פרופ' רונית סצ’י פאינרו

בגיל צעיר היא כאבה את ייסוריו של אביה שחלה בסרטן אלים, אבל מת בסוף מתופעות הלוואי של הכימותרפיה. כפוסט דוקטורנטית בהרווארד, פיתחה פולימר שנשא תרופות ישירות אל גידול סרטני ותפקד כ'טיל מונחה מטרה'. אחרי שנים של פריצות דרך מדעיות, היא מנחיתה השנה בשורה חדשה: חיסון מהפכני לסרטן, שעשוי להוות בסיס לשינוי פרדיגמה בשדה הרפואה. פרופ' רונית סצ'י פאינרו היא אשת השנה של 'ליידי גלובס' | דורון אביגד

כשפרופ' רונית סצ'י פאינרו הייתה חיילת בת 19, בשנה הראשונה שלה בצה"ל, אביה בן ה–50 נכנס לניתוח אולקוס שגרתי. "בהתחלה לא עשינו מזה עניין, אבל הרופאים נשארו בפנים תשע שעות. כשהם יצאו היה להם סבר פנים חמור, והם אמרו לנו דברים שהבנתי רק מאוחר יותר".

מה הם אמרו?

"אני לא זוכרת את המינוח המדויק, אבל המשמעות הייתה שכבר יש גרורות בשלב מתקדם, וכל מה שאפשר לעשות זה להאריך חיים, לא לרפא. אבא, שחטף סרטן קיבה אלים ביותר, טופל בכימותרפיה שהאריכה את חייו בשנה, אבל גם הרגה אותו בסופו של דבר. זה מה שהיה אז, והכול קשור מאוד למה שאני עושה כיום.

"כחיילת קצת נאיבית ראיתי שאבא שלי ורבים מהחולים לצדו מתו ממה שנהוג לכנות תופעות הלוואי של הכימותרפיה. אבי מת מהתקף לב שנגרם כתוצאה מהכימו, אבל הוא היה מת עוד הרבה קודם לכן אם לא היה מקבל טיפול, כי הגידול כבר היה מפושט, וזו הייתה הדרך היחידה לטפל בו. מצד שני, אם היו אז טיפולים ממוקדי מטרה, שגורמים נזק רק לגידול הסרטני, דברים היו נראים אחרת. זה הכיוון ששלח אותי ללמוד פרמקולוגיה ובהמשך לדוקטורט, שבו התחלתי לפתח 'טילים מונחים' של תרופות, כדי לצמצם את תופעות הלוואי".

30 שנה אחרי אותה טראומה, פרופ' רונית סצ'י פאינרו, 48, היא מהמדענים וחוקרי הסרטן החשובים ביותר בישראל. היא עומדת בראש המעבדה לחקר הסרטן וננו–ביורפואה, ומכהנת כראש החוג לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה בפקולטה לרפואה, באוניברסיטת תל אביב. ברזומה שלה עשרות פרסים בינלאומיים, מאמרים בכתבי העת הרפואיים החשובים ביותר ופטנטים הרשומים על שמה.

הקריירה שלה החלה בלימודי פרמקולוגיה באוניברסיטה העברית, נמשכה בדוקטורט באוניברסיטת לונדון, שהתמקד בפולימרים, ונסקה בפוסט דוקטורט במעבדה של פרופ' ג'ודה (יהודה) פולקמן בבית הספר לרפואה של הרווארד, שם הצליחה לפתח לראשונה פולימר שנשא תרופות ישירות אל הגידול הסרטני. ב–2006 היא נחתה באוניברסיטת תל אביב - והשאר היסטוריה שעדיין נכתבת מדי יום, בפקולטה לרפואה.

בראיון נרחב ל'ליידי גלובס' מדברת סצ'י פאינרו על נקודות הכאב שלה; הפילוסופיה של הסרטן כרוצח הערמומי ביותר בהיסטוריה; השפעת האופטימיות או הפסימיות על הסיכוי של כל אחד מאיתנו לחלות במחלה; הכישלונות, רגעי האושר, תקרת הזכוכית של המדעניות בישראל, מספר שעות השינה שלה בלילה; ואפילו על ההחלטה הגרועה והקטלנית של בוב מארלי.

היפוקרטס גילה את מחלת הסרטן בשנת 400 לספירה. יש עדויות להימצאות גידול סרטני במומיה של אחד הפרעונים כבר לפני 3,500 שנה. ועדיין, אין תרופה לרוב סוגי הסרטן. את מרגישה גאווה או בושה בקצב ההתקדמות האנושי בתחום זה?

"הסרטן - ויש כבר כמעט 300 סוגים שלו כיום - הוא אכן לא מחלה חדשה. יש שחושבים שהיא קשורה רק לזיהום אוויר, עישון או תזונה. יכול להיות שכל הגורמים האלה החמירו את המצב, אבל המחלה קיימת כבר הרבה מאוד זמן. מבחינת הידע, יש התקדמות אדירה. ב–20 השנים האחרונות הצלחנו - ואני לא מדברת רק על עצמי, כמובן - להפוך כמה מסוגי הסרטן למחלות שניתן לרפא. כשלמדתי בהרווארד לימדו אותנו ש–10% שורדים בלוקמיות וכל שאר ה–90% מתים. והנה, כיום זה התהפך, עם 90% ששורדים.

"מסלול ההתקדמות של הידע וגם של הטכנולוגיה הוא אקספוננציאלי. עם זאת, חשובה גם ההתאמה ביניהם בכל נקודת זמן. לפני 30 שנה, לדוגמה, עצרו את כל תוכניות פיתוח הנוגדנים, וסכנת סגירה ריחפה מעל חברות רבות, כי חשבו שזה כיוון כושל, שאין סיכוי שיצליח. זה בערך כמו שאגיד לך היום שמחשבים לא יתפסו. האימונותרפיה, פיתוח הנוגדנים, היא כיום תחום אדיר בחקר הסרטן".

אז אנחנו קרובים לפתרון?

"לא, כי הסרטן נורא חכם, הוא כל הזמן מערים עלינו. עדיין קיימת מחשבה שאם רק נכוון נכון ונירה את הטיל בדיוק מירבי הבעיה תיעלם, אבל זה לא עובד ככה. אם נצליח להפיל עליו ריכוז מספיק גדול הוא עלול למות, להגיע למצב של התאבדות התא. אבל אם הצלחנו רק להפריע לסרטן ולא להרוג אותו לחלוטין, הוא כבר יצליח להזיז לנו את המטרה. הוא יפתח מנגנוני התנגדות שיעזרו לו לשרוד, להתחלק, לנוע, לפלוש לאיברים אחרים, להיות הרבה יותר אלים משהיה לפני שניסינו לפגוע בו".

הסוכנים הכפולים במערכת החיסון

חשבת פעם על מהות הסרטן מבחינה פילוסופית?

"אין חוקר סרטן שלא חושב על זה. זה מאבק נגד אויב שכל הזמן נעשה יותר ויותר מתוחכם. התא הסרטני הוא גם חלק מאיתנו - הוא מתחיל את חייו כתא נורמלי רגיל לגמרי. אחר כך הוא עובר מוטציה ראשונה, מוטציה שנייה, ומתחיל לגייס לעזרתו את הסביבה בגוף".

אפשר בכלל לנצח אותו?

"זה תלוי בשאלה עד כמה הסרטן תלוי במטרה שבה הצלחנו לפגוע. אם המטרה קריטית בשבילו והוא לא מצליח למצוא לה תחליף מספיק מהר, הוא מת. לא סתם אני משתמשת כאן בדימויי קרב. זו ממש מלחמה, בין השאר מלחמת מודיעין שבה כל צד מנסה לאתר את החולשות של הצד האחר. לכן, חלק מהעבודה שלנו במעבדה הוא בכלל על מערכת החיסון, כלומר לעורר את המערכת הזו ובכך לגרום לה לתקוף את הסרטן. זה מה שעשינו בחיסון למלנומה".

והנה אנחנו מגיעים להישג הגדול של פרופ' סצ'י פאינרו השנה: היא פיתחה ננו–חלקיק (שהתגלה כיעיל על עכברי מעבדה) כטיפול מונע במלנומה, שבעתיד יוכל לשמש גם כתרופה לגידולים בתחילת דרכם ולבלימת גרורות. היא בחרה להתמקד דווקא בסוג הסרטן הזה, "כי ידענו שהטיפול שם עובד על 20% מהחולים, ורצינו לגרום ל–80% האחרים להגיב גם כן. הצלחנו לעשות את זה, ומצאנו גם מהי הסיבה, לפחות חלקית, שיצרה את הבעיה - ישנם תאים של מערכת החיסון שמתפקדים כסוכנים כפולים, כסוכני אויב שבאים ומעכבים את הפעילות של האימונותרפיה. לאחר שחשפנו אותם, מנענו את כניסתם לגידול.

"מלנומה הוא מהגידולים הסרטניים שמגיבים בעוצמה הגדולה ביותר לאימונותרפיה, ואנחנו רואים שינוי אדיר: חולי מלנומה עם גרורות, שעד לא מזמן לא היה כבר מה להציע להם, נרפאים פתאום".

חולים במצב דומה לזה של זמר הרגאי בוב מארלי, קורבן מפורסם של המלנומה?

"מארלי היה במצב קצת שונה, כי מצאו אצלו מלנומה בשלב ראשוני בכף הרגל, בבוהן. הוא היה יכול לחסל את הבעיה בכריתת אצבע, אבל סירב לעשות זאת מטעמים דתיים, משום שהאמין שהאדם חייב להיקבר בשלמותו. זה הלך והידרדר, ומארלי הרגיש את זה כששיחק כדורגל. כשהוא הגיע לטיפול כבר היה מאוחר, עם גרורות במוח. לא חבל שאיבדנו גאון מוזיקלי כל כך גדול בגלל שטות כזו?".

עד כמה לתפיסת העולם שלנו, הפסימית או האופטימית, יש חלק בהתפתחות של סרטן פעיל וקטלני?

"כמי שהשקפת העולם שלה מאוד אופטימית וסקרנית, אני מכירה הרבה אנשים אופטימיים שחלו בסרטן וכלום לא עזר להם. יש כל מיני עדויות ומחקרים שמראים כי פסיכולוגיה ורפואה משלימה עוזרים, כאלמנט משלים. זה יותר בצד השני של הקמפוס" (מצביעה לכיוון הבניין שבו נמצא בית הספר למדעי הפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב).

את עצמך מאמינה בזה?

"אני מאמינה במה שעוזר, כולל פלסבו. ברור שהשילוב בין גוף לנפש חשוב, אבל אי אפשר להסתמך רק על הנפש, כי כולנו מכירים אנשים טובים, חיוביים ושמחים, שחלו בסרטן ומתו".

הולכים על האלימים

אחד המגדלורים בדרכה של פרופ' סצ'י פאינרו היה מחקר סקנדינבי יוצא דופן בהיקפו, משנת 1993, שבדק הימצאות גידולים סרטניים ב–16 אלף גופות של אנשים שמתו בנסיבות טראומטיות כמו תאונות דרכים, תאונות ביתיות והתאבדויות. הממצאים הראו כי ל–99% מהנבדקים היו גידולים סרטניים זעירים, לא אקטיביים, רדומים. וזה הוביל את סצ'י פאינרו לשאול את השאלה המתבקשת: איך זה שלא כולנו חולים בסרטן?

"בכל מפעל יש בקרת איכות שדואגת להרחיק מפס הייצור חלקים פגומים. זה קורה גם בגוף שלנו, אבל לנוכח ריבוי הגידולים התחלנו לשאול את עצמנו איך הסרטן לא פורץ הרבה יותר. התשובה הייתה שכדי שהתא הסרטני יצא ממצבו הרדום, כמה וכמה כוכבים צריכים להסתדר על מסלול מדויק. זה קורה כאשר יש חותמת מולקולרית מסוימת, של מספר גנים שמשתבשים לכיוון של ביטוי יתר ואחרים לביטוי חסר. זה תואם את הממצאים של פרופ' ברט ווגלסטיין, שטוען כי 65% מהסיכויים לחלות בסרטן הם 'פשוט מזל רע'. חשפנו חותמת כזו לגליובלסטומה, גידול סרטני אלים מאוד במוח, וגם לסרטן הלבלב".
שגם הוא נחשב מאוד אגרסיבי.

"נכון, אנחנו הולכים רק על האלימים ביותר, לא מצאנו טעם להתעסק בסוגי סרטן שכבר יש להם פתרונות. מתוך כמעט 300 סוגים, יש כמה שכבר נמצאו להם פתרונות די טובים".

עד כמה אפשרי החלום, שנקום בוקר אחד ותימצא תרופה כוללת לסרטן?

"זה לא יקרה. יהיו הודעות משמחות מקומיות, כל פעם על גידול אחר, או אפילו על תת קטגוריה של גידול. הודעה אחת שהכול הסתיים? לא יקרה".

אז זה יכול להימשך יותר מ־100 שנה.

"נכון, אבל האימונותרפיה היא כן גיים צ'יינג'ר. היא הסיטה אותנו מהתמקדות בגידולים, והעבירה את הפוקוס למערכת החיסונית. אנחנו באים היום למערכת הזו ואומרים לה: בואי תמצאי ותתקפי גידולים שאנחנו עדיין לא יודעים לאפיין אותם, אבל שהשתבשו בהם מספיק דברים".

הדפסת תלת ממד של גידולים סרטניים היא גם גיים צ'יינג'ר?

"אני חושבת שכן. כמובן, זה בא בשלב הרבה יותר מאוחר מהאימונותרפיה, שהיה לה יתרון של לפחות 20 שנה. בהדפסת תלת ממד של גידולים וסביבתם אנחנו מנסים בעצם להדפיס 100 'מיני–מי' של הגידול וסביבתו, כלי הדם וכל מה שמסביב. נגמרו הימים שמצאנו חיסונים לגידולים על צלחות פלסטיק, שאחר כך לא פעלו בתוך גוף האדם".

בין המדעי לפיננסי

סצ'י פאינרו נולדה בישראל, וגדלה בוונצואלה, לשם נשלחו הוריה כדי לנהל חברת בנייה. "הייתי שם חמש שנים, מסוף כיתה א' עד סוף כיתה ו', וזו הסיבה שאני דוברת ספרדית. אלה היו השנים הטובות של ונצואלה. לא חזרתי מאז שעזבנו, כי המצב שם הידרדר".

אביה היה מהנדס, ואמה הייתה אשת כספים. "את מוסר העבודה והוורקוהוליות קיבלתי חד משמעית מהם. השילוב בין המדעי לפיננסי גם מאפשר לי כיום לראות דברים בצורה רחבה ולשמוע שיקולים שונים בכל החלטה".

סצ'י פאינרו לא ממש חלמה בילדותה על מציאת תרופה לסרטן. למעשה, היה לה חלום אחר לחלוטין. "מאז שאני זוכרת את עצמי, לפחות מגיל ארבע, הייתי רקדנית בלט קלאסי. כל יום התאמנתי לפחות ארבע שעות על נעלי הפוינט שלי. הייתי על מסלול מקצועי לגמרי, הופעתי, זה היה חלק משמעותי מאוד מחיי. המשכתי לרקוד כל הדרך לדוקטורט בלונדון, על אף ששם כבר עברתי לבלט מודרני. המשכתי גם בפוסט דוקטורט, למעשה רקדתי ללא הפסקה עד לידת בני הבכור, בגיל 32".

בלט קלאסי זה לא משהו שאפשר לעסוק בו כלאחר יד.

"נכון, זה תחום מאוד קשוח, מאוד מדויק ואנליטי, ועם תבניות ברורות. יש בזה המון משמעת עצמית. בכל אמנות קלאסית יש משהו מאוד נוקשה, שמחייב שלמות. וכשזה לא מושלם, זה מגוחך. היה ברור לי שלכל פעילות פיזית יש גבול שקשור בגיל. למחול יש דדליין שאחריו אתה נעשה מורה או כוריאוגרף, ואותי תמיד עניינה העשייה עצמה. רציתי מסלול שבו תמיד אוכל להישאר בעשייה, שאין בו חשש להפוך למגוחך או פתטי. פה, במדע, אני תמיד מרגישה שהשיא עוד לפניי".

החיים כמדענית מחייבים התמודדות עם כישלונות כמעט על בסיס יומיומי.

"אני לא מגדירה את זה ככישלונות. אם הייתה לי היפותזה והיא הוכחה כלא נכונה, אם פיתחתי תרופה והיא עובדת רק על עכברים, או אם שלחתי מאמר מקצועי לכתב עת חשוב והוא לא התקבל - אלה דברים שקורים כל הזמן. חייבים לפתח עור עבה מאוד, לא להיות ממורמר, ולא לחשוב שכולם שונאים אותי. צריך גם לדעת לקבל ביקורת, ולדעת להיות ביקורתי על הביקורת".

איך את מיישמת את התובנה הזו?

"חלק קריטי במאמר על חיסון המלנומה נכתב בזכות הערה מאוד מעצבנת שקיבלנו מאחד הסוקרים בכתב העת NATURE. היינו בטוחים שכבר סיימנו את העבודה, שאנחנו כבר יכולים לדווח שמצאנו דרך למנוע מלנומה, אבל אותו סוקר אמר לנו: 'יפה מאוד, אבל אף אחד לא יעשה חיסון מלנומה לכל אוכלוסיית העולם. תראו לי שזה עובד גם כטיפול'. בדקנו את זה, וגילינו שזה עובד רק באופן חלקי. חפרנו עוד קצת, וגילינו את התאים המרושעים במערכת החיסון, אלה שמעכבים אותה ומונעים ממנה לתקוף את הגידול. כך, בעקבות הערה ביקורתית, גילינו מה הכשיל אותנו.

"לכן אני לא רואה כישלונות, אלא עוד שלבים בלמידה ובהבנה שלנו - וזה מה שאני מנסה להעביר לסטודנטים ולילדים שלי. אני לא יכולה להגיד שאני לא מתאכזבת כשמאמר נדחה או כשתוכנית מחקר לא מתקבלת, אבל לוקח לי בדיוק חמש דקות לעבור הלאה. אין שום טעם להישאר במחשבות של 'מה נורא גורלי', תמיד עדיף לדפדף קדימה".

מהצד השני של הסקאלה, מהם רגעי האושר במקצוע שלך?

"אחד מהם, טרי מאוד, היה כשגילינו את אוכלוסיית התאים המרושעים. פתאום דברים מתחברים ועושים היגיון. קודם לא הבנו בכלל איך זה יכול לקרות או למה זה קורה, ופתאום ראינו את המכלול והבנו את הסיבה".

מה, את אחות?

אחד הנושאים הלא–מדעיים שמעסיקים את סצ'י הוא תקרת הזכוכית המגדרית במעבדות, שהייתה ונשארה הפוסט דוקטורט. זה שלב שבו כמעט תמיד צריך לחיות ארבע שנים או יותר בחו"ל - ולגברים הרבה יותר קשה להצטרף לנשים. "כשבאתי להתראיין לפוסט דוקטורט שלי היו שם שתי ישראליות שייעצו לי לא לנסוע לפני שלבעלי יש עבודה שם", היא מספרת. "אישה שמצטרפת לבעלה בדוקטורט בדרך כלל רואה בזה חוויה, הזדמנות להעצים את עצמה ואת משפחתה, לפחות עד שהיא מוצאת עבודה. גברים לוקחים את זה הרבה יותר קשה. זה עצוב, לדעתי, מבחינת שני הצדדים.

"לגברים יש צורך להיות המפרנסים. יש להם תחושה של 'אם אני מובטל, זה מלמד משהו רע עליי', במקום שיגידו לעצמם: 'אוקיי, אני עכשיו מכניס את הילדים לגנים ולבית הספר, ואני לומד משהו כי יש לי זמן'. יש איזה משהו בנורמות שאנחנו מעבירים לילדים שלנו, איזה עומס ולחץ שפוגעים גם בהם וגם בזוגיות. כשזה נמשך חודש–חודשיים סופגים את זה, אבל כשזה נמשך שנה ויותר, זוגות בפוסט דוקטורט מתחילים לחשוב על גירושים. זה משהו שלא מדברים עליו הרבה, אבל רואים אותו. המציאות נוגסת בזוגות האלה. ארבע שנים בלי עבודה ובלי מטרה זה המון זמן".

בגלל זה רואים פחות ופחות נשים במעלה הפירמידה של המדע?

"גם בגלל זה. כבר בשלב הנסיעה לפוסט דוקטורט, מספר הנשים נמוך ממספר הגברים. וזה לא ככה מההתחלה. במעבדה שלי, לדוגמה, 20 מתוך 30 הן נשים. גם בלימודי רפואה יש כיום יותר מ–50% נשים. זה אומר שמשהו מתהפך בהמשך הדרך. הפוסט דוקטורט הוא צוואר בקבוק, אבל הוא רק ההתחלה. גם אחר כך, כשחוזרים לארץ, לנשים הרבה יותר קשה להתקדם. אנחנו כאן במחלקה שתי נשים פרופסוריות, עם 25 פרופסורים גברים".

מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב?

"צריך להתחיל בחינוך מלמטה למעלה. למשל, אם מדברים בגן על רופא ואחות, למה שלא ידברו גם על רופאה ואח? התקשרתי פעם לגן של אחד הילדים שלי, ואמרתי להם שגיסתי תבוא לקחת את הילד במקומי, כי אני בבית החולים. הם ישר נבהלו ושאלו: 'מה קרה לך?', אמרתי להם שאין מה לדאוג, שהכול בסדר, שאני שם לצורך עבודה. אז הגננת שאלה אותי: 'מה, את אחות?'. זה הכי גבוה שהיא הצליחה לחשוב. לא, חלילה, פרופסור. ואני לא חושבת שהיא הייתה שואלת גבר: 'מה, אתה אח?'.

"צריך גם לעזור במתן מלגות לנשים בפוסט דוקטורט, בלי להתפשר על האיכות שלהן. אני לא מדברת על אפליה מתקנת, אלא לאפשר לנשים להתמודד עם מצבים של לידה וילדים, אולי גם לתת להן יותר זמן להתקדם. לא כי הן איטיות, אלא כי הן עשו עוד כמה דברים מאוד משמעותיים בדרך".

בשעות הפנאי שלה היא אוהבת לרוץ ("כל המעבדה שלי ואני רצים פעם בשנה יחד במרוץ הלילה של תל אביב"), ועוד פרט מעניין: היא ישנה רק ארבע שעות בלילה. למעשה, היא זמינה בוואטסאפ ובאימייל במשך רוב 20 שעות הערות שלה. "אני לא בטוחה שזה כל כך טוב", היא מודה, "אבל צריך להביא שעות מאיפשהו, וזו הדרך היחידה שמצאתי. זה נועד בעיקר לתת מענה לדברים שקורים במעבדה, ויש כאן גם עניין של כבוד לחוקרים שלי. אני לא יכולה לקבל טלפון על ניסוי שהשקענו בו המון זמן וכסף, ופשוט להגיד 'אני עכשיו בבהאמס, לא יכולה לענות', או 'אני בכנס, ואין לי זמן בשבילכם'. אלו לא תשובות מקובלות".

אם הם ירימו לך טלפון ב־23:00, תעני?

"כן. או שהם ישלחו אימייל או וואטסאפ, ואענה. יש גם הרבה פניות מחולים, וגם שם אני תמיד משתדלת לענות ולעזור, בעיקר בהפניות. האם זה מפריע לי, להיות זמינה כל הזמן? קצת, אבל נראה שכולנו הפכנו להפרעת קשב מהלכת על שתיים".

כך עובד החיסון שפיתחה סצ'י פאינרו | גלי וינרב

המין האנושי נמצא היום במלחמה מול הסרטן, ובמלחמה כמו במלחמה - צריך להשתמש בכל הכלים הקיימים. זה מה שקורה במעבדתה של פרופ‘ רונית סצ‘י פאינרו, שהחליטה להשתמש בכל הכלים בבת אחת - ניתוח ביולוגי וכימי של הגידול, שימוש בכימיה כדי לשבש את התקשורת בין הגידול לסביבתו, ננוטכנולוגיה להולכת תרופות לגידול, ואפילו הדפסה תלת ממדית של תאים חיים, כדי ליצור ‘גידול דמה‘ ולנסות עליו את התרופות. מתוך כל זה הצליחה לפתח השנה מוצר שעשוי לשמש כחיסון נגד סרטן העור (מלנומה).

"אנחנו מקבלים חתיכה מהגידול, ואז הביולוגים והרופאים במעבדה עושים לו אנליזה ברמת ה–DNA, ה–RNA והחלבון", היא מסבירה. "אנחנו בוחנים איך תאי הסרטן מדברים עם סביבתם, ואחרי שאנחנו מבינים כיצד עובדת התקשורת, אנחנו נעזרים בכימאים כדי שישבשו אותה.

"לפעמים אנחנו מזהים שניתן לעשות זאת על ידי תרופות קיימות, ואז תפקידנו הוא לשפר את הקיים, למשל, על ידי חיבור של כמה תרופות יחד בתוך מעטפת שמיוצרת בכלים של ננוטכנולוגיה. בתוך כל מעטפת זעירה כזו נחה כמות קטנה של כל אחת מהתרופות, וכך הן מגיעות לגידול יחד.

"הסרטן תמיד יודע להערים על התרופות שאנחנו שולחים, אז המטרה היום היא להמם אותו בבת אחת עם כמה תרופות, כדי שיחוסל לפני שהוא יוצר התנגדות. כבר היום הטיפול בסרטן מאופיין לעתים בקוקטייל של תרופות, אבל כל אחת מהן מתפזרת בגוף ומתפנה ממנו בקצב אחר, וזה שמזריקים אותן יחד לא אומר שהגידול גם יראה אותן יחד. בשיטה שלנו, אנחנו בעצם מכריחים את הגידול לפגוש אותן בו זמנית, מה שגורם לכך שהפעילות שלהן תהיה מיטבית, גדולה מסך המרכיבים".

השיטה של סצ‘י פאינרו מאפשרת לפתח חומרים שמתחברים ספציפית לאותו גידול, ולא לשום רקמה אחרת. במידה שלאותם חומרים יש תכונות של פלואורסצנציה, כלומר הם ממש מפיקים אור, אפשר לראות בתמונות הדמיה בדיוק היכן בגוף נמצא הגידול, כולל גידולים קטנים וגרורות, וגם לדייק יותר בניתוח.

וזה עוד לא כל הסיפור, כאמור. במעבדה שלה יודעים ליצור מעין ‘גידול חקיין‘, כמעט זהה לגידול המקורי, כדי לנסות עליו את התרופות. "אנחנו מקבלים תמונת MRI של החולה, ועל בסיס זה אנחנו מדפיסים במדפסת תלת ממד תאים מהדוגמית של הגידול שקיבלנו. בעצם, הגידולים המודפסים שלנו הם סביבה יותר אמינה מהשיטה הקיימת לבחינת תרופות".

ובשיטה הזו, בעצם, הפקתם את החיסון למלנומה.

"נכון. לקחנו ננו חלקיקים שהכילו תאי לימפה, ונתנו לתאים דנטריטיים ‘לבלוע‘ אותם. התפקיד של תאים דנטריטיים הוא בדיוק זה - לבלוע גורמים שיכולים לעורר מחלה, כמו חיידקים, ולהציג אותם למערכת החיסון כדי שתצא לרדוף אחריהם. לאחר שבלעו את הננו חלקיקים שלנו, הם ידעו לחפש ספציפית את תאי המלנומה. אנחנו מאמינים שהגישה הזו יכולה לשמש כטיפול עצמאי בסרטן, ולגרום לרגישות רבה שלו לתרופות אחרות שמשתמשות במערכת החיסון, כדי לתקוף את הגידול. בשלב הנוכחי אנחנו מקימים חברה, ובקרוב נוכל להתחיל טיפול ניסיוני בחולים בסיכון גבוה".