לתשומת לב הממשלה הבאה: השקעה אזרחית נמוכה מעידה על חוסר אמונה בעתיד

את היעדר ההשקעה כולנו יכולים להרגיש בקלות: בשעות אבודות בכבישים הפקוקים ובצביטה הקלה בלב שחש כל מי שמשאיר את ילדיו בבוקר בידי גננת וסייעת המופקדות על 35 ילדים • אבל כשמביטים אל מנופי הענק של הרכבת הקלה, בכל זאת אפשר לחוש קצת אופטימיות • פרשנות

פקק תנועה / צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
פקק תנועה / צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

"היעדר השקעה אומר היעדר עתיד והיעדר היכולת להאמין שעתיד חדש הוא אפשרי". הניסוח הפואטי הזה שייך לשר האוצר הצרפתי, ברונו לה מייר, שניסה החודש לשכנע את ממשלת גרמניה לשנות גישה ולהשקיע יותר בכלכלה. אבל את חוסר התוחלת שבהיעדר השקעה יכולים כל ישראלי וישראלית להרגיש היטב בעצמם. והצורך להשקיע יותר, למען העתיד של כולנו, מוטל לפתחה של כל ממשלה חדשה שתקום.

את ההשקעה החסרה כולנו יכולים להרגיש בקלות. היא מתבטאת למשל בשעות אבודות בכבישים הפקוקים. המערך המשוכלל של רכבת תחתית, רשת רכבות קלות ומערך אוטובוסים משוכלל, שייקח אותנו במהירות לעבודה, ללימודים, הביתה - פשוט אינו קיים.

גם כל מי שמשאיר את הילד שלו בבוקר בידי גננת וסייעת, המופקדות על 35 ילדים, יכול לחוש בעצמו את המחסור בהשקעה, מלווה בצביטה קלה בלב. וזה לפני שהזכרנו את העובדה שחינוך ציבורי חינם קיים רק
מגיל שלוש. רק לפני שבוע פורסם דוח של ה-OECD שישראל כיכבה בו במקום האחרון בהוצאה הציבורית על הגיל הרך. יש כאן הרבה ילדים יחסית לעולם - ואנחנו משקיעים בהם פחות.

רגולציה כצעד משלים

מי שמשקיע פחות גם מקבל פחות. כפי שניסח זאת ביובש דוח בנק ישראל שהתפרסם לפני חודש, "מכיוון שאנו מוציאים פחות על החינוך לתלמיד אין זה מפתיע שמיומנויות כוח העבודה נמוכות יותר; וההשקעה הציבורית הנמוכה לאורך שנים מתבטאת, בהתאמה, באיכות תשתיות נמוכה ובמלאי הון נמוך". הדוח של בנק ישראל מסביר איך ההשקעה החסרה, בתשתיות ובאנשים, מתורגמת לרמת חיים נמוכה יותר. זוהי בעיית הפריון הנמוך, שעליה אפשר למצוא הסכמה גורפת למדי בקרב הכלכלנים בישראל. ודוח בנק ישראל מסביר בפירוט איך באמצעות הגדלת ההשקעה אפשר יהיה לשפר את רמת החיים כאן.

אבל יש עוד בעיה שמוזכרת בדוח, ולפעמים נדמה שדווקא זו הבעיה שהפוליטיקאים הכי אוהבים לדבר עליה: הרגולציה המעיקה בארץ.

כפי שהסביר לאחרונה ל"גלובס" פרופ' נתן זוסמן, שכיהן כראש חטיבת המחקר בבנק ישראל, יש משהו מפתה בעיסוק ברגולציה. הוא לא דורש הרבה כסף. בניסוח שלו, "זה לשנות חוקים, וכמה משפטנים, ואז אפשר איכשהו להרוויח בלי לעשות הרבה".

אלא שלפי זוסמן טיפול ברגולציה הוא אולי חיוני, אבל הוא רק צעד נלווה לטיפול בתשתית, הפיזית והאנושית. "אם תהיה לי רגולציה נמוכה אבל אוכלוסייה לא משכילה, אז לא השגתי שום דבר. אם תהיה לי רגולציה נמוכה, וחוסר יכולת להתנייד במדינה, אז גם לא השגתי שום דבר".

אם לחזור מהפרוזה של מונחים כמו פריון או רגולציה לרוח הפואטית הצרפתית, הרי שהשקעה נמוכה מבטאת מחסור בעוד משהו: מחסור באמונה בעתיד או אולי מחסור בתחושת הירתמות משותפת למען העתיד. אפשר לחשוב על לא מעט סיבות לכך, החל מחוסר האמונה, כולל של נבחרי ציבור, ביכולת של הממשלה לפעול ביעילות למען עתיד כזה, ועד לחוסר הרצון לתרום מכיסך כספים שילכו למישהו שנראה מאוד שונה ממך.

תחושה של עשייה

אולי יש כאן גם עניין של ביצה ותרנגולת. נכון, יכול להיות שפרויקט הרכבת הקלה הוא הפתרון הלא נכון להשקיע בו עכשיו, ואין ספק שהוא מגיע באיחור משווע. ובכל זאת: כשמגניבים מבט מהפקק בנתיבי איילון אל מנופי הענק של הרכבת הקלה, מרגישים שהנה עובדים פה למענך, שמתישהו העניינים יתחילו להתגלגל פה טוב יותר. תחושה דומה אפשר היה להרגיש אי-שם בסביבות 2012, עם פרץ בניית גני הילדים בעקבות דוח טרכטנברג. ולכן יכול להיות שהדרך להגביר את האמונה ביכולת של הממשלה, ושל כולנו, להגיע לעתיד טוב יותר, לרמת חיים גבוהה יותר, היא פשוט לעשות יותר.