ג’וליה זהר

מלבד פחדים, מספרת זהר, היו שם גם האתגר שבניהול, "וגם הרבה מאוד כעס. כעסתי עליו שהוא עישן ועזב אותי. 13 שנים הוא עבד יום ולילה כדי לייצב את המפעל ולעשות את הטחינה הכי טובה שיש. נשארתי עם המון חובות, היה אז מיתון וקיבלתי את המפעל במצב מאוד קשה. הבנתי שאני חייבת ללמוד ולהכיר את המערכת. כל יום עבדתי 12–13 שעות כדי ללמוד את הייצור, את הציוד. דאגתי מאוד מהחובות לספקים ולבנקים. הייתי חייבת להיות יותר ערנית לכל מה שקורה במפעל, למתחרים, לצרכנים. החסם הראשון היה מול מנהל הבנק. הגעתי בלי כל ידע או ניסיון עסקי, אני מגיעה מעולם החינוך.

"מה שהציל אותי היה האמון שקיבלתי ממנהל הבנק שלי, שהבין שיש מולו אישה רצינית שבאמת רוצה לקחת את המפעל קדימה. בצעדים זהירים הוא הסכים לבוא לקראתי - נתן לי הלוואות קצרות, הגדיל לי את מסגרת האשראי. החובות היו גדולים יותר מההכנסות, ואני למדתי שהאמת תמיד עוזרת. עבדתי בשקיפות מלאה מול הבנק.

"גם הספקים ממש באו לקראתי. השומשום מאוד יקר, היינו בחובות מולם, ובכל זאת הם נתנו לי הזדמנות, למרות שלא הייתה לי שום הבנה בתחום. חתמתי להם על חוב אישי, ערבויות אישיות, שזה הסיכון הכי גדול".

מה שינית במפעל?

"כשקיבלתי אותו, רוב הייצור נעשה באופן ידני, מה שמגביל מאוד את היקפו. החלטתי להכניס טכנולוגיה ומכשור, והבאתי מהנדסים שלמדו את העבודה שלנו במפעל. אחרי זמן רב הצלחנו לבנות את הציוד המתאים, שאכן חוסך זמן ייצור ומאפשר לעמוד בהיקפים גדולים יותר".

הראיון המלא יתפרסם בנפרד