קווין דוראנט, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, לא מאושר. למה, בעצם?

מאז שקווין דוראנט, כוכב על בליגת הכדורסל הטובה בעולם, נפצע במהלך סדרת הגמר הוא כבר לא אותו אדם • אחד משחקני הכדורסל המובילים בעולם שופך אור על חידת עזיבתו את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה • גיליון שכולו קנאה 

קווין דוראנט/   צילום: Gettyimages ישראל
קווין דוראנט/ צילום: Gettyimages ישראל

למה אתם מוכרחים לקרוא את הכתבה

1. כי קווין דוראנט הוא אחד הספורטאים המעניינים ביותר בעולם, גם אם אתם לא בהכרח חובבי כדורסל.
2. כי סיפור מערכת היחסים הפנימית בתוך חדר ההלבשה של הגולדן סטייט ווריורס לא סופר מעולם, ודוראנט שופך אור על חידת עזיבתו את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה.
3. כי רק עיתונאי אמריקאי מסוגל לכתוב על ספורט באופן שמשלב היסטוריה, תרבות, כלכלה, פסיכולוגיה ומיתולוגיה.

***

"יש ימים שאני שונא את האן.בי.איי", אומר קווין דוראנט בטון עייף. הוא משכיב את ראשו על שולחן מוגדל, עם חולצת טי משומשת וגלימה של וושינגטון רדסקינס על כתפיו. פיזיותרפיסט רוכן מעליו, מעביר מכשיר לייזר להגברת זרימת הדם מעל האגן הימני שלו, שעבר ניתוח .

"יש ימים שאני שונא את הקרקס של האן.בי.איי", הוא אומר. "לפעמים אני שונא את זה שהשחקנים נתנו לעסקים של הליגה הזו, לתהילה שבאה עם העסקים, לשנות את המחשבה שלהם על המשחק. לפעמים אני לא אוהב להיות עם המנהלים והפוליטיקה שבאים יחד עם זה. אני שונא את זה".

מאז ה-10 ביוני, כשדוראנט קרס לרצפה עם גיד אכילס קרוע, ועצר את משחק מספר 5 (גולדן סטייט מול טורונטו) בגמר האן.בי.איי כשהוא מעמיד בספק את יתר הסדרה, השאלה הייתה: האם שחקן ה-MPV של הגמר שנבחר פעמיים, ה-MPV של הליגה ב-2014, הקולע הטוב ביותר במשך ארבע עונות, יחזור לעצמו? צריך רק להקשיב לו כמה דקות כדי להיווכח שלא. הוא כבר אדם אחר.

השינוי אינו רק קוסמטי, אינו רק העזיבה של גולדן סטייט ווריורס והחתימה על חוזה של 164 מיליון דולר לארבע שנים עם ברוקלין נטס. זה יותר מאשר הוויתור על המספר הוותיק של חולצתו, 35, שיש לו משמעות סמלית אדירה עבורו (מאמן הנוער שטיפח אותו נורה ונהרג בגיל 35). השינוי הוא יסודי, בסיסי, כאילו ההתחככות שלו עם המוות המקצועי גרמה לו להבין כמה מהר הכול יכול להיעלם, כמה מהר הכול ייעלם כי הוא כבר בן 31, וזה מפחיד אותו או מבגר אותו, או גורם לו לחשוב.

והוא כבר היה איש חושב. "תמיד חיפשתי משהו", הוא אומר.

המפיק בריאן גרייזר שעובד איתו אומר שדוראנט הוא אחד המוחות המיוחדים והמקוריים ביותר שאפשר לפגוש בעולם הספורט. הוא זוכר דברים שדוראנט אמר בכנס נופש של גוגל בסיציליה. מישהו שאל אותו מה הפך אותו לגדול כל-כך. דוראנט מיהר להשיב: "פרנויה".

אבל דוראנט שונא את האופן שבו אנשים מנסים תמיד לנחש מה יש בנשמה שלו, וזו עוד סיבה לכך שהוא שונא את האן.בי.איי. אז הנה עוד אפשרות: אולי הוא לא השתנה, או לא ממש השתנה - אולי הוא גם מת מעייפות. הוא נשמע עייף ונראה עייף מסיבה טובה. 12 שנות הקריירה שלו בליגה היו רצף מנות גדושות של דרמה, שערוריות, פציעות, הפסדים שוחקים, תלונות וקיטורים, יציאות דרמטיות וחשבונות בנק שרופים. אפילו המעריצים הגדולים ביותר שלו (אמא ואבא) אומרים שגיד אכילס הקרוע והבטלה מאונס שתימשך כנראה שנה, הם ברכה. בכל מובן של המילה, הגבר הזה צריך להחלים.

דוראנט ואמו וונדה/   צילום: רויטרס  Steve Sisney
 דוראנט ואמו וונדה/ צילום: רויטרס Steve Sisney

"להיחנק זה לא לקלוע"

ההחלמה מתחילה כאן, באחוזה של 24 מיליון דולר לצד צוק מעל בוורלי הילס. בגובה פסגות הרי סנטה מוניקה שנראים ממול, עין בעין עם העופות הדורסים שמרחפים באזור הזה, זוהי זירת השלב הראשון של הבנייה מחדש של דוראנט.

בכמה מובנים המקום הזה הוא מגה-נורמלי, עוד היכל תענוגות של כוכבי-על, עם שבעה חדרי שינה, 12 חדרי שירותים ומקלחת, ושכירות של 90 אלף דולר בחודש. אבל יש רגעים של תחושה מוזרה. הבית מרגיש כמו גולם של פרפר או חדר תת-קרקעי קדום, תלוי בנקודת ההשקפה שלך, ולא רק משום שדלת החזית היא גוש סלע ענק. מה שיקרה בהמשך עם דוראנט - כישורים מופחתים או קאמבק גדול - ייקבע במידה רבה על-ידי מה שיקרה בין קירות הבטון הללו, בחדרים האפלוליים, שלא עונים כנראה על כללי הפנג שוואי. אפילו האדם שמתקין את ההליכון הרך המיוחד בסלון נראה קצת מתוח.

התוכנית של דוראנט הייתה להתחבא בבית הזה כל הקיץ, ואז לעבור לביתו החדש בניו יורק סיטי בתחילת ספטמבר. הוא טס לניו יורק הלילה כדי לבדוק כמה מקומות. חברים אמרו לו לחשוב על מנהטן, אבל הוא רוצה תקרות גבוהות, נוף פחות עירוני וקרבה למתקן האימונים של הנטס בברוקלין. הוא חי בשביל חדרי כושר ומתגאה בכך שהוא יורד מהמיטה ישר להתעמל. "אני לא מתלבש במיוחד, לא שוטף פנים, לא מסתרק. אני הולך ישר לשם", הוא אומר.

אבל הבוקר, התוכנית היחידה שמעניינת אותו היא תוכנית השיקום שלו. הוא מתמקד בעיני לייזר על מכשיר הלייזר. איכשהו, הוא אפילו כיבה את מסך הטלוויזיה הענק בצד השני של החדר. כשחבריו נמרחים על ספות העור הגדולות, צופים ב"ריק ילד לבן" ודנים בתפניות בעלילה, דוראנט מרוח על השולחן, שקט וכנוע. זהו הצד ההפוך של השנאה שלו לאן.בי.איי: תשומת לב כמעט דתית למשחק עצמו, ולכל מה שיכול לעזור לו לשחק אותו ברמה הגבוהה ביותר.

"בלי כדורסל", הוא אומר בלי רגש, "לא הייתי עושה הרבה בעולם". הוא לא היה מסייר בכל העולם, ונפגש עם פוליטיקאים, יזמים, אילי הון וראפרים, שכל אחד מהם תרם למאגר הידע שלו וקידם את החיפוש העצמי שלו. "לא הייתי רואה את הדברים שראיתי, בהשוואה לחברים שגדלתי איתם. לא הייתי מגיע להודו או להוואי".

הפיזיותרפיסט דייב הנקוק מפסיק את הלייזר ומשנה את תנוחת השכיבה של דוראנט. הוא מעסה את האזור סביב צלקת הניתוח באורך 20 ומשהו ס"מ בחלק האחורי של האגן של דוראנט, כדי להגביר את זרימת הדם ולשפר את היווצרות הקולגן. אחר כך הוא מטפל בשרירים נוספים ברגל כדי לרענן אותם.

בשלב הבא, הוא מכניס את רגלו של דוראנט לנעל גבוהה ומשגר אותו החוצה, אל חצר מוקפת קירות. על קביים ממתכת שנראות כמו כידוני זריקה מימי הביניים, דוראנט עושה סיבוב, לפני פס סגירה של דלת שעליו מופיע הלוגו של קבוצתו החדשה ברוקלין נטס. בגובה של 2.13 מטרים, בלי שמץ שומן על גופו, הוא תמיד מהלך בצורה שונה מיתר בני האדם ("אתה יכול להרגיש את הגובה שלו", אומר גרייזר). אבל עם הקביים והנעל הגבוהה, ההליכה המקוטעת שלו היא תערובת של פגיעות וחן אתלטי, כמו עופר איילים שמתאמן בטכניקה של מרתה גרהם.

אחרי ההליכה הזהירה הגיע הזמן לגלוש לבריכה האדירה, לתרגילי חיזוק לב-ריאה. הבריכה הזו נראית אינסופית, אבל דוראנט לא מקדיש לה תשומת לב. הוא נכנס לאט למי הכסף התכולים, ומתחיל לבעוט, לחתור, לגלגל כדור מים. הנקוק מניד בראשו. התרגיל נמשך 45 דקות ושניהם נושפים בסיומו. הנקוק מושיט לדוראנט כדורסל (עם לוגו נטס בשחור) ואומר לו לקלוע אותו. הסל בקצה הרחוק של הבריכה. דוראנט נעמד במים כמו פלמינגו, מדבר או שותק, מביט או לא, וזורק פעם אחר פעם.

גרייזר אומר שהוא שאל פעם את דוראנט איך זה לאבד נשימה במשחק גדול. זה לא קורה לי אף פעם, השיב דוראנט. זה קורה לכולם, אמר גרייזר. "אני תמיד זורק את הכדור - להיחנק זה לא לזרוק את הכדור. אם אני מחטיא, זו לא אשמתי. זו הסביבה, או אשמת מישהו אחר", אמר דוראנט. בהתחלה זה נשמע שחצני, אבל כשחושבים על זה, זה הגיוני. "להיחנק זה לא לקלוע".

תרגיל הלב-ריאה הסתיים, השמש קופחת ישירות מעל, ודוראנט חוזר לאפלולית הקרירה בבית. השף מביא את ארוחת הצהריים. דג קוד בציפוי פריך, פירה של גזר לבן, פטריות שנטרל, שומר קלוי וקרם ברולה עם קצפת טרייה ותותים חתוכים. דוראנט לוקח שתי נגיסות, והודף את הצלחת הצידה. הוא צונח על הספה שחבריו פינו לא מזמן. יש לו רק זמן קצר לנוח ולהתארגן לתרגילי אחר הצהריים. בוקר ואחר הצהריים, כל הקיץ, כל יום מלבד ימי ראשון.

ספורטאי אחר היה אולי מקטר על המונוטוניות, אומר הנקוק, שעבד כמאמן אישי של אודל בקהאם ג'וניור, דיוויד בקהאם, דניאל קרייג ויו 2. אבל דוראנט תוקף את האימונים שלו באש יוקדת, והנקוק אומר שזהו סימן ההיכר של ספורטאי עילית.

"אף פעם לא אהיה אחד מהם"

בשביל דוראנט, השיקום התחיל כמה חלקיקי שניות אחרי הפציעה. הוא שמע את הגיד מתפוצץ, הרגיש שהרגל הופכת לעופרת וידע בדיוק מה מצפה לו. הוא נשאר קר רוח ומרוכז אפילו בחדר ההלבשה, כשהוא מוקף בעמיתיו השחקנים ובמנהלי הקבוצה שהביטו בו כמו במת. רק כאשר הרופא החל לדבר על קרישי דם ועוד דברים רעים, הוא הסכים שייקחו אותו ל"מקום משוגע".

גם הטלפון שלו השתגע. צלצולים ומסרונים מכל מקום. ברק אובמה סימס "שתבריא מהר". בין המצלצלים הראשונים הייתה אמא שלו וונדה דוראנט, שאותה הנציח כ"MVP האמיתית" בנאום קבלת התואר שלו ב-2014. היא צפתה במשחק במרילנד, בבית שקווין קנה לה. היא יצאה מהחדר לרגע, וכשחזרה ראתה שהטלפון מהבהב. 15 הודעות. היא פתחה את הראשונה, שהייתה מחברה שלה, והייתה רק "Oh no".

וונדה מיהרה ללחוץ על השלט, עצרה את שידור המשחק, התקרבה למסך, הביטה עמוק לתוך עיניו הקפואות של בנה וניסתה לראות עד כמה זה גרוע. היא בכתה כשהוא ענה לטלפון. הוא אמר לה שהוא בסדר, מפני שזה מה שבן של אמא חד-הורית אומר. היא אמרה שהיא יוצאת בדרכה אליו ותעלה על מטוס באותו לילה. הוא אמר שלא, מחר יהיה מספיק טוב.

היא הגיעה לבית החולים לניתוחים מיוחדים בניו יורק כעבור 48 שעות, והייתה הפנים האחרונות שהוא ראה כשגלגלו אותו בכיסא הגלגלים לחדר הניתוח ואחת הפנים הראשונות שהוא ראה כשהתעורר מההרדמה. היא ליוותה אותו לסוויטה במלון ארבע העונות, ועשתה את כל מה שהוא לא יכול היה לעשות בעצמו. "הוא היה באמבטיה, ואני רחצתי אותו, ודיברנו, כשאנחנו נזהרים שהרגל לא תירטב והתחבושות יישארו יבשות. הוא אמר, 'אמא, איזו הרגשה טובה שאת כאן כדי לטפל בי'. וזה רק...". כאן היא מפסיקה, כשההתרגשות גוברת עליה.

הרגע הזה היה מתוק במיוחד, מפני שזמן לא רב לפני כן, הבן והאם לא דיברו. וונדה טיפלה בעניינים הכספיים של קווין מאז שהוא פרץ לאן.בי.איי, אבל ב-2014 הוא החליט לקחת ממנה את השליטה. זה גרם לקרע שנדרשו חודשים רבים כדי לאחות אותו.

אחרי כמה ימים וונדה חזרה הביתה, וקווין עבר לדירה זמנית בסוהו. אביו הגיע (וויין פרט לא היה נוכח במשך רוב ילדותו של דוראנט, אבל כעת הוא בחוג המקורבים הפנימי שלו). הם אכלו אוכל צמחוני שהזמינו, צפו ב"הסנדק השחור", ובילו אחר צהריים מלא בלי להזכיר כדורסל, אף על פי שכרטיס השחקן החופשי שלו עמד להתקבל בתוך ימים. עולם הכדורסל המתין בקוצר נשימה לראות באיזו קבוצה הוא יבחר, וכך גם אביו, אבל דוראנט היה נחוש לשמור את הקלפים קרוב לחזה.

שלוש שנים לפני כן, אומר ריק קליימן, המנהל, השותף העסקי והחבר של דוראנט, בקיץ 2016, שניהם שכרו אחוזה בהמפטונס וקיבלו תהלוכה של נציגי קבוצות שונות, כולל משלחת של ארבעה בכירים מגולדן סטייט. הפעם, זמן קצר לפני קבלת כרטיס השחקן החופשי, קליימן פגש את דוראנט בסיפריאני, מסעדת יוקרה בסוהו, ונתן לו סקירה של כל האופציות שלו. דוראנט אמר: "אוקיי, ובכן, אני הולך על ברוקלין". פשוט כך.

קליימן נדהם. "בטוח?". כן, השיב דוראנט, והדיון הסתיים.

דוראנט אומר שתהליך קבלת ההחלטה שלו היה פשוט מבפנים כפי שהוא נראה מבחוץ. ברוקלין נטס הייתה ההתאמה הנכונה, הוא פשוט ידע את זה. הוא אפילו לא דיבר עם הנטס לפני כן. הוא לא נזקק למצגת פאואר פוינט. הוא תמיד הרגיש אהבה גדולה כשחקן אורח במרכז ברקליס, ותהה איך זה יהיה אם הוא יהיה בקבוצת הבית. בנוסף, הנטס הציעו את ההזדמנות להתאחד עם "החבר הכי טוב בליגה", קירי אירווינג.

כמובן, היה קונפליקט סביב השאלה אם לעזוב את אזור מפרץ סן פרנסיסקו. "הגעתי לשם בשאיפה להיות חלק מקבוצה, בן משפחה, ולהרגיש שמקבלים אותי", הוא אומר. "אבל אני אף פעם לא אהיה אחד מהם. לא גייסו אותי שם בדראפט. סטף קרי גויס שם. דריימונד גרין גויס שם. שאר החבר'ה, סוג של שיקמו את הקריירות שלהם שם. איך אפשר לשקם אותי? איך אפשר לשנות משהו בחיי הכדורסל שלי? יש לי כבר MPV. יש לי שיאי קליעה".

"במרוצת הזמן", הוא אומר, "התחלתי להבין שאני פשוט שונה משאר הבחורים. זה לא דבר רע. זה הנסיבות שלי ואיך שהגעתי לליגה. ובנוסף לזה, התקשורת תמיד ראתה את זה כמו קווין דוראנט והווריורס. זה היה כאילו אף אחד לא היה יכול להשלים לגמרי עם השייכות שלי לשם".

דוראנט מבטל את השמועות שחילוקי הדעות הפומביים שלו עם גרין, בדקות האחרונות של אחד המשחקים בנובמבר שעבר, גרמו לקרע (דוראנט נזף בגרין על שלא קיבל ממנו את הכדור, וגרין החל מאז לכנות אותו "בן כלב"). "זה היה ויכוח של שטויות", הוא אומר. "לא הייתה לו משמעות. לגמרי כלום. היינו טובים לפני כן, היינו גדולים".

ונשארנו גדולים, הוא מדגיש.

לא חוזר לבקר במפרץ

אבל יש כאן עוד משהו: מנקודת מבט תחרותית-אסטרטגית, דוראנט התחיל לחשוש שגולדן סטייט הגיעה לשיא שלה.

"ההתקפה בתנועה שהתמחינו בה בגולדן סטייט עובדת רק עד נקודה מסוימת", הוא אומר. "אנחנו יכולים לבנות לגמרי על השיטה הזו במשך שני סיבובים, נניח. אחר כך, בשני הסיבובים הבאים אנחנו זקוקים לתמהיל של משחק יחידים. אנחנו צריכים להמם את היריבות, כי הן חכמות יותר בסבבים הללו של הפלייאוף. הצטרכתי להתאמץ יותר ולהיכנס פנימה כדי ליצור דברים בעצמי בנוסף לדריבל של הכדור, כמו פיק-אנד-רול, ולא רק לסמוך על ההתקפה שתיצור עבורי את הנקודות".

דוראנט וסטף קרי/   צילום: Gettyimages ישראל
 דוראנט וסטף קרי/ צילום: Gettyimages ישראל

דוראנט רצה לעבור למקום שבו הוא יהיה חופשי ללטש ולשפר את ההיבט הזה במשחק שלו לאורך כל העונה הרגילה. הוא בילה זמן נהדר באזור המפרץ, לדבריו, אבל בגלל ספקולציות של התקשורת והחששות של האוהדים, "זה לא הרגיש נהדר כמו שהיה יכול להיות".

הנה פרט קטן ואולי מאלף: הוא לא חזר לאזור המפרץ מאז יוני, כלומר מאז הפציעה שלו, ואין לו גם תוכניות לבקר שם. הצוות שלו ניקה את דירתו בסן פרנסיסקו וארז את הריהוט ואת הפריטים הקטנים, כולל גביעי ה-MVP. הוא לא יודע מתי יבוא לבקר.

זהו דבר משמעותי, או רק לוגיסטי? אנשים רוצים לדעת. דוראנט יודע שהם רוצים לדעת. פרידות מייצגות שינויים, ושינויים מייצגים מוות - ולאנשים יש אובססיה לגביהם. יש אנשים שעוד לא תפסו מה קרה לג'ניפר אניסטון ולבראד פיט, לביטלס וליוקו אונו.

לדוראנט יש דוקטורט בתחום הזה. כשהוא עזב את אוקלהומה סיטי ת'אנדר לגולדן סטייט, התגובה הייתה מהירה. בן-לילה הוא עבר ממעמד של אייקון למעמד של בוגד. הזיכרון הזה עדיין כואב לו.

"אנשים הגיעו לבית שלי וריססו בצבע שלטי 'למכירה' בשכונה. אנשים צילמו וידיאו בחזית הבית, שרפו אפודות שלי וכינו אותי בכל מיני שמות", הוא נזכר.

במשחק הראשון שלו באוקלהומה סיטי כמבקר, בפברואר 2017, אוהדים צמאי דם השליכו עליו עוגיות, מפני שהוא היה "רך" מדי לטעמם. "הייתה הרגשה של ארס ורעל כשנכנסתי למגרש", הוא אומר. "והארגון, המאמנים ומנהלי הציוד לא מדברים איתי, רק מפני שעזבתי את הקבוצה והלכתי לשחק בקבוצה אחרת".

אמא שלו זוכרת וידיאו אחד מחריד במיוחד: אוהד של הת'אנדר יורה כדורים על אפודה עם מספר 35 - וזה אחרי שהיא ודוראנט עברו לגור באוקלהומה, אימצו ללב את הקהילה המקומית, ובנה תרם מיליוני דולר לקורבנות סערת טורנדו.

"לעולם לא אהיה קשור לעיר הזו, בגלל זה", אומר דוראנט. "רציתי לחזור אליה בהמשך ולהיות חלק מהקהילה והארגון, אבל אני לא נותן אמון באף אחד שם. כל מה שהם עשו לי היה בטח מזויף. הארגון, ההנהלה - אני לא מדבר עם אף אחד מהם, לא החלפתי איתם מילה טובה אחת מאז שעזבתי".

אף שאוהדי טורונטו שאגו משמחה ברגע שהוא קרע את הגיד, הוא לא רואה את ההתנהגות שלהם באותו אור. להיפך, הם שעשעו אותו. החבר'ה בטורונטו ידעו שהוא משחק את הכדורסל של החיים שלו. "הם רעדו מפחד כשהייתי במגרש", הוא אומר בחיוך. "יכולתי להרגיש את זה כשנכנסתי לשחק".

האם יש לו אותה חיבה לאוהד מספר 1 של טורונטו, דרייק, שהשמיץ את הווריורס וניהל את המגרש בכל פריצה שלהם לסל, והרגיז כך את מחצית אמריקה? יש לו. "זה אח שלי. אני רואה אותו כמו אח בדם", אומר דוראנט. "אם אתה מתרגז בגלל התמיכה שלו בקבוצה של העיר שלו, משהו לא בסדר אצלך".

מה שדוראנט לא אוהב, מה שמעצבן אותו מאוד, זה כששנאה גולמית מתחזה לאהדה של המשחק. "אנחנו מדברים הרבה על בריאות נפש רק כשמדובר על שחקנים. אנחנו צריכים לדבר על מצב נפשי של מנהלים, תקשורת, אוהדים".

כמו הפציעה, גם הפרידה הכואבת מאוקלהומה הייתה ברכה נסתרת לדוראנט. "זה גרם לי להבין כמה גדול השיט הזה", הוא אומר. ה"שיט" הוא המכונה הבלתי נראית שמייצרת סיפורים, שמתוכנתת על-ידי הכוחות שרוצים להצית מחלוקת, עימותים, כל מה שגורם לאנשים לצפות במשחקים. הוא לומד לשחרר את עצמו מהמכונה הזו, להבדיל בין המשחק שהוא אוהב לבין הרעש והשטויות ברקע.

אף על פי שהוא נשמע לחוץ כשהוא מדבר על זה, והוא יכול להיראות עם לב כואב ועיניים עצובות שמתמקדות ברצפה, דוראנט רוצה שאנשים ידעו שהוא מאושר. יותר מזה, הוא רצה שהם יפסיקו לשאול אם הוא מאושר.

אולי זו פונקציה של המופנמות שלו. אולי זה הפרצוף של נהג שמצא דוח חניה על שמשת המכונית שלו. תהיה מה שתהיה הסיבה - משקיפים חושבים לעיתים קרובות שדוראנט נראה כמו מסטול או מנומנם כשפניו רק נינוחות וניטרליות. "אנשים תמיד שואלים שאלות כמו 'אתה מאושר?'. מה בדיוק מאושר הרגע? זה כל מה שהשנה הייתה: 'KD (קיצור שמו) מאושר או לא איפה שהוא?'".

זו שאלה כזו אישית, הוא מתלונן. וזו שאלה שאי אפשר להשיב עליה. בכל פעם שהוא מנסה להשיב בכנות וברצינות, אף אחד לא שבע רצון, מה שגורם להם לא להיות מאושרים - ולכן גם לו.

מיד אחרי שהוא הכריז על העסקה שלו עם ברוקלין, צץ סיפור טיפוסי ושלט במחזור חדשות אחד או שניים - שמנהלי הווריורס אמרו כביכול שדוראנט לא שמח אחרי זכייה בשני התארים, "כי שום דבר לא מספיק טוב בשבילו".

לא נכון, הוא אומר. "נדיר מאוד בחיים שלנו שאנחנו מתארים לעצמנו משהו והוא קורה בדיוק כמו שתיארנו. לזכות בתואר היה הפעם היחידה בחיי שהרגע הזה קרה, והקיץ ההוא היה חלומי. בכל יום שהתעוררתי הרגשתי כזה טוב עם עצמי, כזה טוב עם החיים. זה היה רגע מכונן בשבילי, ולא רק בחיי הכדורסל שלי".

זה משהו שלא משתנה בדוראנט. הוא מנסה עדיין ברצינות וביושר לתקן את הרקורד, לתת תשובות אמיתיות, לספר את האמת. הוא לא שוקל מילים, לא אכפת לו אם הן משובשות או אם הוא סותר את עצמו.

דיאלוגים אישיים באינסטגרם

מה שחשוב יותר מההמשכיות, מהאושר, מהתארים - יותר מהכול - הוא החיפוש. דוראנט הוא אחד משחקני האן.בי.איי הבודדים שמדברים על המשחק כעל כלי להשגת חוכמה.

הראפר קיו-טיפ שלח לאחרונה לדוראנט קליפ ישן בשחור-לבן של ברוס לי, שדוראנט התאהב בו. לי מציג את זה כל-כך יפה כשהוא אומר למראיין שלו על אמנויות הלחימה ש"כל סוגי הידע הם בסופו של דבר ידע עצמי. ככל שאתה יודע על אמנויות לחימה, כך אתה יודע יותר על עצמך. וכך אתה יכול לבטא את הידע הזה בצורה גופנית - בייחוד בלחימה".

בכל לילה נתון יש לדוראנט דברים לבטא. דברים מכעיסים, מפחידים או שמחים על הסיפור שלו. הוא גדל באזורים הקשים ביותר של מחוז פרינס ג'ורג' במרילנד. לא היה כסף ולא אבא. הוא איבד דודה טובה ומאמן בגיל רך, איבד חברים שנורו למוות. שרד בדירה חשופה ובודדה של שני חדרים, עם אמו ואחיו, בניגוד גמור לארמון האמריקאי שבו הוא מתגורר היום. כל שלב בדרכו המרשימה הותיר בו חותם, עיצב מחדש את נשמתו. הוא רוצה לספר לכם ולעולם איך, והוא עושה את זה במשחק היפהפה שלו, בשילוב הגובה והכוח, האלימות, הדייקנות והחן.

לורנס פאואל ג'ובס, שעזרה לדוראנט להקים תוכנית של מיליוני דולר במחוז פרינס ג'ורג' לתמיכה בנערים שרוצים להגיע למכללה - בכסף, בהכשרה וברגש - אומרת שדוראנט הוא "בחור מעורב מאוד", מה שהופך אותו לנדיר בקרב המין האנושי בכלל, שלא לדבר על סלבריטאים. אנשים מעורבים, היא אומרת, "שומרים על כל הידע של הניסיון שלהם ומביאים אותו למודעות הנוכחית שלהם. הם משתמשים בו כמקור לידע ולהשפעה ורצים לחולל שינויים שהם מכירים מניסיון חייהם".

אם אין כדורסל, דוראנט מבטא את עצמו באמצעים אחרים, כמו צילום, מוזיקה ואמנות. הוא גם אוהב לשחות ולצלול. אבל הוא גילה בעצמו תשוקה אמיתית לעסקים. הוא נפגש עם מייסדי חברות, ראשי חברות ומנכ"לים, ומיישם את מה שהוא לומד מהם באימפריה שהוא מקים עם קליימן. תחת השם 35 Ventures - בניו יורק סיטי, עם 15 עובדים - הם מנהלים את עסקאות החסות הרווחיות של דוראנט ואת החזקת המניות בחברת האודיו היוקרתית מסטר אנד דיינמיקס, ובונים תיק השקעות אקלקטי (טכנולוגיה, אירוח, תקשורת) שתפור לתחומי העניין המשותפים שלהם.

הם גם מפיקים הרבה תוכן. רק השנה הפיקו סרט תיעודי על סאן קוונטין ווריורס, קבוצת כדורסל בבית כלא של אבטחה מקסימלית, השיקו סדרה בת שישה פרקים בערוץ ESPN שנקראת "חדר ההנהלה" על עסקי הספורט, יחד עם הספיחים הדיגיטליים שלה, והתחילו לצלם תוכנית בשם "Swagger" ("השוויצר"), שמבוססת חלקית על ימיו של דוראנט כשחקן כדורסל בנעוריו. גרייזר הוא אחד המפיקים.דרך "קרן הצדקה קווין דוראנט" הם גם מסייעים לאגודות שאימצו גישות חדשות למאבק ברעב ובמחסור בדיור, ומממנים שיפוץ מגרשי כדורסל בשכונות מצוקה בכל העולם.

מעל הכול, דוראנט מבטא את עצמו במדיה החברתית. אינסטגרם היא אחד הפורטלים העיקריים שלו לעולם. זו אוטופיה של מופנמים, הוא אומר, מקום שאתה יכול לפנות בו לאנשים ממרחק בטוח. הוא בודק את המסרונים הישירים שהוא מקבל פעמיים ביום, ואף שהמספר מגיע לכמה מאות, הוא עובר על כולם, ומשוחח בצ'אטים עם כל מיני אנשים על כל מיני נושאים. לאחרונה היה לו דיאלוג של שבועיים עם אדם זר, צעיר שתיאר את בעיותיו הנפשיות ומאבקיו, ודוראנט היה מרותק לשמוע.

דוראנט /   צילום: GettyImages ישראל
 דוראנט / צילום: GettyImages ישראל

לעיתים תכופות הוא נכנס לפוסטים של צעירים, חולק להם שבחים, ומברך אותם על משחק טוב או על ניצחון גדול. "רק לברך אותם, לומר להם שהם נחמדים ושהם צריכים להמשיך כך. השיט הזה עושה לי הרבה טוב בלב. בגלל זה אני אוהב את אינסטגרם. הרבה כדורסלנים צעירים נמצאים שם, אני בונה איתם יחסים, וכשאנחנו מתראים זו אהבה".

הוא זוכר אירוע שתייה עם אי-40, ראפר ופילוסוף, שטוען לבעלות על כמה ביטויים יומיומיים כמו "You feel me?". אי-40 השיק את כוסו עם זו של דוראנט במילים: "אני לא מעליך, אני לא מתחתיך - אני לצידך". זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עם כולם, אומר דוראנט.

7 זה מספר של השלמה

יכול להיות שהחזון האוטופי של העולם לפי דוראנט יתגשם כעת. אולי הדיאלוג הלא מצונזר שלו עם המין האנושי יגיע לרמות חדשות של אינטימיות, כבוד והבנה הדדית. כפי שהפציעה שינתה אותו, והשינוי המואץ כבר מתקדם אצלו, זה ישנה את התפיסה של הציבור אותו. הדיבורים על כך שהוא היה "רך", ש"מופנם" זו מילה יפה לאגואיסט, התנדפו כמדומה כשהוא נתן את גופו לגולדן סטייט. התחלת המשחק החמישי בסדרה עם עקב מעוקם, הסיכון שבכך ואחר כך הפציעה האיומה, החזירו לו כנראה את מעמד הגיבור שהוא נהנה ממנו בתחילת הקריירה.

הגיע כמעט הזמן לאימוני הצהריים עם הנקוק. תחילה דוראנט משוחח במהירות עם הצוות שמפיק סרט תיעודי על הכדורסל במחוז פרינס ג'ורג'. הזמן נראה לפתע כמו בריכה אינסופית, שאין לה אופק ואין לה קצוות. הדיבורים על העבר, העבודה על העתיד, מנעו הווה של אי ודאות.

דוראנט אומר שהוא החליט ללבוש חולצה מספר 7 בברוקלין, כי זוהי השלמה בתנ"ך (אלוהים הרי נח מבריאת העולם ביום השביעי). בהחלט רואים שהוא חושב על השלמת הקריירה שלו. מה הלאה?

יכול להיות שילדים, הוא אומר. כמה? הוא זורק מספרים. אולי חמישה, אולי אחד. קודם כול צריך למצוא אישה שתוכל להסתדר עם החיים המשוגעים שלו.

פעם הוא חשב שזו לא בעיה כזו גדולה, אבל עם כל-כך הרבה דברים על הראש, המחשבה שלו השתנתה. "חשבתי שהחיים זה דבר די פשוט, אבל זה לא פשוט כמו שחשבתי", הוא מסכם.