חג’א עזיה

איך מתאוששים מגילוי קשה כזה?

“עם כל הכאב והבכי אמרתי לעצמי, עצרי, יש כאן הרבה מטרות להגשים, תאספי את עצמך. ובאמת גיליתי שמה שאני הכי אוהבת זה תפירה. החלטתי ללמוד. אנחנו גרים בטירה, והמקום הכי קרוב היה בטול כרם, בשטחים. יצאתי עם טרמפים, מחכה בצמתים, הולכת ברגל עד קלקיליה, כל הקשיים האפשריים. לא רציתי תעודות. לא עניין אותי. רציתי שילמדו אותי לתפור".

אחרי הלימודים, החליטה לפתוח מתפרה ביתית, אבל גם אז נתקלה בקשיים. “לא הייתה לי שום יכולת להשקיע בפרסום ושיווק, אז החלטתי שאני צריכה לקנות מכונה קטנה. כיוון שלא היה לי כסף למכונת תפירה. החלטתי לזרוע ולגדל זרעי ליפה, מסביב לגדר והחצר של הבית, לצורך ייבוש ומכירה. תהליך מאוד ארוך. מהכסף הזה הצלחתי לאסוף כסף לחצי מכונה. לא רציתי לבקש עזרה מאף אדם. וכך, קניתי מכונה קטנה עם מנוע שהתחמם כל שעתיים - הייתי חייבת לעשות הפסקות כדי שיתקרר ויפעל מחדש.

“הייתי מאוד צעירה, אף אחד לא הכיר אותי. החלטתי להציע לנשים את שירותיי, ושהן ישלמו רק על החומרים. לא רציתי להרוויח בשלב ההוא, רציתי שיכירו אותי. תפרתי לנשים במשפחה שמלות ערב לחתונות כדי שהן יהיו השגרירות שלי, וככה התחלתי לקבל המון לקוחות". תוך כדי תהליך הקמת העסק, נולד בנה השלישי, גם הוא עיוור. “הבנתי שהגורל מאתגר אותי שוב, ולא אפשרתי לעצמי לעצור, לרחם או להזיל דמעות. המשכתי קדימה", היא אומרת בגילוי לב.

הראיון המלא יפורסם בנפרד