"בעוד שבועיים נשכח מזה, אבל בטוח שאפי לא יהיה הקורבן האחרון"

אפי בן ברוך, צעיר בעל מוגבלות שכלית, נפטר עפ"י החשד בעקבות התעללות במוסד שבו שהה • עידו רונן, לשעבר מנהל הוסטלים לאוטיסטים ואב מאמץ לאוטיסט שמת במוסד, מתאר מציאות קשה במעונות של חסרי ישע: מחסור באנשי צוות, מטפלים שלא עברו הכשרה ופיקוח לקוי של משרד הרווחה

עידו רונן / צילום: איל יצהר
עידו רונן / צילום: איל יצהר

עידו רונן יכול להעיד על הטיפול הכושל שמציעה המדינה לחסרי ישע מכמה היבטים. רונן, כיום מנתח התנהגות שמייעץ למשפחות, בתי ספר וארגונים, ניהל בעבר הוסטלים לדיירים אוטיסטים, כך שהוא מכיר את המתרחש כאיש מקצוע - אבל גם כמי שחווה את הטרגדיות שמתרחשות במקומות כאלה כהורה. בנו המאומץ רן וייס, אוטיסט ששהה במוסד של אלו"ט, מת לפני שלוש שנים מהרעלת מים, אחרי שהושאר ללא השגחה ושתה כמויות אדירות של מים. הטרגדיה הזאת מאפשרת לרונן לדבר גם בשם המשפחות של דרי ההוסטלים, שחסרות לעיתים את המודעות ואת הכוח כדי לצעוק על ההזנחה המתמשכת ובחלק מהמקרים גם הפושעת.

את אפי (אפרים) בן ברוך, 29, הצעיר בעל המוגבלות השכלית שנפטר בסוף השבוע שעבר בבית החולים בני ציון בחיפה, הכיר רונן מאז שהיה ילד. לפני שהידרדר מצבו, סיפר בן ברוך לאחותו כי המטפל שלו במוסד רמת חיפה, מוחמד חטיב, היכה וחנק אותו. חטיב נעצר בחשד להתעללות ורצח, ודיון נוסף בהארכת מעצרו אמור היה להתקיים אתמול. הסנגורית שלו מסרה בראשית השבוע כי אין לו קשר לתוצאה הטרגית וכי האש צריכה להיות מופנית כלפי המוסד עצמו.

רונן מסתכל על הדברים האלה בכאב. "שומעים על המקרים האלה רק כשזה מגיע לאסון מוחלט, אבל הכתובת נמצאת על הקיר כל הזמן. משנה לשנה קשה יותר למצוא מדריכים לדיור כזה. אני לא רוצה להכליל, כי יש גם אנשים נפלאים שמגיעים, ומכל המגזרים, אבל יש גם לא מעט אנשים לא ראויים שמגיעים לתפקיד מאוד מורכב וקשה בלי שעברו הכשרה ובלי שיש מעליהם פיקוח ראוי. זורקים אותם למים והם צריכים להתמודד עם מצבים מאוד לא פשוטים ואין להם מושג איך, כי הם לא באים ממקום טיפולי, ובטח שלא ממקום שמבין מה זה אוטיסטים. מכאן הדרך להזנחה ולאלימות שנובעת ממצוקה - מאוד קצרה. ההבדל בין מדריכים לפני ואחרי הכשרה הוא של שמיים וארץ".

חשבתי שלתפקידים האלה מגיעים סטודנטים למקצועות טיפוליים כמו פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.
"המחשבה שלך מנותקת לחלוטין מהמציאות. הסטנדרטים שהארגונים מציבים לעצמם כל הזמן יורדים. נכון שמגיעים גם סטודנטים שעושים עבודה יפה, אבל מגיעים גם אנשים בלי ידע ובלי הכשרה, בין השאר בגלל השכר הנמוך מאוד ביחס לדרישות התפקיד. המדריכים האלה מקבלים שכר מינימום, אולי שקל-שניים יותר לשעה, עבור תפקיד מאוד לא פשוט שכולל משמרות בלילות ובשבתות וחגים, כי דיירי ההוסטל הם אנשים שצריכים להיות בהשגחה 24/7. כדי שיאיישו את התקנים האלה אנשים טובים, צריך לתגמל אותם בהתאם, ולדעת איך להתמודד עם השחיקה שלהם".

"אין כסף וכוח האדם מתחלף לעיתים תכופות"

מה מצופה מאנשי הצוות לעשות? מתברר שכבר כאן מתחילה הבעיה. "הדרישות משתנות ממקום למקום, שזה לכשעצמו בעייתי - לכל ארגון סטנדרטים ומטרות שונות", אומר רונן. "אם הסטנדרטים שמציבים לך זה לעשות בייביסיטר או להסתפק בזה שכולם יהיו תחומים בסלון ולא ישוטטו, אז ככה זה גם נראה. מה שקרה לאפי מראה שאפילו בייביסיטר לא היה כאן, כי בייביסיטר לא אמור להיות אלים. חייבים פיקוח יותר מסודר של משרד העבודה והרווחה, ופיקוח פנימי טוב יותר, ולא רק בגלל שחלק מהמשפחות חלשות מכדי להילחם. בסופו של דבר, גם ההורים הכי חזקים לא יהיו כאן תמיד. אז מה יעשו כל אותם אוטיסטים או בעלי מוגבלויות מבוגרים, שההורים שלהם כבר לא בחיים כדי לדאוג להם? אי אפשר להפקיר אותם".

זו הדאגה שמציפה את כל ההורים עם ילד על הספקטרום. מהרגע שהילד אובחן, הם שואלים את עצמם "מי ישמור עליו כשלא נהיה?".
"אני רואה את זה הרבה כאיש מקצוע וכאבא לילד - הדאגה העצומה של מה יקרה כשלא נהיה. אם אתה לא כל הזמן עם האצבע על הדופק - דואג לבעיות הרפואיות, לתרופות ולבגדים - אף אחד לא יעשה את זה בשבילך, כי אין כסף וכוח האדם מתחלף לעיתים תכופות, כי קשה לשמר אנשים. לרן למשל היו בעיות עור, ואת הסבון שמתאים לו הבאתי בעצמי. אם לא הייתי מביא, לא היה".

אתה מלווה ילד למקום כזה, אחרי סוף שבוע בבית, ולא רוצה מיד לקחת אותו חזרה?
"אין הורה שלא עובר לו בראש, 'מה אני עושה פה? אולי כדאי לעשות אחורה פנה ולקחת את הילד איתי'. ברור שנקרע לי הלב והייתי בוכה כשהייתי מחזיר אותו להוסטל. כי גם אם ההנהלה טובה והרצון טוב, קשה לה להתמודד עם תקציב נמוך ומחסור בצוות. באוטיזם למשל, התקן הוא מדריך אחד על ארבעה מטופלים, וגם זה לא מספיק בהרבה מצבים. היו פעמים שאמרתי, 'אני אשאר איתו בבית וזהו', אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד. זה קונפליקט מאוד גדול להורה, בעיקר כשאת לא שלמה עם הטיפול ונחשפת לאירועים לא טובים".

"יכולת כלכלית לא משפיעה על איכות המדריכים"

רונן, 47, תושב כפר סבא, הכיר את רן וייס לפני 24 שנה, כששימש כמרכז קבוצת הילדים האוטיסטים בבית החולים איתנים. רונן שהיה אז בן 23 נקשר לוייס בן השמונה, שהגיע לאיתנים לאחר מות אמו. עם השנים, ובשיתוף עם אביו הביולוגי שנותר חזק בתמונה, שימש לו כאפוטרופוס רשמי משותף. "אין לי ילדים, רן הוא הילד היחיד שלי. תמיד היו קולות של 'מה אתה צריך את זה, לאמץ ילד, ועוד אוטיסט', אבל זה לא עניין אותי. התחברנו אחד לשני, ואני זה שהרוויח יותר. האהבה שהוא הפגין הייתה ללא תנאי, והסיפוק שהיה לי מלהגיע להישגים עם רן שנחשב לאוטיסט בתפקוד נמוך, היה מדהים ומתגמל".

רן וייס ורונן/ צילום: פרטי
 רן וייס ורונן/ צילום: פרטי

למען הגילוי הנאות, מבהיר רונן, ההליכים המשפטיים שהוא מנהל נגד אותו הוסטל, שבו מת בנו, עדיין נמשכים. "אני עוד לא יודע את כל מה שקרה שם, כי מונעים ממני לראות את הדוח המלא של משרד הרווחה, למרות שבית המשפט הורה להעביר לי אותו, ומתעקשים שאראה רק חלק מצומצם שלו. הם רוצים לפצות אותי בכסף, ושאחתום שאני מוותר על הדוח ועל התביעה הפלילית ואתחייב שלא להתראיין בנושא. רק שהם לא מבינים שלא מעניין אותי כסף, אני רוצה לגלות מה היה שם. למרות שבשביל הבן שלי זה אבוד, החשיפה הזו אולי תעזור לאחרים. גיליתי ממעט החומרים שהסכימו להעביר לי, שרן קיבל יום קודם תרופות ולא דיווחו לי. ופה מדובר על אלו"ט שזו עמותת הורים, לא מוסד פרטי".

מאלו"ט נמסר בתגובה: "ההליך המתנהל בעניין מותו המצער של רן וייס ז"ל, על כל רבדיו, הינו חסוי. יצוין כי רונן הוא אביו המאמץ של המנוח ואינו צד להליך זה, המתנהל מול האב הביולוגי.

"מדובר בדוח של משרד הרווחה, וההחלטה אם לחשוף את כולו או חלקים ממנו היא כולה של המשרד, המיוצג על-ידי פרקליטות מחוז תל-אביב. אלו"ט מעולם לא התנגדה או הערימה קשיים על בקשת אביו הביולוגי של המנוח לעיין בחומרי החקירה ובמסקנותיו של משרד הרווחה בתחקיר שנערך. יתרה מכך, לאלו"ט אין כל השפעה על החלטת משרד הרווחה".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "התיק מתנהל עדיין בבית המשפט ולכן לא נוכל להגיב על הטענות".

בוא נדבר על הכוח של ההורים. בעיקר המשפחות החזקות שמגדלות ילד אוטיסט ובונות עבורו יחד עם עוד הורים את הבית הכי עוטף בעולם. גם כאן זו שאלה לאיזו משפחה נולדת?
"יכולת כלכלית יכולה לעזור לבנות בית יותר יפה, עם חדר נפרד לכל דייר, חדרי פעילות ומספיק חדרי אמבטיה ושירותים", אומר רונן, "אבל היא לא משפיעה על איכות המדריכים שמגיעים למקום הזה ולא על מספר התקנים. ברוב המקומות ההורים לא משלמים כסף על כוח האדם, הוא מגיע מהמדינה. כך שאין קשר בין כמה אתה עשיר לבין מספר אנשי הצוות שתקבל, האיכות שלהם וההתנהלות האמיתית שלהם אחרי שאתה חוזר מהביקור במקום".

אז אפשר לומר ש"החינוך האפור" כאן מוגבל למתקנים הפיזיים ולא להון האנושי.
"כן, אני לא מכיר דבר כזה של לממן תקן או להכשיר כוח אדם על-ידי הורים. הייתי שותף עם עוד הורים בבניית בית עבור רן. שילמתי כסף ונבנה בית יפה בכפר סבא, שרן לא זכה להיכנס אליו כי הוא נפטר כמה ימים לפני שהבית אוכלס. התנאים הפיזיים היו יותר טובים, אבל כמות המדריכים זהה, וההכשרה אותה הכשרה. יותר מזה: ראיתי מקומות עם קירות מתקלפים שלצוות שם הייתה נשמה והוא עשה עם המינימום עבודה מצוינת, ומקומות מפוארים עם כוח אדם הרבה פחות איכותי".

בלי קשר לאוטיזם ולמצב הכלכלי, תמיד יהיו הורים שרק רוצים שיניחו להם, ושמישהו אחר כבר ידאג לילד.
"יש הורים עייפים ויש זקנים, אבל יש גם הורים מאוד מעורבים, וזה מה ששומר בהרבה מובנים על המערכת מליפול למקומות לא טובים. כהורה, עשיתי במהלך השנים הרבה ביקורי הפתעה, שעזרו לי לעלות על בעיות, אבל גם גרמו לי לחשוב מה יהיה כשכבר לא אהיה בשביל לעשות את זה".

מה גילית בביקורים כאלה?
"קרה שהגעתי בבוקר וראיתי שמדריך אחד צריך לארגן שמונה צעירים ליציאה מהבית, וזה קשה ומוביל לאירועים חריגים. אם לא הייתי מתערב ודורש פתרון מיידי, זה אולי היה נשאר ככה. יש פחד גדול מאוד בלהפקיד את הילד שלך בידיים של אנשים שאתה לא מכיר ואין לך יכולת לפקח עליהם בכל רגע. מצד שני, אי אפשר להמשיך להיות איתו בבית כל הזמן, כי לפעמים זה באמת נורא קשה וכמה אפשר, בעיקר כשמדובר בחבר'ה עם בעיות התנהגות שקשה מאוד להחזיק בבית".

אלה אותם ילדים שמועדים להתנגשויות גם עם הצוות בחוץ.
"נכון, אבל שוב, זו שאלה של הכשרה נכונה, שמשרד הרווחה צריך לספק. במוקדם או במאוחר הילד יגיע לאיזשהו מוסד, והרבה הורים אומרים 'נוציא אותו החוצה כל עוד אנחנו בחיים ויכולים ללוות אותו ולסלול לו את הדרך ואת ההתאקלמות'".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר באשר לדברי רונן על פיקוח והכשרה: "על-פי הנהלים, כל מטפל חדש חייב לקבל ממפעיל המסגרת הכשרה בסיסית לתפקידו הכוללת למידת תכנים רלוונטיים ועבודה לצד מטפל ותיק ומנוסה, וכן לקיים בשגרה הדרכות.

"המשרד מקצה תקנים לפיקוח גם על מסגרות הדיור. המפקחים בודקים את עמידת המפעיל בסטנדרטים הנדרשים כפי שנקבעו במכרז ויש להם סמכות להפעיל סנקציות על הספק.

"המשרד מבצע הכשרות למטפלים במסגרות הדיור. מדובר בהכשרה מקצועית משמעותית בהיקף של 500 שעות. השנה מתקיימים במקביל שבעה קורסי הכשרה למדריכים ומטפלים. המינהל ימשיך בקיום מגוון הכשרות והדרכות למטפלים ומדריכים".

"הסטנדרט נמוך וזה לא מעניין אף אחד"

שיטוט ברשת מעלה רשימת בעיות שאסף אחד המדריכים בהוסטלים. גם הוא כמובן מבכה את המחסור החמור בכוח אדם, ומבהיר שאפילו איש צוות שהיה מסיר מהמדריכים את ההתעסקות באוכל ובניקיון לטובת טיפול נטו, היה עוזר מאוד. הוא ציין דברים שלא יזכו לכותרות בעיתון, אבל ממחישים היטב את תרבות הטיפול השלטת וכמה אירועי "כמעט ונפגע" מתרחשים מדי יום במקומות כאלה. למשל, טעויות בחלוקת תרופות, או "עובד בעל מסת גוף גדולה במיוחד שקופץ על דייר בעת התפרצות ומועך אותו", אחראית בית שלא קמה בלילה כדי להלביש דיירת שהתפשטה, ומדריכים שיושבים לעשן בחצר, "בלי שאיש מהם משגיח על הדיירים בפנים".

כשאני מתארת את זה לרונן, הוא לא מופתע. "זה מאוד מדכא וגם לא נשמע מופרך, אבל צריך לזכור שיש גם מקומות שמתנהלים בצורה נפלאה".

כשגילית כמנהל הוסטל מדריך שלא התנהג כראוי, פיטרת אותו או ניסית להכשיר אותו בכל זאת כי אין כוח אדם ואת הלקח שלו הוא כבר למד?
"אלימות מילולית או פיזית היא קו אדום מבחינתי. ניהלתי את ההוסטל הראשון שהוכנסו אליו מצלמות, וכשגיליתי התנהגות לא ראויה, המדריך הושעה ופוטר. אבל אני מבין מאיפה באה השאלה שלך. שמעתי על מדריכים שהיו מעורבים באירועים חמורים ונשארו כי אין מי שיחליף אותם, וממילא הסטנדרט נמוך וזה לא מעניין אף אחד".

אפי בן ברוך/ צילום: פרטי
 אפי בן ברוך/ צילום: פרטי

איך מוסדות אחרים ידעו שלא להעסיק מדריך שכבר נזרק ממקום אחד?
"הם לא ידעו. לא כל הדברים מגיעים לתלונה במשטרה וממילא אסור לבקש מבן אדם תעודת יושר, וגברים נבדקים רק לגבי היעדר רישום של עבירות מין. אם אתה כמנהל לא מנהל חקירה עצמאית, לא תדע. וכשאתה סובל ממצוקת כוח אדם ומגיע אליך עובד פוטנציאלי, אתה לא תמיד מרים טלפון למקום הקודם לשאול איך הוא היה, כי למה לסבך עניינים".

איזה מין ניהול זה?
"גם כאן זו שאלה של תקציב ושל הכשרה. מנהל כזה מקבל גג 10,000 שקל ברוטו, את מתחילה להבין את הפער בין גודל האחריות למוטיבציה?".

אנחנו מדברים על חסרי ישע, אבל בניגוד לתינוקות שמשדרים מתיקות מעצם היותם תינוקות, זה לא בהכרח המצב כאן. יכול להיות שזה מקשה על המטופלים לקבל אמפתיה?
"לאורך שנותיי פגשתי מדריכים מדהימים שאהבו מבוגרים עם בעיות התנהגות קשות, והתקשו להיפרד מהם ומהמקום בגלל הקשר האישי שנוצר. כאן בדיוק נכנסת איכות ההכשרה. יש אירועים שיכולים להוציא אגרסיות גם אצל מטפלים טובים, והכשרה טובה מלמדת אותם איך לפעול".

מה עם הטרדות מיניות?
"יכולות לקרות. לא מספיק שמקום כזה יצולם, צריך שיהיה גם רצון להשתמש בצילומים ולטפל באירועים החריגים שעולים מהם. הילדים האלה בהרבה מקרים לא יודעים לדבר, אבל יכולים לסבול יום-יום, ועד שזה לא ייגמר באסון מוחלט, קשה מאוד לדעת מה קורה שם אם אתה כהורה או כמנהל לא מתאמץ לדעת. אז עכשיו אנחנו מדברים, ועוד שבועיים נשכח מזה. מה שבטוח הוא שגם אפי לא יהיה המקרה האחרון".