"יש לי את היכולת לשלוף את קלף הרוסייה לטובתי"

בערב ראש השנה, ממש לפני ארוחת החג, נכנסה דיאנה גולבי לפייסבוק וראתה פוסט שפרסמה נילי פיטרסון, אשתו של הגיטריסט המחונן רוני פיטרסון. "רוני עזב אותנו", נכתב שם. מיד אחר כך החל הסלולרי לרטוט בלי הפסקה. על הקו היו עיתונאים ששאלו אותה אם היא יודעת מה קרה לפיטרסון, מה מצבו, אם אושפז או נפטר.

"לא ידעתי מה להגיד להם", אומרת גולבי ומצביעה על הקפה ממול בכיכר הבימה, ואומרת שממש כאן, ליד, נפגשה עם פיטרסון לראשונה אחרי שהשתתפה בסבב הריאליטי השני שלה, "הכוכב הבא לאירוויזיון", שבו זכתה במקום השני. נילי אשתו צלצלה אליה ואמרה שרוני, "מלך הבלוז הישראלי", שליווה באופן קבוע את שלום חנוך ואת בכירי אמני ישראל, ישמח להופיע איתה, שיחה שפתחה שיתוף פעולה אמנותי ושנתיים של הופעות משותפות ברחבי הארץ, חלקן עם משה לוי.

גולבי מסתתרת מאחורי משקפי שמש עגולים, מעשנת סיגריה מגולגלת וכולאת את הרגשות שעורר בה המוות בטרם עת של פיטרסון, שהיה רק בן 62, עמוק בבית החזה, מה שמוציא ממנה לכמה רגעים את דיאנה של פעם, זאת שלפני קילוף השכבות המסיבי שעברה במהלך לימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב. דיאנה ההיא ששידרה קור סיבירי ושליטה עצמית מקסימלית.

"לקח לי 20 דקות להבין מה קורה. ארוחת חג, אין עם מי לדבר, את נילי לא הצלחתי לתפוס, ואז הופיעה ידיעה רשמית על מותו. שבוע לפני זה הוא שלח לי סמס, חודש קודם הייתה לנו הופעה.

"כשנילי פנתה אליי ידעתי מי זה רוני. כשנפגשנו, הוא סיפר לי על החלום שלו להקים הרכב בלוז-רוק, לעשות קאברים, ורצה להתחיל לעבוד מיד. לפני חודשיים היה קלוז'ר. הופענו עם שלום בברל'ה. שרתי שירים שלו בהופעות שלנו, והנה, היינו יחד על הבמה, רגע שלא אשכח אף פעם.

"רוני עבד על מיליון דברים בו-זמנית והיו לו המון תוכניות קדימה. הוא היה בתקופה טובה. ביליתי איתו המון זמן, נסיעות ארוכות. הוא היה איש רוקנרול אמיתי שעבר מספיק, עם אופי וסיפורים מדהימים. היו בינינו אי הסכמות ואי הבנות שתמיד נפתרו בדיבור בחזרה הבאה. הוא מאוד אהב והעריך אותי ואמר לי את זה באופן גלוי והרבה, ואני מצטערת שלא אמרתי לו מספיק כמה אני מעריכה אותו ומודה לו על זה שנבחרתי להיות איתו ולעשות את הדבר הזה ביחד. אני אהיה אסירת תודה לו לתמיד על החיבור שעשה לי עם משה לוי ושלום חנוך".

הכול טרי מכדי לחשוב על תחליף מוזיקלי לשת"פ עם פיטרסון. מה גם, שכרגע היא כל-כולה ב"אפס ביחסי אנוש", ההצגה החדשה שבה היא משתתפת ועלתה בבית ליסין, וכמו תמיד, העבודה מפיגה קצת את העצב. במחזה, שכתב אורן יעקבי וביים עדו רוזנברג על-פי סרטה של טליה לביא, היא מגלמת את אירנה, חיילת ממוצא רוסי שחווה חבלי קליטה קשים שמעיקים עליה. ישירה, כנה וסוחבת מבטא רוסי כבד, שאין לגולבי בכלל, אף שגם היא עולה ותיקה, והייתה צריכה לסגל אותו בשביל התפקיד.

"אני ממש מרגישה שהגוף שלי משתנה כשאני מדברת במבטא, כי יש בו חוסר נוחות, מין פיזיות חדשה שאני מסגלת בגלל שהדמות היא לא אני ב-100%. זה התפקיד השני שאני עושה במבטא רוסי, הראשון היה בסרט ‘ספירלות'".

בלית ברירה, נכנסת לטייפ קאסט של העולה מחבר המדינות. מאכזב קצת לישראלית, רוקיסטית, נטולת מבטא או מנטליות רוסית כמוך.

"זה נכון כי הקשר ביני לבין רוסייה הוא מקרי בהחלט, אבל יש לי את היכולת לשלוף את קלף הרוסייה לטובתי. כשאני מדברת רוסית, אין לי מבטא ישראלי וזה בזכות אמא, ששלחה אותי מילדות לחוגי תיאטרון ברוסית והקפידה לדבר איתי רוסית בבית. אפונין ששיחקתי ב'עלובי החיים' בהבימה לא הייתה רוסיה, ואני אומרת תודה על כל תפקיד שנותנים לי. ב'אפס ביחסי אנוש' אני עוברת ממש טרנספורמציה עם הרי"ש המתגלגלת, החצי עברית והחצי רוסית. המוח שלי רץ לכל הכיוונים".

איך השתלבת בצבא? הרגשת חלק מכולם או היית אאוטסיידרית כמו אירנה?

"התגייסתי חודשיים אחרי הזכייה ב'כוכב נולד', ואולי בטיפשותי לא הלכתי ללהקה צבאית כי פחדתי מדחייה. רציתי לשרת בקרבי והגעתי להיות מדריכת הסברה בחיל התקשוב, והצבא בא על חשבון הקריירה".

הצבא פשוט בלע אותה. במקום לרכוב על שובל התהילה של הפריים טיים, גולבי נשאבה לתפקיד שדרש ממנה שעות עבודה ארוכות והרחיק אותה מעצמה ומהמוזיקה, מה שעיכב את ההתפתחות האמנותית שלה ובמידה רבה החזיר אותה אחורה.

"יש את קללת המקום הראשון ב'כוכב נולד', ציפייה לא ריאלית לספק במהירות סינגלים וחומרים כדי להשביע את הרעב של הקהל. בגיל 18 לא ידעתי מי אני, מה אני רוצה, הייתי קודם זמרת בלהקת רוק, אבל לא היה לי ביטחון להוציא שירים שלי. כאדם, הייתי יותר סגורה. עברתי תהליך עמוק אצל ניסן, השלתי הגנות, אבל אני עדיין בן אדם מאוד זהיר. לא ידעתי למנף את הקריירה שלי במקומות הנכונים. לא ניצלתי את חלון ההזדמנויות שנפתח לי. במהלך השירות הקלטתי אלבום עם לואי להב, וחוץ משיר אחד, 'היי תום', שתפס מאוד בגלגל"צ ונתן לי אישור שיש עם מה לעבוד, האלבום היה כישלון כי לא הייתי מחוברת אליו בכלל".

ואיפה היו המנהלים שלך? טדי הפקות, טמירה ירדני הקוסמת?

"צריך שניים לטנגו כדי למנף קריירה של אמן, ואני נפלתי בין הכיסאות ובעיקר הצבא היה באמצע. הייתי בלתי מושגת מבחינת הלו"ז הצבאי ושבוזה, אז גם לא יכולתי לעשות הרבה בשביל לקדם את עצמי ולעזור להם ובגלל זה כל-כך קל לי להתחבר ל'אפס ביחסי אנוש'".

עבדת בכלל אחרי "כוכב נולד"?

"כל הזמן. יצאתי לדרך עם שני גיטריסטים וחומרים מהאלבום של לואי, קאברים שאהבתי, והצלחתי להתפרנס, פלוס עבודה במלצרות, עד ששאלו אותי במשמרת, ‘זה מה שאת עושה? מה קורה?' והספיק לי. אני מוכנה לצבוע בשבילך את הדירה אם אני צריכה כמה גרושים, אבל כשאנשים לא מצליחים להבין את מצבם של אמנים בארץ, בעיקר צעירים, זה נורא פוגע. אז עברתי לתל אביב".

בתל אביב היו הרבה יותר סלחניים כלפיה כשמלצרה או בירמנה, ובמקביל הקליטה, ניגנה וניסתה לייצר לעצמה עבודה. היא החליטה לעזוב את טדי הפקות ונשארה ביחסים טובים עם כולם, עד כדי כך טובים, שהם אלה שפנו אליה להשתתף ב"כוכב הבא". בדרך הוציאה אלבום קצר עם שירים באנגלית שמימנה בהדסטארט, הרבה לפני שזה הפך לשגרה אצל אמנים, שלחה אותו לחו"ל, הצליחה להרים כמה שת"פים ובעיקר התאמצה לשרוד.

"אני במסע לחו"ל עכשיו, בחיבורים, קשרים, עשייה. כדי שזה יקרה, אני חייבת ליצור חומרים ברמה גבוהה מאוד ולנסוע לשם, אבל כאן הכול מבעבע ואני עובדת פה וזה חשוב לי.

"כשהחלטתי ללמוד משחק, גרתי אצל אמא ועבדתי בעבודות מזדמנות, בין היתר בהקמת תפאורות וסבלות בבית הספר, וכשנבחרתי להופיע במחזה של לוין בצרפת, הגיעה הפנייה מ'הכוכב הבא' וג'ינגלתי בין הארץ לשם, כי לא הייתי מוכנה לוותר על כלום, ובאמת רציתי לייצג את ישראל באירוויזיון באוקראינה, כי זה קרש קפיצה מדהים לקריירה בינלאומית".

וזכית במקום השני.

"אבל קיבלתי את החשיפה, התחלתי להופיע עם רוני ובהפקות תיאטרון ועשיתי את ‘לזרוס' בתיאטרון עינב. אני משחקת בסטודיו ב'משאירה את הפצע פתוח', בתיאטרון הקיבוץ ועכשיו בבית ליסין. את יודעת כמה חלומות יש לי בראש? אני רוצה לירות לכל הכיוונים ולפגוע הכי קרוב למטרות, והעיקר - ליהנות ממה שאני עושה ולהיות חסרת פחד. ולעבוד. אני לא מסוגלת לא לעבוד".