זבנג וגמרנו: הודו מחלקת את קשמיר במהירות מסחררת

השבוע התחיל פרק חדש בהיסטוריה של הודו. היא התנערה מהתחייבויות שעמדו ביסוד כינונה, לפני 72 שנה. בסדרה מסחררת של צעדים, צבאיים ומדיניים, היא ביטלה את המדינה היחידה בפדרציה ההודית עם רוב מוסלמי, חילקה אותה, והכפיפה אותה לשלטונה הישיר של הממשלה המרכזית.

במלוא העוצמה האישית של ראש ממשלתה היא קיבלה את תמיכתם של שני בתי הפרלמנט בתוך 24 שעות, בלי הכנה ציבורית מוקדמת. שורה של אישים ושל מפלגות המזוהים עם האופוזיציה החלשה - חצו את הקווים והתייצבו לצד הממשלה.

הנסיבות והאמצעים, והרטוריקה שליוותה אותם, מעמידים עכשיו בספק את התיימרותה של הודו להיחשב ל"דמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם" (תואר הניתן לה בזכות גודל אוכלוסייתה, 1.3 מיליארד). נטיותיו הדמוקרטיות של האיש העומד בראשה, נרנדרה מודי, היו תמיד חשודות. אין זה מן הנמנע שהשבוע הוא הצטרף אל הליגה הסמכותנית של דמוקרטיות נומינליות, המודרכות בידי איש חזק, לרעת הפלורליזם.

ההחלטה לפזר את קשמיר היא בלי ספק הדרמטית ביותר שקיבלה ממשלה הודית בעניין כלשהו בחצי המאה האחרונה. דרמטית ממנה, אבל דומה לה, הייתה החלטת אינדירה גנדי ב-1975 להשעות את הדמוקרטיה ההודית ולהטיל מצב חירום. כל המפלגות הפוליטיות הושעו, כל התקשורת צונזרה - לא היה אינטרנט, לא הייתה אפילו טלוויזיה בכבלים, רבבות הושלכו לכלא. בין המושלכים היו מנהיגיו של נרנדרה מודי ועמיתיו. הוא היה אז פעיל צעיר בתנועה הינדואית לאומנית והצליח להימלט ממחפשיו.

סוף האוטונומיה

השבוע זה מה שעשה מודי לקשמיר. הוא עצר את כל מנהיגיה המוכרים, בכללם השלושה שעמדו בראש ממשלותיה הנבחרות בשנים האחרונות. הוא ניתק את הטלפונים הסלולריים בכל "עמק קשמיר", והשבית את האינטרנט. הוא שיגר 35 אלף חיילים לכבוש את קשמיר.
זה קרה בשבת-ראשון. ביום שני, ממשלתו מיהרה אל הבית העליון של הפרלמנט ההודי עם הצעת חוק לבטל את האוטונומיה של קשמיר ולחלק אותה לשתי "טריטוריות פדרליות" (Union Territories). בהודו היו עד השבוע 29 מדינות ושבע טריטוריות פדרליות.

ההבדל בין מדינה לטריטוריה הוא בדרגת האוטונומיה שלה. לכל אחת מן המדינות יש ממשלה נבחרת, המנהלת את כל ענייניה, כולל ביטחון פנים ושיטור. יש להן מרות מלאה במינוי הביורוקרטיה ובניהולה. חלק מן המדינות הן ענקיות. למשל, אוכלוסיית אוטאר פראדש הצפונית כמעט משתווה לזו של ברזיל; אוכלוסיית מהרשטרה המערבית, שבירתה היא מומבאיי גדולה מזו של אתיופיה; מערב בנגל המזרחית, שבירתה היא כלכותה, גדולה מגרמניה.

"טריטוריה" נהנית מדרגה מסוימת של ממשל עצמי. היא רשאית לבחור ממשלה, אבל היא כפופה למרותה של הממשלה המרכזית ולגחמותיה באמצעות ביורוקרט המכונה "משנה למושל". אין לה כל סמכויות בביטחון פנים ובשיטור ואין לה פיקוח מלא על שירות המדינה.

העברת מדינה אל טור הטריטוריות היא מהלך קיצוני של הורדה בדרגה. לא הייתה דוגמתה בתולדות הודו. זו התנהגות המזוהה עם אימפריות קולוניאליות. הבריטים נהגו כך בחלקים של הודו וברבות ממושבותיהם באפריקה. ולדימיר פוטין עשה כן במרכיבים ה"אוטונומיים" של הפדרציה הרוסית. סין עשתה כן בטיבט.

המהראג'ה החליט

אבל כאן העונש נשזר באריג מורכב במיוחד. עצם נוכחותה של קשמיר בפדרציה ההודית מנוגדת לעיקרון הטריטוריאלי שעמד ביסוד חלוקתה של תת-יבשת הודו ב-1947. הבריטים החליטו ששלומם של נתיניהם לשעבר יובטח באמצעות הקמת מדינה נפרדת למוסלמים, אשר תכלול שטחים שבהם יש רוב מוסלמי. כך נולדה פקיסטן. ההיגיון חייב את הכללת קשמיר בפקיסטן. אבל שריד פיאודלי סיכל את המהלך הזה.

קשמיר הייתה ממלכה שבראשה עמד מהראג'ה, או מלך, הינדואי. המהראג'ה החליט שממלכתו תצטרף אל הודו. הוא הציב תנאי: קשמיר תיהנה ממעמד מיוחד בפדרציה העתידה לבוא. זכויות תושביה יעוגנו בחוק. למשל, ייאסר על לא-קשמירים לרכוש קרקע בקשמיר.

כך נולדה המדינה ההודית של ג'אמו וקשמיר. רוב תושבי ג'אמו הם הינדואים, אבל למוסלמים היה רוב גדול. מיומה הראשון הייתה קשמיר סלע מחלוקת בין הודו לפקיסטן. הן לחמו עליה, או סביבה, שלוש פעמים ב-50 השנה הראשונות של עצמאותן. במלחמה הראשונה, הפקיסטנים השתלטו על שליש ויותר של שטח קשמיר. שתי המדינות רואות זו את שטחי שלטונה של זו כתוצאה של כיבוש לא-חוקי, ותובעות בעלות.

המלחמה השלישית, ב-1999, הייתה גם האחרונה בעידן הנשק הקונבציונלי. בפרוס האלף השלישי, הודו ופקיסטן הפכו למעצמות גרעיניות. מלחמה מלאה על קשמיר עלולה להניב אסון גלובלי. מוטב לזכור שגם סין נמצאת בסביבה המיידית, והיא טוענת לבעלות על שטח ניכר של קשמיר ההודית. אגב מלחמת 1999, הידועה כ"מלחמת קרגיל", העניקה דחיפה דרמטית ליחסי הביטחון בין הודו לישראל. משלוח בהול של ציוד צבאי מישראל חסך להודים הרבה דם. הם זוכרים, בהוקרה.

חלום נעוריו של מודי

ניצחונו המוחץ של מודי בבחירות האחרונות היה קשור במידה רבה בהחמרת המצב הצבאי בקשמיר. טרוריסטים אסלאמיסטים חצו את הגבול מפקיסטן, באמצע פברואר, ותקפו שיירה צבאית הודית. 44 חיילים הודיים נהרגו. זה היה חודשיים ופחות לפני תחילת הבחירות - ההצבעה בהודו אורכת חודש וחצי. מודי ומפלגתו השכילו לנצל את ההתקפה, ואת עשרות ההלוויות הצבאיות בעקבותיה, לקרוא להמוני הודו אל הדגל. מפלגת השלטון, הידועה בראשי התיבות BJP, התחילה לכנות את מבקריה, אם גם באופן לא פורמלי, "תומכי פקיסטן".

הימין ההינדואי הלאומני, שממנו צמח מודי, התנגד מאז ומעולם למעמדה המיוחד של קשמיר. ביטול סעיף 370 בחוקה ההודית, שאיפשר את המעמד הזה, היה יעד מוצהר של הימין הזה במשך שנים. השבוע הופצו צילומים ישנים של מודי בצעירותו, הרבה לפני ששערו וזקנו האפירו, במהלך "דהארנה" (dharna), שביתת-שבת במחאה נגד מעמדה המיוחד של קשמיר. השבוע הוא מימש אפוא את חלום נעוריו.

מודי מבטיח עתיד מזהיר לקשמיר, לאחר שסר ממנה צילן של השושלות הפוליטיות (עבדוללה ומופתי), אשר ניהלו את ממשלותיה במשך שנים. ראשי השושלות יושבים עכשיו בכלא, בלי משפט. הוא מבטיח השקעות בקשמיר לטובת תעסוקתם של צעיריה. מזכיר קצת את תוכנית ג'ראד קושנר לטובת הפלסטינים. אבל המאבק בקשמיר אינו רק על טובות הנאה חומריות. הוא גם מאבק של זהות ושל כבוד לאומי.

מפלגת הקונגרס של שושלת נהרו-גנדי, שקדמה למודי בשלטון, ניסתה להעניק אופי חילוני להודו, עם זכויות שוות להינדו ולמוסלמים. הערכה מקובלת מעמידה את חלקם של המוסלמים על 15% מן האוכלוסייה, כ-200 מיליון בני אדם; אבל הערכות אחרות מדברות על 20% ויותר.

השוויון הזה היה תמיד רחוק ממימוש, אבל עצם הכללתו ברשימת היעדים נתנה תוקף לחזון של מדינת-כל-אזרחיה. עכשיו אין עוד רשימה כזאת, והחזון התקף הוא זה של דומיננטיות מלאה של הרוב ההינדואי. הודו מתחילה סוף סוף לדמות לפקיסטן, שמהליכותיה היא ניסתה להתנער. היא הופכת למדינת לאום או מדינת דת.

זה מהלך שנחזה במשך שנים, עם עליית הימין הדתי. הוא צובר עכשיו תנופה, והוא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. אבל תמיכת הרוב אינה מבטיחה יציבות, מבית או מחוץ. ואמנם אפשר שדרום אסיה נעה עכשיו לעבר משבר היסטורי.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny