ביקורת: "אתר הצלילה בים האדום" הוא סרט מיושן שעושה שירות טוב למערך ההסברה הישראלי

למרות ההפקה ההוליוודית, “אתר הצלילה בים האדום” של נטפליקס נותן את התחושה שבסרט הזה כבר היינו

אתר הצלילה בים האדום / צילום: באדיבות נטפליקס
אתר הצלילה בים האדום / צילום: באדיבות נטפליקס

אם תהיתם מה יעשה עכשיו כריס אוונס, לאחר שסיים את חלקו בהצלת העולם כחלק מחבורת "הנוקמים", התשובה היא: להצטרף לצוות לוחמה מרשים לא פחות, המוסד הישראלי כמובן, ולהציל את יהודי אתיופיה. די דומה. וכך, בחסות נטפליקס והבמאי הישראלי גידי רף, הפך קפטן אמריקה לקפטן ישראל, או יותר נכון, לארי לוינסון, הסוכן שבתחילת שנות ה-80 סיכן את חייו כדי להציל מאות אתיופים מגורל של מוות ודאי, במטרה להביא אותם לארץ המובטחת.

"אתר הצלילה בים האדום" מבוסס על סיפור אמיתי, פחות או יותר, ובמרכזו פעולת הצלה יצירתית למדי, שבה קנה המוסד מלון נטוש בסודן, ותחת מעטה של בית הארחה לתיירים מכל העולם, פעל להברחת אתיופים יהודים לישראל. כל זאת בזמן שהמוסד הצטרך להסתיר את פעילותו לא רק ממשטר המהפכה האלים, אלא גם מה-CIA החטטני, והזמן הולך ואוזל. בין לבין, יהיה מקום גם להרבה מאוד כריס אוונס בלי חולצה, מה שלכל הדעות הוא תוספת מרנינה למדי. כך קיץ 2019 יכול להיחשב לעונת הביון הישראלי הרשמית בקולנוע, עם "המוסד" באולמות, ו"אתר הצלילה בים האדום" על המסך הביתי.

אבל לא רק שהוא שירות טוב למערך ההסברה הישראלי, "אתר הצלילה בים האדום" מתהדר גם בהפקה מרשימה מאוד. גידי רף אסף סביבו כמה מאנשי הצוות הטובים של הוליווד, כאלו שהפילמוגרפיה שלהם מלאה בסרטים שהתמודדו על פרסי האוסקר במהלך השנים, ובקאסט שחקנים בינלאומי שבנוסף לאוונס כולל גם את גרג קיניר, זוכה האוסקר בן קינגסלי, מייקל קנת’ וויליאמס ("הסמויה"), מארק איווניר ומיכיל האוסמן ("משחקי הכס").

אך בזמן שהסרט מספק הנאה קלילה ולא מחייבת, ועשייתו מיומנת בכל אספקט, "אתר הצלילה בים האדום" מרגיש מיושן מאוד, כזה שכבר ראינו עשרות פעמים מ"מבצע יונתן" ועד "ארגו", שקופץ לראש לא פעם במהלך הצפייה. אפילו עיצוב השיער והזקן של אוונס בסרט הנוכחי דומה לזה של בן אפלק בסרטו זוכה האוסקר.

מכיוון שהתסריט דבק בצורה קיצונית במוסכמות סרטי הז’אנר, אין בו שום רגע מפתיע או מלהיב באמת והכול מאוד צפוי. בנוסף לכך, הוא עובר בצורה מגושמת מסרט שעוסק בפשעי מלחמה לקומדיית אקשן קיצית, ובין מונטאז’ שעשועים על הים (כאשר חליפת הצלילה של היילי בנט פתוחה באופן אסטרטגי בשביל לחשוף בזווית מסוימת את מה שאמור להישאר בדמיון), לבין מראות של אנשים חפים מפשע נורים למוות מול בני משפחתם.

לא יהיה זה ספוילר לספר שפעולת החילוץ הצליחה, וישראל יוצאת גיבורה וצודקת כאשר האתיופים מובלים בנועם על-ידי חיילי צה"ל מהמטוס אל עבר חייהם החדשים. סוף טוב כמו שהוליווד אוהבת. האירוניה בוודאי לא תיעלם מהצופים הישראלים, שיודעים מה יעלה בגורל פליטי אתיופיה לאחר תום כותרות הסיום של "אתר הצלילה בים האדום". כפי שאנחנו יודעים, במקרה הזה הסוף קצת פחות טוב.