מנכ"לים, כמו בעסקים כך בקפיטליזם קשוב - המבחן אינו בדיבורים אלא במעשים

מהם הצדדים החיוביים בהצהרת המנכ"לים שכל כך מפחידים את מתנגדיה? האם המנכ"לים הם אנוסים או מומרים מרצון? האם התפיסה המהפכנית שעולה מן ההצהרה היא אמיתית ויכולה להביא למהפכה בהתנהלות של אמריקה התאגידית כבר בקרוב? • כתבה שלישית בסדרה

וורן באפט / צילום: צילום: רויטרס, Rick Wilking
וורן באפט / צילום: צילום: רויטרס, Rick Wilking

אז, אם הצהרת מנכ"לי העל בארה"ב היא כל כך שלילית. אם היא, כפי שעולה מן הביקורת אודותיה, אותה הבאנו במדור זה לפני שבוע, גיבוב של מילים שאין מאחוריהן דבר - אין בה, לא כנות, לא תוכנית קונקרטית, לא כוונה לעשות מעשה, והיא בסך הכל טריק שיווקי, ולעומת זאת, מה שיש בה זו התנשאות, לקיחת סמכות לא להם, פגיעה בעקרונות המקודשים של הקפיטליזם האמריקאי, וסכנה לתשואה שיכולים להשיג המשקיעים, ובכללם הפנסיונרים. אז אחרי כל זה, אפשר אולי לעצור כאן, ולומר, על מה כל הדיון פה?

אז, זהו שלא.

יש לא מעט דברים שאפשר לומר בזכותה של ההצהרה.

גם אם כל הטיעונים נגדה היו נכונים, וחלקם הם לא, עדיין יש פה אמירה משמעותית, והיא נשארת משמעותית גם אם היא אינה כנה, וגם אם מניעיה אינם כשרים. די בכך שהיא נובעת מהכרה במציאות שנוצרה בחברה ובפוליטיקה האמריקאית.

ומדוע היא משמעותית? כי עצם ההכרה מצד מנהלי תאגידי ענק בארה"ב, בשינוי שמתרחש, זה כשלעצמו דבר חיובי מאוד.

לנוכח כל מה שהתרחש בכלכלה האמריקאית ב-40 השנים האחרונות, לנוכח כל הכשלים שהתגלו במה שקרוי ה"שוק החופשי", האם לא הגיע הזמן לעצור, ולהגיד - הגיע הזמן לדון ולשנות, וזה מה שההצהרה אומרת? 

יש פה הצהרה אמיצה ששוברת אקסיומה רבת שנים בעולם העסקים האמריקאי. הרבה מאוד אקסיומות שנטעו בנו הכלכלנים התנפצו בעשור האחרון, והגיע הזמן לבחון גם את האמירה המוסכמת, שמיקסום הרווח לבעלי המניות הוא חזות הכל. ההצהרה בהחלט מעוררת דיון בשאלה הזו, וכבר בכך היא תורמת את שלה.

בעלי המניות - לא רק ספקי הון

מרטין ליפטון מביה"ס למשפטים של הרווארד - הפורום לממשל תאגידי ולרגולציה פיננסית ואחד ממייסדי פירמת עו"ד ידועה בארה"ב, תוקף את תגובת המשקיעים המוסדיים שמיהרו לפסול את ההצהרה בטענה שאם רוצים להגן על האינטרסים של מחזיקי עניין אחרים פרט לבעלי המניות, הרי שזה לא עניינו של הסקטור העסקי אלא של הממשלה. גישה זו, טוען בעל הפוסט, תוליך ב"הפוך על הפוך" לחקיקה סוציאליסטית, שתפגע בזכויותיהם כבעלי מניות, וזה הדבר האחרון שרוצים המשקיעים המוסדיים.

המשקיעים המוסדיים מתעלמים, לדעתו, מהאיומים של שני נושאים, לא רק על החברות העסקיות אלא גם עליהם כמנהלי השקעות - סוגיית האי שוויון וסוגיית האקלים. התוצאה תהיה חקיקה שתחול, אף היא, לא רק על חברות עסקיות אלא גם עליהם כמשקיעים, ותיטול מהם את היכולת להשתמש בכוח ההצבעה שלהם כדי להשפיע על החברות שבהן הם משקיעים.

בניגוד לטענת המשקיעים המוסדיים, ליפטון טוען, שההצהרה לא מתייחסת לבעלי המניות רק בתור ספקי הון. ההצהרה מכירה בחשיבות הגדולה של בעלי המניות. כמשפטן הוא מציין, שמנקודת ראות משפטית, ממשל תאגידי של מחזיקי עניין מכיר בכך שחובת הנאמנות העליונה של ההנהלה והדירקטוריון היא להשביח את ערך החברה לטווח ארוך ולא למקסם את עושר בעלי המניות, וכדי לעשות זאת הדירקטוריון משתמש בשיקול הדעת העסקי ביצירת האיזונים בין מחזיקי העניין השונים.

עקרונות ההצהרה, לדעתו, הם קריטיים לשמירת המערכת התאגידית שנשענת על היושרה של הנהלות ומועצות המנהלים, ועל שווקים חופשיים ופתוחים. האלטרנטיבה הלא-טובה היא משטר תאגידי שייקבע-יחוקק ברוחה של אליזבט וורן.

המערכת התאגידית האמריקאית יצרה את הכלכלה הגדולה בעולם, ומעולם. דגש על טווח קצר (Short terminism), הימנעות מהשקעות, השתלטויות עוינות באמצעות של מינוף ואג"ח זבל מצד אקטיביסטים, והנדסה פיננסית, יהרסו את הכלכלה האמריקאית. לכן, המשקיעים המוסדיים צריכים לתמוך בהצהרה.

הדגש הניתן בהצהרה לנושא של התמקדות בטווח הארוך, גם כאשר היא באה על חשבון הטווח הקצר, הוא כשלעצמו דבר מאוד חיובי כאשר הוא בא על רקע של מדיניות לטווח קצר ודגש מוגזם על ניהול המניה כפי שכל כך רווח בתרבות העסקית האמריקאית.

גם אם אין בהצהרה זו קריאה לצעדים אופרטיביים, וגם אם אין בה התייחסות ישירה לכל בעיות העולם, לרבות משבר האקלים, הרי שזו אינה סיבה לפסול אותה, שכן זו הצהרה והיא לא מתיימרת להיות תוכנית עבודה.
צריך לראות את ההצהרה בקונטקסט הרבה יותר רחב וחיובי של נכונות מצד מנהיגים עסקיים בארה"ב להשמיע את קולם ולהביע את דעתם בנושאים שגם אינם בתחום עיסוקם, סוג של לקיחת אחריות, במקום, שלדעתם, המדינה איננה לוקחת אחריות, או שהיא לוקחת אחריות, אבל באופן שגוי. כך למשל בנושא האקלים והבר-קיימות של כדור הארץ. כך בנושאים של מיעוטים, מהגרי עבודה, להט"בים, נשים, לאחרונה גם בנושא הגבלות על מכירת נשק, נושא רגיש מאין כמוהו בחברה האמריקאית, ולעיתים אף בנושאים פוליטיים ישירים. בישראל, אפשר לחוש לאחרונה שהמגזר העסקי מתחיל לצאת, אף הוא, מ"מנזר השתקנים".

יהיו מניעי ההצהרה אשר יהיו, למלים יש כוח משלהן. גם אם הדברים נעשו ש"לא לשמה", ה"לא לשמה" עשוי להפוך ל"שמה". ברגע שהמלים יוצאות מתוך ההצהרה "החוצה", המצהירים מאבדים שליטה עליהן. הן מהוות כוח מניע לשינויים.

אז ראינו שיש הרבה מאוד ביקורת על הצהרת המנכ"לים, אבל גם הבעת תמיכה בה.

מה עם הכאה על חטא?

היכן אני עומד בוויכוח שבין המקטרגים על ההצהרה לבין התומכים בה?

ההצהרה הזו באה, לדעתי, מאוחר מדי ומוקדם מדי בעת ובעונה אחת. מאוחר מדי, כי העולם הסובב - הציבור בכללותו, ציבור העובדים של המצהירים, הלקוחות של חברותיהם, התקשורת, העמדות הפוליטיות והרגולטוריות - כל אלה השתנו זה מכבר. מוקדם מדי, כי בחברות שהם עצמם מנהלים, הם עדיין לא יישמו, ולו מקצת ממה שהם מצהירים עליו, אז מדוע למהר ולהצהיר? קודם תתחילו ליישם, ואחר כך תצהירו.

ההצהרה נשמעת כמו חזרה בתשובה של הממסד העסקי האמריקאי, מבלי שמתלווה לכך הכאה על חטא ומבלי שהיא משרטטת תוכנית פעולה, ולו בקווים כלליים, שתיצוק תוכן להצהרה. לכן, גם אין זה מקרה שהיא נתקלה, במקרה הטוב, בשטף של תגובות סקפטיות, ובמקרה הרע - בתגובות ציניות ולעיתים אף קטלניות, לא רק מצד טוקבקיסטים שזו מלאכתם, אלא גם מצד כותבי טורים מכובדים באמצעי תקשורת ממוסדים ונחשבים כמו "וושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס", "וול-סטריט ז'ורנל", ו"אקונומיסט" שהקדיש לנושא את כתבת השער שלו.

מצד שני, ההצהרה שעליה חתומים 181 אנשי עסקים, מהבולטים בארה"ב, היא בעיניי מהפכה תפיסתית, והיא אפילו הרבה יותר מזה. זהו מהלך שעל פניו מצטייר כמהלך של המרת דת, מדת פנאטית וצרה מייסודו של מילטון פרידמן, לדת מכלילה הרבה יותר, מקיפה הרבה יותר עם זווית ראייה הרבה יותר רחבה. צריך לזכור, מדובר כאן באנשי עסקים בכירים שרובם המכריע למדו באוניברסיטאות הכי יוקרתיות בארה"ב והתחנכו על ברכי תורתו של מילטון פרידמן. יגידו המקטרגים, כן, אבל זו הצהרה מן הפה ולחוץ. אלה הם אנשי עסקים ממולחים שמבינים להיכן נושבת הרוח, והם מתיישרים עם השבשבת הנוכחית, אבל אין מאחורי המלים היפות תוכן ממשי וכוונה אמיתית.

חצי מהצעירים סוציאליסטים? בארה"ב??!

ולאן אכן נושבת הרוח?

בסקר שנערך לאחרונה על ידי חברת Pew Research Centre, ושממצאיו פורסמו ב"אקונומיסט", נשאלו הנסקרים בארה"ב לגבי יחסם לקפיטליזם מזה ולסוציאליזם מזה. התוצאות מדהימות. ככל שגיל המשיבים היה מבוגר יותר, שיעור היחס החיובי לקפיטליזם לעומת שיעור היחס החיובי לסוציאליזם, היה בפער גדול יותר לטובת הקפיטליזם. כך למשל, לגבי גילאי 65 פלוס, השיעור היה בפרופורציה של 3 ל-1. הפרופורציה הזו הולכת וקטנה ככל שאנחנו יורדים עם הגיל, כך שבגילאי 18 עד 29 יש כמעט שוויון בין אלה שרואים באופן חיובי את המשטר הכלכלי הקפיטליסטי לבין אלה שרואים באור חיובי את המשטר הכלכלי הסוציאליסטי!

צריך לזכור, אותם אלה שחתמו על האמנה האמריקאית לפני כשבועיים אינם רק מנהלים. הם גם הורים לילדים ו/או סבים לנכדים, ומן הסתם הם מתחילים להפנים, אף מחוץ למסגרת העבודה שלהם, שהערכים של דור המילניאלס שונים מהערכים שהם חונכו עליהם, שבניהם או נכדיהם מלמדים אותם שלא באמת מתקיים הערך של שוויון הזדמנויות לכל. הם נחשפים לערכים ולתפיסת עולם שונה.

מהלך הרוח הזה של הדור הצעיר, מרוח התקשורת ומן הרוח הרגולטורית, גם המנהלים הגדולים ביותר בארה"ב לא יכולים להתעלם, והם אכן נותנים לכך ביטוי בהצהרה.

אני בהחלט שותף לביקורת על ההצהרה, לפחות לגבי חלק מהחותמים, אם לא רובם. מדוע? משום שעולם העסקים האמריקאי, כפי שכבר כתבתי, הוא עולם ציני, אכזרי ולא רחום, ולא אמפתי. המבחן של ההצהרה הזו יהיה בביצוע, ביישום בתוך אותם ארגונים שהחותמים האלה מנהלים, וזה עניין להרבה זמן.

היישום צריך להתחיל מלמעלה, מהם. ללא דוגמה אישית אין לזה ערך. אם בארגונים העסקיים שלהם, הם ימשיכו, למשל, לקבל משכורות עתק ובונוסים נדיבים כאשר עובדיהם מקבלים שכר מינימום מביש, לא עשינו דבר. יש לא מעט חברות עסקיות בארה"ב שוויתור מצד המנכ"לים על חצי מהתגמול שלהם ישאיר אותם עשירים מאוד, ואם החצי הזה יעבור לעובדיהם, הוא יאפשר לעובדים לחוש שהם שותפים להצלחה והמהלך יתבטא היטב בחשבון הבנק שלהם, וכל זאת מבלי שהרווח של החברה ייפגע. אי אפשר להפריז בחשיבותה של הדוגמה האישית.

המנהלים האלה יצטרכו כחלק מהמהלך של יישום ההצהרה לאפסן את האגו שלהם. אופן היישום ועוצמתו יצביע על כך, האם "המרת הדת" שלהם נעשתה מרצון או מכורח. האם הם "מומרים" שבחרו בדרך החדשה מרצון, מבחירה חופשית, או שהם "אנוסים" שהמהלך הזה נכפה עליהם.

גם בקרב המומרים היהודיים בימי הביניים היו כאלה שהשתכנעו באמיתות הנצרות, והיו כאלה שעשו זאת מתוך שיקולים תועלתניים של השתלבות בחברה הנוצרית וקידום אישי שלהם ושל משפחתם. אז מומרים באמת, או אנוסים? את זה ימים יגידו, ומדובר לא באמת בימים אלא בשנים רבות.

חובת ההוכחה, מכל מקום, מוטלת עדיין על החברות שמנהליהן חתמו על ההצהרה. המינימום שנדרש מהם כדי להראות שהם אינם רק מדברים אלא גם עושים, הוא לפרסם עכשיו מפת דרכים רב-שנתית באותם אפיקים עליהם הם הצהירו. במסגרת זו עליהם לפרט יעדים מדידים וכמותיים בנושאים השונים וכן התחייבות לדיווח שוטף ומעקב אחר התחייבויות אלה.

ובמקביל, יכולים התאגידים ו/או המשקיעים עצמם להוביל לעדכון מדיניות התגמול של ההנהלה הבכירה באופן שיינתן בה משקל מסוים גם למידת ההתקדמות השנתית לעבר יעדים רב-שנתיים אלה. בינתיים, אני רואה בהם אנוסים, ולא אנשים שבאמת אימצו תפיסת עולם חדשה והפנימו אותה. ייתכן, שצריך יהיה לחכות שדור המנהלים הזה, בני 55-60 ויותר, בדרך כלל, יתחלף תוך כ-10-15 שנה ובני דור המילניאלס יגיעו לעמדות ההשפעה שלהם. 

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק