שיח מפלג: איך אפילו ביטול האיסור על קטיף של זעתר הפך לקרב נרטיבים בין יהודים וערבים

גם אחרי שרשות הטבע והגנים ביטלה את האיסור המוחלט על קטיף הזעתר והעכוב, יש מי שמשוכנעים יותר מתמיד שבסוף כל החלטה מקצועית שלה יושב ערבי עם נרגילה • הסופר עודה בשאראת: "ברור שהמדינה רצתה ליצור ניכור בין הערבים לבין הטבע, רוצים שהערבי ישתגע במדינה הזאת"

אזוב מצוי/ צילום: פרופ' נתיב דודאי
אזוב מצוי/ צילום: פרופ' נתיב דודאי

כמו הפְרַקטָל, מבנה גיאומטרי המורכב מעותקים מוקטנים ואינסופיים של עצמו, כך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אפשר לראות אותו משתכפל לתוך עצמו שוב ושוב ובכל מקום. הוא נוכח במקומות הקדושים כמו שהוא קיים בעצים (תשאלו את הזית), בשיחים ואפילו בקוצים כמו הזעתר והעַכּובּ - שבעל כורחם הפכו לסמל התנגדות לאומית.

אבל יש גם חדשות טובות: שלא כמו בסוגיית המקומות הקדושים, בזעתר ובעכוב נרשמה לאחרונה התקרבות מסוימת בין שני הצדדים. צעד אחד קטן, ובכל זאת כזה שמאפשר לנשום עמוק, להריח את הזעתר ואפילו לקטוף ממנו - וגם מהעכוב - לשימוש פרטי.

לפני כחודש, אחרי חודשים ארוכים של דיונים, הודיעה רשות הטבע והגנים כי היא מתירה קטיף מוגבל של זעתר (אזוב מצוי), עַכּובּ (עכובית הגלגל) ומראמיה (מרווה משולשת) - כולם מוגדרים כצמחים מוגנים זה עשרות שנים שנמצאים בסיכון, ואפילו בסכנת הכחדה - בשמורות טבע כמו בשטחים פתוחים.

זאת, לאחר שב-1977 הוכרז הזעתר כערך טבע מוגן וקטיפתו, החזקתו וסחר בו הפכו לעבירה פלילית. בשנת 2005 הוכרז גם העכוב כערך טבע מוגן והוטלו בגינו איסורים זהים. מאז, במשך כל השנים הללו, ננקטו צעדי אכיפה חריפים נגד מאות רבות של קוטפים שנקנסו, נעצרו, נשפטו, ובמקרים בודדים אפילו נכלאו. כולם, למקרה שתהיתם, ערבים. במשך כל הזמן הזה לא הואשם אפילו יהודי אחד, לא בגלל זעתר ולא בגלל כלנית.

עכוב / צילום: מתי מילשטיין
 עכוב / צילום: מתי מילשטיין

מהנקודה הזו מתפצלים הנראטיבים. מבחינת רשות הטבע והגנים, מדובר היה בהגנה על הטבע מפני קטיף מסחרי לא חוקי ולא מבוקר, אף שמעולם לא פורסם שום מחקר שקבע באופן חד משמעי שהצמחים הללו בסכנה אמיתית. מבחינת הערבים, מדובר בצעד אלים שכוון נגדם, ויש להם את המספרים שיוכיחו את זה.

אבל לא רק המספרים תומכים בטענתם, גם ההיסטוריה שולחת לנו רמזים עבים. יתיר שדה הוא לַקָט עשבי מאכל בכיר וסטודנט לתואר שני בביה"ס ללימודי סביבה באוניברסיטת ת"א. בתזה שלו הוא חוקר את "האתנוגרפיה הסביבתית של המתח בין ליקוט לשמירת טבע בישראל". אחד הגילויים המעניינים בעבודת התזה שלו הוא עד כמה הדוק היה הקשר בין הזעתר והפוליטיקה - או יותר נכון, הפוליטיקאי. "אריאל שרון חתום על שתי ההחלטות להגדרת הזעתר והעכוב כצמחים מוגנים", אומר שדה, "במחקר שלי גיליתי שממש לפני המהפך של 77’, הגישה הרשות רשימה של צמחים שצריכים לדעתה להיות מוגנים והרשימה לא כללה את הזעתר. לא הרבה זמן לאחר כינון הממשלה, הם מבקשים להוסיף את האזוב המצוי לרשימה עם עוד שני צמחים - והוא נכנס בהליך מזורז. שר החקלאות היה שרון".

נשמע כאילו ברשות קלטו מהר את רוח המפקד.
"אני לא חושד בכלום, אבל היו המון אינטרסים. גם של הלובי החקלאי. גם עם העכוב ב-2005 קרה דבר דומה. אריאל שרון לקח את התיק להגנת הסביבה משלום שמחון - ומהר מאוד דאג להוסיף את העכוב לרשימה".

אולי הוא רק דאג לטבע.
"אם אני מוציא מהמשוואה את הקטיפה המסחרית", אומר שדה, "אין בכלל בעיה. מספר המלקטים קטן והצמחים עצמם יודעים להתמודד עם ליקוט ורעייה, אלה צמחים מזרח-תיכוניים. המדיניות הייתה מוגזמת ומיותרת, היא הייתה מפלה. החוק כפי שנקבע הוא בינארי ומעורר אנטגוניזם. מעולם לא הוכח שנגרם נזק לעכוב, וגם על הזעתר אין תוצאות חד משמעיות. אפשר היה לעשות את הכול אחרת מלכתחילה".

שדה מספר כי בשיטוטיו הרבים בארץ הוא נתקל באכיפה המפלה לא פעם. גם לא פעמיים. "נשים שבעבר קטפו, היום קונות בשווקים כדי לא להיות עברייניות. הן מרגישות חשודות כשהן יוצאות מהבית. לממסד הישראלי ולרשות הטבע בתוכו יש חלק בהפיכת הזעתר והעכוב לסמל בקונפליקט. צעירים ערבים אולי לא יוכלו לזהות עכוב, אבל ידעו להגיד לך שמדובר בסמל".

***

בעוד העכוב הוא האוכל של הביוקר, שהכנתו ארוכה ומחירו גבוה, הזעתר הוא מאכל עממי שקל מאוד לייצר בבית. האזוב המצוי הוא יליד הארץ ובן האזור - חי כאן אלפי שנים. הוא לא צמח מפונק, הוא אוהב את הקושי. תנו לו אדמה סלעית, מזג אוויר חם, מעט מים, עיזים רעבות - והוא שמח. שיח רב שנתי נמוך ממשפחת השפתניים בסדרת הצינוראים שבמחלקת הדו-פסיגיים, אם אתם מתעקשים. עליו פשוטים, מעוגלים ושעירים בצבע אפרפר-ירקרק. לא תואר לו ולא הדר - אבל הריח? הריח נהדר!
האזוב, חלק מהתרבות של כל עמי ודתות הארץ לדורותיהם, שימש בפולחנים יהודיים רבים, כולל קורבן פסח ובטקס פרה אדומה (השומרונים משתמשים בו בטקסים גם היום). ריחו אפילו ניחם לרגעים את ישו הצלוב (לפי הברית החדשה). הוא נמצא פה כל-כך הרבה זמן. "מצוי" זה השם שלו, איך יכול להיות ששיח קשוח כזה ייכחד?

אזוב / צילום: פרופ' נתיב דודאי
 אזוב / צילום: פרופ' נתיב דודאי

***

"ההקלות החדשות לצרכני הזעתר נבעו מתוך ההכרה וההבנה שזהו נושא רגיש במגזר הערבי", אומר ל-G ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. "עדיין מדובר בצמחים מוגנים שאסור לקטוף אותם, אבל אנחנו הולכים בצעדים זהירים ומאפשרים קטיף פרטי. מי שיקטוף לעצמו - אף אחד לא יגע בו. שמע, זה ברור שצמחי התבלין נמצאים בקטיף מסורתי כבר אלפי שנים והם לא נעלמו לשום מקום. הנזק של קטיפת שקית אחת הוא זה לא נזק גדול".

אז בעצם, סתם נטפלתם אליהם כל השנים.
"הטענה של הערבים והדרוזים שאנחנו מחמירים במשהו שקורה כבר אלפי שנים היא נכונה, אבל הם לא מביאים בחשבון שני דברים: אחד, הגידול העצום באוכלוסייה. הטבע עוד היה עומד בזה, אבל תוסיף על זה את הצמצום בשטחים הפתוחים, ועל זה תוסיף - וזו הנקודה המרכזית - את נושא הסחר. יש הרבה מאוד קטיף לא חוקי, סוחרים שמעסיקים נשים בצורה מנצלת. הצמחים משווקים לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל - בשטחים, בירדן ובמפרץ הפרסי".

נשמע מוזר.
"זו עובדה. מבריחים כמויות אדירות. להערכתי, אלפי - אולי עשרות אלפי - טונה בשנה מוברחים לחו"ל. שלושת הגורמים יחד מעמידים את הצמח בסכנה. זו דאגה מוצדקת. החיסרון הוא חיכוך ממש נורא שיש לנו עם אוכלוסיית המשתמשים, הערבים והדרוזים".

לפחות מדיניות האכיפה הוכיחה את עצמה?
"לא בדיוק", מודה שקדי. למעשה, אולי להיפך: "אנחנו לא רואים ירידה בכמויות שנקטפות. יותר מזה, אנחנו חוששים שההגנה הזו לא רק שלא מונעת קטיפה אלא אפילו עודדה אותה - אנחנו רואים כמויות אדירות של סחר לא חוקי. גם הערבים נוטים פחות ללכת ללקט בשדה".

איך תאכפו מכאן והלאה?
"זה יהיה מאוד מסובך לאכוף. אתה רואה עשרים נשים וכל אחת אומרת: ‘אני קוטפת הביתה’. תהיה בעיה מאוד קשה ונצטרך לפתור את זה. אני בטוח שנפתור. ואם זה לא ילך והמדיניות תפגע בצמחים - נחמיר שוב".

מה תכלול ההחמרה? "ניתן משקלים לפקחים", אומר שוקי דוניצה, הממונה על האכיפה ברשות הטבע והגנים, "נבצע מעקב רציף עם חטיבת המדע ונוודא שההקלה לא תביא חס וחלילה לכליה של הצמח".

למה ללקט בעצם? יש הרי המון זעתר חקלאי, מסחרי, מבוית וחוקי באיכות טובה.
שקדי: "הערבים טוענים שהוא פחות טעים, הם לא אוהבים אותו. אני לא יכול להתמודד עם הטענה הזו. העובדה שאין להתכחש לה היא שאנחנו נלחמים במסורות עתיקות. נוריד את הלחץ באכיפה ונראה עוד שנתיים אם נזהה ירידה או פגיעה. תוך כדי, נכביד מאוד אכיפה על הסוחרים. לדעתנו, כל זה יסדר את השוק בצורה שלא תפגע בצמח וגם לא במסורות המקומיות שלצערי הולכות ומתפוגגות".

מתפוגגות כי פוגגתם אותן.
"זה נראה כאילו אנחנו נלחמים במסורת הערבית, זו לא מלחמה, אבל קשה נורא לשכנע. האינטרס שלי הוא לשמור על הזעתר ועל הטבע. אנחנו, כגוף אוכף חוק, בקונפליקט - אין לנו מאבק בתרבות הערבית, אבל אנחנו מתנגשים בהם בכל מקום כמעט. רוב הקוטפים הם ערבים ודרוזים".

גם רוב הציידים, גם רוב הדייגים - כל אלה שאתם רודפים אחריהם בשם הטבע.
"זה נכון. יש הרבה דברים שבהם אנחנו מתואמים, והרבה דברים שבהם אנחנו תמיד בקונפליקט. אבל זה קונפליקט - לא אנטי".

***

מהיכרות עם שקדי ומעבודה מול אנשי הרשות, אני לגמרי מאמין שהם לא אנטי ערבים, אבל מה לעשות שהמציאות - כלבה חסרת רחמים שכמותה - מראה בבירור תמונה אחרת.

אתם חייבים לקרוא את "מאבק עכוב מזעתר: צמחי המאכל מהמטבח הפלסטיני וחוקי הגנת הצומח בדין הישראלי" - מאמר יוצא דופן מאת עו"ד רביע אגבריה (הופיע בספר "לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל", 2017). אגבריה היה דמות מפתח במאבק על שינוי המדיניות - אף שרשות הטבע והגנים חוזרת ומבהירה שלהחלטה העדכנית שלהם אין שום קשר אליו.

אגבריה בחן 61 פסקי דין העוסקים בזעתר ובעכוב שניתנו בין 2004 ל־2016 - כולם היו נגד ערבים, חלק ניכר מהם מבוגרים. לא נמצאו פסקי דין הדנים בנאשמים בקטיפה של זעתר ועכוב שאינם ערבים. בכל התקופה לא נמצאו פסקי דין שעסקו ביהודים שקטפו כלניות. בשנים 2016-2018 הוגשו 26 כתבי אישום בגין קטיף לא חוקי וניתנו 151 הודעות קנס. על-פי נתוני הרשות, בין 2010 ל-2016 היו 780 אירועי אכיפה הקשורים למניעת קטיף זעתר, כולם מול ערבים - ורק ב-11 מקרים מתוכם נתפסה כמות מסחרית באמת, של יותר מטונה. שאר 769 האירועים היו בגין כמות של קילוגרמים בודדים.

עו"ד אגבריה  במהלך קטיף עכוב ברמת הגולן/ צילום: מתי מילשטיין
 עו"ד אגבריה במהלך קטיף עכוב ברמת הגולן/ צילום: מתי מילשטיין

"האיסור הגורף על קטיפת עכוב וזעתר הוא ביטוי של תפיסה קולוניאליסטית המפלילה פרקטיקות חברתיות ותרבותיות פלסטיניות שנתפסות כפרימיטיביות ומזיקות לטבע", כותב אגבריה. "זהו ניסיון לנתק את הזיקה התרבותית־היסטורית של הפלסטיני לאדמה, לטבע ולאורחות החיים ולהעניק את השליטה על משאבים אלו לישראלי - ולמרות כל זאת לא חדלה קטיפת העכוב והזעתר; היא נמשכת עד היום וקוטפים רבים רואים בה אקט של התנגדות ומחאה".

"לא כל הגבלה על קטיפת עכוב וזעתר היא בהכרח לא מוצדקת ומוטה אידיאולוגית", הוא מוסיף, "אולם ההצדקות המדעיות שמטרתן הגנה על הצמחים והטבע אינן מחייבות איסור חוקי גורף על קטיפה לצרכים ביתיים והוא נושא משמעות פוליטית מובהקת ומשקף תפיסה קולוניאליסטית שאינה מייחסת חשיבות לתרבות הפלסטינית ולחיי האנשים הפלסטינים".

בחלק מהמקרים במחקר - ממש לקרוא ולא להאמין - מביא אגבריה דברי שופטים המביעים דאגה כנה ועמוקה מהנזק שיגרום הקטיף לחרקים הניזונים מהזעתר, בעודם מתעלמים לחלוטין מהפלסטיני הניזון מהזעתר. "אין רואים בנאשמים הפלסטינים סובייקטים שתרבותם וצרכיהם זכאים להגנה משפטית", הוא כותב בהקשר זה.

ואכן, השופטים מדברים על "חברתנו" ועל הקטיף שפוגע ב"ארצנו" - ומתעלמים מכך שזו גם ארצו וחברתו של הערבי שגר בגליל או בנגב, בהרי ירושלים או בוואדי ערה. דרך הקריאה הרגישה של אגבריה אפשר להבין כמה פוצעים הדברים הקטנים - אפילו מקום התרחשות האירועים מתואר תמיד ביחס ליישוב היהודי הסמוך. כך, ערבי מעראבה לא קוטף ליד ביתו אלא בסמוך לכרמיאל, וערבי מערערה קוטף ליד קציר. כשהאקט מגורש מהקשרו התרבותי, קל לתקוע אותו במישור הפלילי בלבד.

***

אחד מהעבריינים המסוכנים האלה, קוטפי העכוב והזעתר, הוא סמיר נאעמנה מהכפר עראבה. כבר עשרות שנים שהוא קוטף עכוב, ובמהלכן נקנס, נעצר ונשפט פעמים רבות, אפילו הוא לא זוכר כמה. "נחיה ונראה", הוא אומר כשאני שואל אותו על הקלות האכיפה החדשות, "אבל לי זה לא ישנה כלום: מותר, אסור, אני קוטף. אני עושה את העבודה שאני אוהב, ושלם עם עצמי. זה שאני עושה פרינציפ למדינת ישראל ולחוק שלהם - זה מספיק לי".

בכל השנים שאתה קוטף עכוב וזעתר, התרשמת שיש פחות מהם?
"להיפך. אני קוטף מאותם מקומות וכל הזמן נהיה יותר עכוב. זה שקר אחד גדול. הם לא מצליחים להוכיח שזה לא לאומי".
לטענתו, את הסחורה שלו הוא מוכר בכפר ובסביבה. כשאני שואל אותו על הייצוא, הוא מתחיל לצחוק. ואגב, כמעט כל קוטפי הזעתר והעכוב שדיברתי איתם הגיבו באותה צורה. "שמעתי על השטות הזאת. זה של פעם, מזמן. היום חסר עכוב בארץ. מה שתקטוף קונים, מה פתאום לייצא. אם רוצים להבריח, עדיף דברים אחרים מזעתר".

"אני לא פוסל אוטומטית חקיקה בעד הטבע", אומר הסופר והמסאי עודה בשאראת (ספרו "דוניא" יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד), שכתב גם הוא על הזעתר, "חשוב לטפל ולהגן. אני בטוח שברשות הטבע והגנים יש אנשים טובים שליבם נתון לצמחים ולטבע. אבל שיעשו את מלאכתם נאמנה, לא כתוצאה של החלטות פוליטיות. הרי ברור שהמדינה רצתה ליצור ניכור בין הערבים לבין הטבע. הערבים לא צריכים להתרוצץ כמו התנועות הציוניות - לראות, לבקר ולעשות V בכל מקום. לנו מספיק ללכת להר הקרוב, זה הטבע. בשביל הערבים זה המולדת. הם רצו להגיד מי הבוס, להכריז שגם הטבע שלהם. זה לא קשור לצמח".

יהודים וערבים מסכימים שקטיף מסחרי לא מבוקר יכול להיות סכנה.
"שמעתי את זה, גם על הייצוא שמדברים עליו. נכון, את זה צריך למנוע ולהעניש את מי שמגיע לו. אבל חטיאר בן 70 שיוצא לאסוף? תבין מה החוקים האלה עשו: הערבים כבר פוחדים לצאת לטבע, לא רק לקטיף, אולי יראה אותם השומר? אולי תבוא הסיירת? אווירת ההפחדה חִלחלה ואדם לא יוצא לטבע כשהוא פוחד. רוצים שהערבי ישתגע במדינה הזאת".

***

בחלק היפה ביותר במאמר שלו דן אגבריה בהרחבה במעמד הזעתר בתרבות ובזהות הפלסטינית, ומביא שלל דוגמאות. מסיסמאות פוליטיות כמו "כאן נישאר, כמו הזעתר ועץ הזית" שנישאות ביום האדמה, עבור בשירה - "לידיים מאבן וזעתר השיר הזה / לאחמד הנשכח בין שני פרפרים במחנה פליטים"... (מתוך השיר "אחמד א-זעתר" של מחמוד דרוויש) - ועד להצהרות לחימה בומבסטיות משהו, כמו סלמאן נאטור שבספרו "מסע ועוד מסע" כתב: "הפכנו את הזעתר לנשק שבו אנו נאבקים באומות הקולוניאליות, הם מנחיתים עלינו את הנפאלם ואנחנו מרססים אותם בזעתר!".

"הזעתר", אמר אדוארד סעיד בשיחה עם סלמאן רושדי, "הוא הסימן לבית פלסטיני". הכי משעשע, כרגיל, היה אחמד טיבי שמעל דוכן הכנסת ה-19 הכריז "האדמה מאכילה את בניה זעתר, חוביזה, עילט. לא גפילטע פיש".

זעתר הוא אף פעם לא רק זעתר, כאמור - הוא רק קצה, אחד מרבים, של קרחון הנראטיב הגדול. "האדמה והטבע הם אתוס מרכזי בציונות", כותב אגבריה, "מראשית דרכה שאפה התנועה הציונית לשנות את פני הארץ: לדעת, לפתח, ליישב, לייער, לייהד ולגאול, לשנות את האדמה, הטבע והנוף המקומי ולהתאימם להוויה האירופית. האדמה והטבע המקומיים נתפסו כמוזנחים, שוממים ודלים, על כן באתוס הציוני נתפסו תושבי הארץ הפלסטינים כפרימיטיביים שהזניחו את הארץ. המטרה הציונית הייתה לקנות שליטה על הטבע מתושביה הערבים".

את האיסור על קטיף זעתר הוא מתאר כעוד פנינה בשרשרת הציונית, לצד ייבוש החולה, "חוק העז השחורה" משנות ה-50 והקמת הסיירת הירוקה בשנת 1976 - כולם פגעו בציבור הערבי יותר. "אקולוגיזם קולוניאלי", קורא לזה פעיל השמאל הוותיק, פרופ' גדי אלגזי.

***

אגבריה נמצא בימים אלה בהרווארד כסטודנט ללימודים מתקדמים. אנחנו מדברים בטלפון לאחר פרסום ההקלות. "הרשות הבינה שמדיניות האכיפה הנוכחית היא לכל הפחות בלתי מידתית. למרות שהם מבהירים חזור והבהר שההחלטה להקל היא שלהם בלבד, אנחנו חושבים שזה לא היה קורה בלעדינו", הוא אומר. "בלי הדינמיקה שהבאנו, ובלי הרצון לחשוף מה נמצא מאחורי האיסור שתקף כבר עשרות שנים, שמי שנפגע ממנו היו האנשים הכי חלשים, שקופים ומודרים".

אבל מה יהיה עכשיו, בעצם? גחלת הליקוט כבר כבתה. אז מותר לקטוף, אבל מי יעשה את זה?
"זו שאלה טובה ואין לי תשובה עליה. הנטייה לליקוט נמוכה יותר אצל הצעירים, זה נכון. יש עוד תהליכים בתוך החברה הערבית שהפכו אותה מחברה חקלאית לחברה צרכנית".

כמו הרבה מאוד חברות אחרות בעולם.
"נכון, אבל פה אופי השליטה בקרקע והמשטור שונים. צריך לקוות ששינוי האכיפה יעודד צעירים, משפחות עם ילדים, לצאת לטבע ולהתחבר אליו מחדש. אולי בסוף שבוע. ובכל מקרה, זה לא העניין - העניין הוא שאי אפשר לאסור על חברה שלמה לצאת לטבע".
חוץ מזה, אף שאיום הקנסות מעל הקוטפים הפלסטינים אזרחי ישראל הוסר, אגבריה מודאג לגבי הגדה. "עוד לא ברור אם השינוי יחול גם שם - ושם זו מערכת מקבילה, פחות שקופה והרבה יותר דורסנית. האכיפה גרועה הרבה יותר, כולל החרמת מכוניות, והשיפוט הוא בבית דין צבאי. נמשיך לעקוב".

***

פרופ' נתיב דודאי, ראש היחידה לצמחי תבלין, מרפא ובושם במרכז המחקר נווה יער, חוקר שנים רבות את האזוב המצוי, וכבר הרבה זמן שהוא מציע פתרון אחר, שאינו איסור גורף או אישור מהוסס. "יש אמת בדבר שהגזמה בקטיף זעתר יכולה להזיק לו, אבל יש פה פטרונות ותקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה. מצד שני, אכיפה של לעבור ולשקול שקית אחרי שקית לא תעבוד, אתה לא יכול להחליט לפי הקוטף אם זה מסחרי; מישהו אסף לשכנים שלו ונתפס עם חמישה שקים - מה תעשה? צריך לסמן אזורים שבהם אין סכנה לצמח ושם להרשות קטיף מתואם, והכול יהיה בסדר. הרי בעצם הכול נעשה להכעיס - אבל אם לא תגביל את הערבים בקטיף, הם גם יכעסו פחות וגם יקטפו פחות.

"עם אלה שנתפסים עם טונה זעתר צריך להחמיר, ובכלל, המדינה צריכה לעודד גידול מסחרי. אבל לא מדברים על זה שאנחנו היהודים משמידים הרבה יותר זעתר משהערבים קוטפים. אתה יודע כמה אוכלוסיות נהדרות של זעתר נעקרו על-ידי דחפורים? בהר אדר, במחלף אליקים - מקומות עם יופי של זעתר, והכול הלך. אבל הערבי? קוטף חמישה צמחים - ומקבל קנס".