"אני לא מאמינה במזל. מי שיודעת לתכנן את חייה, מצליחה"

"יש לי דוקטורט מניסיון חיי", אומרת חג'א עזיה, מייסדת המכללה האקדמית אופק, שבאופן רשמי מחזיקה בשמונה שנות לימוד בלבד. "בגיל 20, לאחר יותר משלוש שנות נישואים, נולד בני השני. הייתי מאוד צעירה, וגילינו שהוא עיוור רק כשהוא היה בן שנה וחצי. ברגע זה הבנתי שיש לי מטרה. סדר העדיפויות שלי השתנה בן לילה. הבן הזה הפך להיות משימת חיי, כאשר המטרה המרכזית שלי הייתה שהוא ישתלב, ילמד ויקבל הזדמנויות כמו כל אדם, ללא קשר למוגבלותו. שמתי לי ליעד לעשות הכול על מנת שהוא יגיע מוכן לאוניברסיטה, כנגד כל סיכוי אפשרי. זה היה הדרייב שלי.

"צריך המון כוחות ותעצומות נפש כדי לקום מהמקום הקשה הזה, ללא כלים, הכוונה והנחיה מקצועית, על מנת לחתור לעצמאות כלכלית. לא ידעתי מהיכן להתחיל. המצב הכלכלי שלנו היה שכר מינימום של בעלי. התחלתי לחשוב איפה אני טובה, ומה אני אוהבת. מבחינתי זה היה להתחיל מתחת לקו האפס. הדרייב שלי היה להעניק לילדיי את ההזדמנות להשכלה גבוהה - שגורלם יהיה שונה משלי".

איך מתאוששים מגילוי קשה כזה?

"עם כל הכאב והבכי אמרתי לעצמי, עצרי, יש כאן הרבה מטרות להגשים, תאספי את עצמך. ובאמת גיליתי שמה שאני הכי אוהבת זה תפירה. החלטתי ללמוד. אנחנו גרים בטירה, והמקום הכי קרוב היה בטול כרם, בשטחים. יצאתי עם טרמפים, מחכה בצמתים, הולכת ברגל עד קלקיליה, כל הקשיים האפשריים. לא רציתי תעודות. לא עניין אותי. רציתי שילמדו אותי לתפור".

אחרי הלימודים, החליטה לפתוח מתפרה ביתית, אבל גם אז נתקלה בקשיים. "לא הייתה לי שום יכולת להשקיע בפרסום ושיווק, אז החלטתי שאני צריכה לקנות מכונה קטנה. כיוון שלא היה לי כסף למכונת תפירה. החלטתי לזרוע ולגדל זרעי ליפה, מסביב לגדר והחצר של הבית, לצורך ייבוש ומכירה. תהליך מאוד ארוך. מהכסף הזה הצלחתי לאסוף כסף לחצי מכונה. לא רציתי לבקש עזרה מאף אדם. וכך, קניתי מכונה קטנה עם מנוע שהתחמם כל שעתיים - הייתי חייבת לעשות הפסקות כדי שיתקרר ויפעל מחדש.

"הייתי מאוד צעירה, אף אחד לא הכיר אותי. החלטתי להציע לנשים את שירותיי, ושהן ישלמו רק על החומרים. לא רציתי להרוויח בשלב ההוא, רציתי שיכירו אותי. תפרתי לנשים במשפחה שמלות ערב לחתונות כדי שהן יהיו השגרירות שלי, וככה התחלתי לקבל המון לקוחות". תוך כדי תהליך הקמת העסק, נולד בנה השלישי, גם הוא עיוור. "הבנתי שהגורל מאתגר אותי שוב, ולא אפשרתי לעצמי לעצור, לרחם או להזיל דמעות. המשכתי קדימה", היא אומרת בגילוי לב.

היום שלה התחיל אז בארבע וחצי, עם תפילה. בשמונה כבר התחילה לתפור. למעט הפסקות קטנות עם הילדים, עבדה עד מאוחר, או כמו שהיא אומרת "מ-22:00 ועד כמה שיכולתי". כשהעסק התחיל לפרוח, נולד בנה הקטן. "הוא גדל בתוך החנות, מתחת לבית. היו ימים שהוא היה נרדם שם בלי ששמתי לב, ורק כשחזרתי הביתה גיליתי שהוא איננו", היא מספרת בצחוק מתגלגל. היום הוא מנהל התפעול שלה, יד ימינה, שעוזר לה בכל ההחלטות הניהוליות.

עם השנים הגדילה את עסקיה, פעלה להעצמת נשים והייתה בין המקימות של מועדון לנשים שזקוקות לעזרה. "התחלנו בללמד אותן קרוא וכתוב, וזה העיר אצלי את החלום מחדש - להעניק לנשים כלים וסיוע על מנת לקדם ולאפשר להן ללמוד ולהתפתח. הרגשתי סוג של שליחות".

 חג'א עזיא / צילום: אריק סולטן

עצמתי עיניים, וראיתי

עזיה היא אישה מלאת מרץ ואופטימיות. הכול אצלה מחושב והופך לתוכנית עבודה. כל התנגדות שהיא חווה, רק ממריצה אותה לשלב הבא. לפני כעשור, בגיל 50, לקחה קורס מנהיגות, ובאחד התרגילים עברה תרגיל בדמיון מודרך. "היינו צריכים לראות את עצמנו בעוד כעשור, ולדמיין את החלום הכי גדול שלנו. שם, בתהליך, ראיתי את המכללה שלי".

מה הוביל אותך לזה?

"הייתי הערבייה היחידה בקורס. לא קל כלל. קשיי השפה, הבדלי התרבות, הגיל והלבוש המסורתי שלי, מרתיעים לפעמים, ולא מאפשרים לי להתערבב בסביבה שהיא לא ערבית. אני יכולה להרגיש במבטים של האנשים את הריחוק והביקורת. אין בי כעס על זה. לא הרשיתי לעצמי להיפגע או לוותר. שמתי הכול בצד, והבנתי שכל האתגרים והקשיים שאני חווה באים במטרה לסייע לנשים אחרות, שהיו במצבי, להגשים את חלומותיהן.

"עצמתי את העיניים, וראיתי את המכללה בדיוק במקום שבו היא נמצאת כיום. ראיתי נשים יוצאות ונכנסות, מדברות, לומדות, יש להן את המקום שלהן ללימוד וגם כמרכז חברתי".

תשע שנים חלפו מאז אותו תרגיל, והיא הגשימה את החלום. המכללה, שבה מתקיימים קורסים בערבית בלבד, מעניקה תעודות גמר באמצעות הקריה האקדמית אונו. "השגתי הלוואות, הכנתי תוכניות. היה לי חלל גדול מתחת לבית, והתחלנו לבנות את המכללה, שנפתחה לפני שנה ושבעה חודשים. פתחתי קורסי תעודה למקצועות חופשיים (בתשלום) בתחומים כמו אמנות, סייעות לרפואת שיניים, חינוך מיוחד והוראה. עד היום כבר למדו במכללה יותר מ-200 נשים, שחלקן פתחו עסקים קטנים והן עצמאיות. זה הסיפוק הכי הגדול שלי".

לא רק נשים לומדות במכללה - 20% מהסטודנטים הם גברים. "פתחתי אפשרויות גם בשבילם, כי גם לגברים יש דרישה לרכוש ידע ומקצועות. הם חלק מהקהילה שלנו, ואין סיבה שהם לא יקבלו את התמיכה הנדרשת להקמת העסקים שלהם". בנוסף פתחה שני קורסי יזמות עסקית לעצמאים ולעצמאיות, בתמיכת משרד הכלכלה.

אילו הרגלים סיגלת לעצמך בדרך הארוכה הזו, שאפשרו לך להיות אפקטיבית בניהול?

"אני חיה 24 שעות את התוכנית העסקית שלי בראש. כל הזמן מעדכנת אותה, בהתאם לתחומים חדשים. אני לא חוששת לקחת הלוואות אם צריך.

"ניהול הזמן אצלי מאוד קפדני. אני ממשיכה להתעורר כל יום ב-4:30 בבוקר, ולהתחיל את היום בתפילה. הלו"ז היומי שלי מחולק לשלושה: בשעות היום נמצאת בחנות שלי, בחלק השני של היום אני במכללה, שאני מנהלת באופן אישי, והחלק השלישי הוא הבית והמשפחה. יש לי פגישות קבועות שבועיות עם צוות המכללה. הבן הצעיר הוא המנהל התפעולי ורואה החשבון שלי. בעלי מסייע כשצריך, אך הוא לא מעורב כלל בניהול. אני ישנה מעט מאוד. היום אני מפונקת, ישנה כשש שעות. כשהקמתי את החנות ישנתי לכל היותר ארבע. לא היה זמן למנוחה".

 "אני מתעוררת כל יום ב-4:30 בבוקר". חג'א עזיא / צילום: אריק סולטן

אני יודעת לעצור

את העצה הניהולית הטובה ביותר, היא אומרת, קיבלה מעצמה. "למה אני כאן ולאן אני הולכת - יש לי קול פנימי, ומתוכו עלתה השאלה הזו לפני הרבה מאוד שנים. זה מה שהניע אותי קדימה. אני לא מאמינה במזל. מי שיודעת לתכנן את חייה, להכין חזון ברור ותוכניות עסקיות מעודכנות ולעמוד מאחוריהן, מצליחה להגיע לצמרת".

שני בניה העיוורים הגשימו את החזון שראתה בעיני רוחה עוד כשהם נולדו: בנה השני סיים תואר ראשון ושני במינהל ציבורי באוניברסיטה העברית, ומנהל מתנ"סים שונים מטעם עמותת ‘בזכות' לבעלי מוגבלויות. הבן השלישי סיים לפני חודשיים תואר שני בהצטיינות בערבית באוניברסיטת תל אביב, ובקרוב יתחיל את לימודי הדוקטורט.

מה את עושה בשביל הרווחה הנפשית שלך מחוץ לעבודה?

"מנוחה. אני יודעת לעצור, לקחת לי זמן במהלך היום למנוחה קצרה שיכולה להימשך גם שעה, ולהקדיש אותה לשינה, שקט וחשיבה. לבד עם עצמי".