רומן ספיבק, אולטרה-מרתוניסט: "הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, אבל גיליתי שאחרי הקצה יש עוד עולם"

רומן ספיבק, הישראלי היחיד במרוץ "סובב אנדורה" על פסגות הפירנאים • 170 ק"מ בתוואי אלפיני עם טיפוס מצטבר של 13,500 מטר, בתוך 62 שעות. זה נגמר בפינוי במסוק

רומן ספיבק / צילום: שלומי יוסף, גלובס
רומן ספיבק / צילום: שלומי יוסף, גלובס

"התערבתי עם עורך מגזין אופניים שאוכל לרכוב ממטולה עד אילת בפחות מ-20 שעות", מספר רומן ספיבק. "לקח לי שנתיים לאזור אומץ, וכשעשיתי זאת הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, אבל אז גיליתי שאחרי הקצה יש עוד עולם, וזה פתח אותי לעולם של ספורט הסיבולת".

מאז הוא ניסה מרתונים ואולטרה מרתונים ובעיקר חקר את תחום המרחקים הארוכים. "אחרי העשירי, רציתי שאנשים אחרים יחוו את החוויה שלי והתנדבתי במשך שנים כפייסר (מכתיב קצב, שמסייע לאצנים אחרים בתחרות), וזה ריגש אותי מאוד, אפילו יותר מאשר לרוץ מרתון בעצמי".

את האולטרה מרתון הראשון שלו עשה לפני שש שנים, וסיים את מאה הקילומטרים ברכס הגבוה בבוואריה על הברכיים, גמור. מאז הוא משתתף באירועי אולטרה בעולם. לפני שלושה חודשים בוויילס גמא 175 ק"מ עם 10,000 מטר טיפוס מצטבר בשטח שבו מתאמנות יחידות העילית של הצבא הבריטי. ספיבק סיים את הריצה ב-42 שעות ללא שינה, והגיע עשירי. אלא שבענף הזה מי שדוחף את עצמו אל הקצה, יש בהחלט סיכוי שלא יסיים את המרוץ.

לאחרונה חזר מאירוע שנחשב לקשה ביותר באירופה, רונדה דל פינס, הסובב את אנדורה על פסגות הפירנאים המקיפים אותה. 170 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 13,500 מטר, וזאת בתוך 62 שעות. מאז נוסד המרוץ לפני 11 שנה סיימו אותו כאלף איש בלבד (פחות מ-25%). "כדי להתקבל צריך להגיש קורות חיים, להיות בקיא בתנועה ובריצות בתוואי אלפיני ומתורגל בשטח הררי". אתה מוכן? שאלתי אותו לפני שנסע. "מבחינת הניסיון והאימונים יש לי את מה שצריך, אבל ההר תמיד אומר את המילה האחרונה", ענה.

אבל ההר לא נעתר הפעם. "לאחר 105 ק"מ ו-9,000 מטר טיפוס מצטבר פרשתי מהתחרות", סיפר ספיבק בשובו. "לאחר 29 שעות לא יכולתי לדרוך על כפות הרגליים ומסוק הוריד אותי מההר לעיירה הסמוכה לקו הסיום. לאחר התייעצות עם רופאים מומחים ומומחי כף רגל, ביצעתי תחקיר והפקתי לקחים מהכישלון. אני אומנם מתוסכל מהצורה שבה הסתיימה התחרות, אבל לא מאוכזב מאיך שהתנהלתי. ההרים המדהימים האלה יחכו לי גם בשנה הבאה".

מוטו: אני איש אולטרה מהרגע שאני מתעורר עד לרגע שאני ישן. בכל פעולה החשיבה שלי היא חשיבת אולטרה, כי אי אפשר להפריד בין המנטלי לפיזי. אני לוקח את זה איתי לכל מקום: לזוגיות, לניהול הקבוצה, לתחזוקת הבית לתקשורת עם אנשים. זה מה שאני מלמד כמאמן ובהרצאות: האולטרה הוא מגרש אימונים לחלק המנטלי שלנו.

התחלה: אומרים שדברים גדולים מתחילים בלב שבור או באלכוהול, אצלי זה הלב. לפני עשר שנים יצאתי לילה אחד לריצה בחצות, והחלטתי לרוץ עד הבוקר כדי שיפסיק לכאוב. הקפתי את תל אביב ובאמצע חשבתי כמה זה כיף לי, ואיך אני הופך את זה למקצוע. מאותו רגע התחלתי לבדל את עצמי כמאמן המתמחה בריצות ארוכות.

השראה: היו לי כמה דמויות מעצבות לאורך הקריירה, קראתי ספרים של דין קרנזיס שהפך ממנהל בורגני לרץ מוכשר, ויש את הגיבור של עולם האולטרה, קיליאן ג'ורנט, שתמיד נשאר צנוע ונאמן לעצמו, עם גישה פשוטה של ללמוד וליהנות בהרים. הוא גם אדם נגיש מחובר לקרקע שההישגים והתחרויות לא שינו אותו.

מקור הכוח: כוח של רץ שטח מתחיל בפיתוח הכוח בחדר כושר או בקרוספיט בתחילת העונה. יש לי בסיס כמתאמן בחדר כושר מגיל 15 וטכניקות כוח שרכשתי עם השנים, ומדי עונה, אני יכול להרשות לעצמי להגדיל את נפח הריצה תוך צמצום אימוני הכוח.

כוח מנטלי: משלב מסוים הנפח הוא לא פיזי אלא מנטלי, וזה משחק תפקיד באימונים ארוכים. אולטרה הוא מאמץ מנטלי יותר מפיזי שתלוי ברצון ובהתמודדות. אבל אם חופרים עמוק במנטלי, מגלים שיש עוד רזרבות שלא ידעת עליהם קודם.

אימונים: שבוע אימונים שלי בשיא העונה כולל 3-4 אימוני בוקר לקבוצה ואז אני רץ או מתאמן בחדר כושר. בסופי שבוע אני מצטרף לריצה עם הקבוצה ובשבת יוצא לריצה הרצינית ומשלים את נפח הריצה. בשיא המאמץ מגיע ל-22 שעות אימונים בשבוע.

מקלות: אני לא יכול לדמיין את עצמי רץ בתוואי אלפיני בלי מקלות. התפקוד שלהם שונה לגמרי בעליה ובירידה, וזה כמו זוג רגליים. צריך ללמוד איך לתפקד אתם. המארגנים ממליצים על כך והרוב המוחלט של האצנים משתמש במקלות.

בת הזוג: אני לא אגש לשום תחרות בלי להתייעץ עם אשתי ולארגן את הזמן איתה ביחד. היא יודעת על כל התכניות האלה וכל הכנה בכל עונה עוברת קודם דרך שיחה ואישור ממנה לצאת לדרך. אני חושב שכל מי שעוסק בענף הזה חייב תמיכה ורוח גבית מהמשפחה, כי אם המשפחה לא מבינה מה אתה עושה ולמה, קשה להתגייס פיזית ומנטלית.

תזונה: אולטרה זה בהרבה מקרים תחרות אוכל. במשך שתי יממות אני אוכל ומעכל והופך אותו לאנרגיה, תוך כדי שהגוף במצב קיצון. גם הגוף צריך להיות מאומן לעכל מזון במצבים כאלה. אני לא אכניס לפה אוכל שלא ניסיתי קודם. האוכל בתחרויות כאלה שונה מג'לים וטבליות של מרתונים וטריאתלונים, כי המאמץ גבוה, למרות שהדופק לעתים נמוך. באולטרה הגוף צריך לעכל את המזון ולהפוך אותו לאנרגיה במצב קיצוני. אז יש בתפריט מרק, בשר מיובש וגבינות שמנות כי צריך שומן שיהפוך לאנרגיה.

ריצות הרים בארץ: התחום התקדם מאוד בשלוש השנים האחרונות, גם בענף התיירות הנכנסת. קשה עדיין להרים מרוצים ואירועי שטח, כי לרשויות המקומיות אין מודעות, ובעיקר כי בלי תמיכה/חסות זה לא ילך. לי יש חסות של המותג סלומון המיוצג בארץ על-ידי חברת קל גב, אבל זה נדיר. יש המון ריצות מאורגנות והרבה רצים זולגים מהכביש לשטח כי מבינים שזה יותר בריא. אני והקבוצה נרתמים לעזור ולפתח את מרוץ השטח הגדול בישראל, ההיירוס, שיתקיים בדצמבר.

מאמן: אין לי מאמן רשמי נכון לעכשיו, אבל אני מניח שכמו שהיה לי בעבר, יהיה לי בעתיד. אבל אם צריך אני פונה לשותף שלי אילן או מדבר עם מומחי ריצה מאנגליה ואיטליה, קולגות שהם בעיני בני סמכא, אז לפני החלטה אני מתייעץ אתם.

הצלחה וכשלון: אין באמת קו סיום אף פעם, אחרי אירוע יגיע אחר, ואני אמשיך להתחרות גם בשנות ה-60 של חיי. אבל כדי להיות מוכן למשהו קיצוני באמת, צריך לעשות אירועים בדרך. בחלק הצלחתי, באחרים נכשלתי, אבל זה טוב, כי כישלון מלמד הרבה יותר מהצלחה.

מה בעתיד: זה השלב האחרון לפני מרוץ חיי. ב-2020 אשתתף בטור דה ג'אנס, שנחשב למרוץ השטח מהקשים בעולם, וזה הגבול שקבעתי לעצמי והפסגה. 340 ק"מ בדולומיטים באיטליה עם 2,9000 מטר טיפוס ו-150 שעות דד ליין. אני חולם עליו מ-2013, אבל יודע שאני צריך עוד כמה שלבים כדי לגשת אליו נכון. זו תהיה מתנה לגיל 40.