרת. יש לי מגירת רעיונות מפותחים שמחכים בה".

כבר אמרנו, אתה יזם.

"זה קשור לחמש השנים הראשונות שלי בבית. תמיד אמרו לנו בבית שאנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו. אם אני לא עושה את מה שאני אוהב, אני פשוט נובל".