עיתונות | פיצ'ר

הולך בין הכיפות: המו"ל החילוני שהפך לאחד האנשים המשפיעים בתקשורת החרדית סוף-סוף מדבר

הוא גדל בציונות הדתית, הפך לחילוני, וכיום הוא אחד המו"לים החזקים בתקשורת החרדית • אריאל קוניק, שמחזיק כבר 30 שנה ברשת "קו עיתונות", ולאחרונה רכש גם את "יום ליום" - עיתונה של ש"ס לשעבר - אף פעם לא התראיין בעצמו בעיתון • עכשיו הוא מדבר

אריאל קוניק / צילום: שלומי יוסף
אריאל קוניק / צילום: שלומי יוסף

המקום: בני-ברק, מערכת "קו עיתונות", רשת התקשורת החרדית המקומית הגדולה בישראל עם 250 אלף עותקים בשבוע. לא "אופן ספייס" עם "קיוביקלס" אלא חלל גדול, נטול גינונים, שולחנות פורמייקה בסיסיים, גברים בלבוש חרדי מתקתקים במרץ על המחשבים, שקיות ובהן עיתונים נערמות פה ושם על הרצפה או על ספסלים. מערכת רזה, בסיסית, יעילה. ואז, מתוך אחד החדרים, יוצאת דמות שנראית מסיפור אחר: איש ספורטיבי למראה, חילוני עד ראשו הגלוי נטול הכיפה, בלבוש עסקי אך נינוח, שניגש אליי בחיוך רחב ומושיט לי יד ללחיצה. "לי מותר", הוא צוחק.

אריאל קוניק, חילוני מאז הוריד את הכיפה הסרוגה בצבא, מו"ל של חינמונים חרדיים זה 30 שנה, הוא בהחלט איש שיודע לחיות בין הניגודים. את החצי האחר של זמנו הוא משקיע באהבה הגדולה שלו, טיפוס, תחביב שבו החל עוד כשהיה נער בישיבת נתיב מאיר והפך לעסק: הוא שותף באחת מרשתות הטיפוס הגדולות בארץ, שנקראת iclimb. קשה לחשוב על ניגוד חריף מזה, אבל קוניק צוחק ומסביר ש"בתוך הקרקפת שלנו יש שני צדדים, שמאלי וימני".

זהו הראיון הראשון שהוא נותן, ומדי פעם הוא שואל את עצמו אם לא עשה טעות, מה שלא מונע ממנו להמשיך לגלגל את השיחה ואת הראיון.

לפני כחודש וחצי רכש קוניק בשותפות מלאה עם יוסי שינובר, מידי המפרק של בית המשפט, את "יום ליום". אותו שבועון חרדי-ספרדי שהקים הרב עובדיה יוסף בשנות ה-90, ומאז התגלגל מיד ליד וגם מפלג לפלג באזורים הסוערים של ש"ס, עבר בסופו של דבר למו"לית בשם נעמה עידן, נקלע לקשיים, ועכשיו הוא בדרכו לגלגול החדש שלו, תחת קוניק.

האם הבעלות החדשה לא תסבך אותו עם אריה דרעי, שהקים לפני שנתיים עיתון מתחרה ל"יום ליום" בשם "הדרך" שניהל מלחמת חורמה - כזאת שבמגזר החרדי יודעים לנהל - נגד העיתון של עידן?

קוניק אומר כי לא שוחח על כך עם דרעי, על אף שהוגדר פה ושם "מקורב לו". "היום, עם תיקי 1000 ו-2000, המילה מקורב הפכה לגדולה", הוא מתקומם, "אני מכיר (את דרעי), כמו שאני מכיר את כל הפוליטיקאים החרדים לאורך שנותיהם ויכול לכתוב על כל אחד מהם ספר מנקודת ראותי".

ובכל זאת, הוא משוכנע שדרעי לא יאבק כעת בעיתון שרכש. זוהי לא תמימות של טירונים אלא ההיפך - ניסיון רב שנים בעיתונות שפועלת במגזר עמוס מחלוקות, חרמות ומחנות. "אין מחלוקת חרדית שבה לא יבחנו את אריאל קוניק", אומר שינובר, שכאמור קנה יחד עמו את העיתון, והוא בעל אחוזים מסוימים גם בקו עיתונות.,

נעמה עידן/ צילום: יונתן בלום
 נעמה עידן/ צילום: יונתן בלום

ואכן, אין סוף לבורות שאליהם קוניק עלול ליפול. בכל פילוג, כמו הפיצול המהדהד שקורה למשל בימים אלה בחסידות גור; בכל סוגיה של איזה מוצרים לפרסם ואיזה לא; בכל שאלה הקשורה לסוגיות העדינות של ליטאים מול ספרדים; של מידת החשיפה לסוגיית פגיעה מינית בילדים - בכל נושא כזה הוא צריך לשקול בזהירות רבה כל צעד - ממש כשם שהוא שוקל היטב איפה להניח את הרגל בעת טיפוס על הר גבוה בנפאל או על אחד מקירות הטיפוס שלו - כי קל מאוד ליפול.

וכמו שכל מטפס רותם את עצמו לחבל, כך גם קוניק מחזיק "ועדה רוחנית" - בדמות רב שפוסק בשאלות הלכתיות - שמפקחת על העיתונים שלו. זאת, לצד התייעצויות בנושאים נפיצים עם רבנים מובילים מכל הפלגים.

אז התמחית בללכת בין הטיפות?
"לחלוטין. אני לא רוצה להרגיז ולא רוצה שיחרימו אותי".

"נשקיע בסביבות 2 מיליון שקל"

העיתונות המודפסת במגזר החרדי היא בבסיסה עיתונות מפלגתית, שנשענת על ביטאונים ששייכים למפלגות ולזרמים. שלושת העיתונים הגדולים, שנדפסים מדי יום, הם "יתד נאמן" ששייך לליטאים (ח"כ משה גפני), "המודיע" של חסידי גור (ח"כ יעקב ליצמן), ו"המבשר" של כלל החסידויות (ח"כ מאיר פורוש). לאריה דרעי ולש"ס היה כאמור במשך שנים את "יום ליום", ואחרי שאיבדו אותו הקימו מתחרה, עיתון סוף שבוע בשם "הדרך".

לצד הביטאונים, קיימים עיתוני סוף שבוע שאינם משויכים למפלגות (כמו "משפחה" ו"בקהילה"), ולמסגרת הזאת שייכים החינמונים של הרשת של קוניק, קו תקשורת. הבולטים שבהם הם "קול העיר" בבני-ברק ו"השבוע" בירושלים. הרשת פועלת גם בפתח תקווה, אלעד, חדרה, נתניה, ראשון לציון, בת ים, חולון, רחובות ובית שמש. בנוסף, קוניק מוציא גם מגזין שבועי בשם "כל ישראל" שאינו חינמון, ומוסף כלכלי בשם "ביזנעס", וגם מחזיק אתר אינטרנט בשם "כל הזמן". על-פי נתוני TGI לשנה שבין אמצע 2017 לאמצע 2018 (סקר ה-TGI החרדי האחרון שפורסם), חינמוני קו עיתונות הגיעו לחשיפה של 22.5%, מול 20.3% לרשת המתחרה "מרכז העניינים".

על אף שקוניק טוען שאין לו שיוך מפלגתי כלשהו, רשת קו עיתונות נחשבה במהלך השנים ככזאת שמזוהה במידה מסוימת עם ש"ס. "זה קורה רק מפני שלאורך השנים נתנו איזה ביטוי מובלט לעולם הספרדי של ש"ס, כי הם היו הציבור המקופח. אנחנו פחות או יותר איזנו בין הציבורים".

וזו הסיבה להתעניינות הראשונית שלכם ב"יום ליום"?
"לא התעניינו בו. הודיעו לנו שהוא אצל המפרק, ונזכרנו שרצינו להקים עיתון לבתי כנסת".

התוכנית הזאת השתנתה בהמשך מהקצה אל הקצה, וכיום יש לשניים תוכנית אחרת לעיתון שרכשו. על-פי הערכות, הרכישה עלתה להם 75 אלף שקל, שאותם שילמו תמורת השם והארכיון, שבו בין היתר תמונות של הרב עובדיה יוסף מלפני 30 שנה.

וזה שווה את הכסף?
שינובר: "השם הזה הוא שם של עיתון שהוקם על-ידי הרב עובדיה יוסף (כלומר, שם שיש לו ערך מסחרי, ש' ל')".

השם, המערכת הפעילה והמנויים הרבים (11 אלף בשיא) לא הספיקו לעידן, המו"לית הקודמת, כדי לקיים כלכלית את יום ליום. כאשר אני שואלת על כך, קוניק מרסן מעט את שינובר הבקיא בפרטי הפרטים של ההוצאות בתקופה ההיא, אבל התמונה הכללית שמצטיירת היא כזאת שכוללת בעיקר הוצאות גדולות מדי על תפעול ומשכורות. יחד עם זאת, כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהקרב הפוליטי בין העיתון לבין דרעי וש"ס.

"זו הייתה טעות", אומרים השניים, "אם היא הייתה מקדשת את הצד המקצועי במקום הבכי והנהי של אכלו לי שתו לי, היה לעיתון מקום. לציבור האשכנזי יש עשרות ביטאונים, אז גם לציבור הספרדי יכלו להיות שניים".

קוניק ושותפו שינובר/ צילום: שלומי יוסף
 קוניק ושותפו שינובר/ צילום: שלומי יוסף

למעשה, כאשר דרעי גישש את דרכו להקים עיתון מתחרה ל"יום ליום", לפני כארבע שנים, הוא פנה בתחילה אליך. למה זה לא קרה?
"כי לאף צד זה לא היה נכון באמת. אם הייתי עושה עיתון פוליטי עבור מישהו, זה היה פוגע בדימוי של הקבוצה כולה. זו החלטה עסקית אחרת, להיות ביטאון או עיתון. אין מו"ל במדינת ישראל שאין לו אג'נדה, אבל יש הבדל בין זהות מסוימת, לבין זה שהמילה האחרונה בעיתון היא בידי מישהו אחר".

ועכשיו, כשהעיתון הזה הוא כן בידיכם, אתם לא חוששים מעימות עם דרעי שמחזיק בעיתון מתחרה?
שינובר: "לא, כי לנו יש תוכנית אחרת לגמרי. המקומונים שלנו בקו עיתונות נמצאים בעיקר בערים עם ריכוזים דתיים וחרדיים, אבל יש ערים עם ריכוזים ספרדיים דתיים שבהם אנחנו לא נמצאים, כמו רמלה ולוד. תורתו של הרב עובדיה לא הייתה רק לחרדים, הוא רצה לדאוג גם לרמלה, לוד, נתיבות, צפת וטבריה".

ומה קורא היום הקהל הזה?
"היום אין להם עיתון, אלא עלוני שבת למיניהם. אנחנו נוציא עיתון שבת גדול ומפואר, נחזק את המגזין הקיים ואת החדשות, נפתח עיתון נשים לאישה הספרדית המסורתית, ונקים רשת מקומונים ופלטפורמה דיגיטלית שאנחנו שוקדים עליה בימים אלה".

מה היקף ההשקעה שעליה מדובר?
קוניק: "נשקיע בסביבות 2 מיליון שקל, ואני רוצה לקוות שנצליח להתמודד עם זה (בלי להזדקק למימון נוסף)".

בלון ניסוי עבור הרבנים

חוסר השיוך לחצרו של רב זה או אחר הוא ללא ספק עניין לא קל בשוק שבו פועל קוניק, וכאמור, זה מוביל לכך שרשת העיתונים שלו נבחנת שבעתיים בכל מה שנוגע לחריגה הלכתית אפשרית או רמז לשיוך פוליטי. אבל לעיתים, אם אתה ממולח מספיק, זה גם מקור טוב לרווחים נוספים.

במערכת הבחירות המקומית האחרונה, מספר שינובר, "באה אלינו מפלגה ואמרה: ‘אנחנו רוצים לשים עיתון משלנו שיעטוף את העיתון'. אריאל אמר להם: ‘מאה אחוז, אבל אני לא חותם בלעדיות'. חשבנו מה עושים, ובסוף פניתי למישהו מהצד השני. אמרתי לו: ‘נו, מה אתה אומר על הבומבה שהם הולכים לעשות?'". כשאותו צד הבין במה מדובר, הם הרימו מיד טלפון לקוניק וקנו כפולה בתוך העיתון. כך הרוויחו ברשת גם את האיזון הדרוש, וגם, כמובן, עוד כסף.

ונניח שאותו צד שני לא היה קונה כפולת מודעות? הייתם נשארים ללא האיזון הקדוש?
"היינו מיידעים אותם על הפרסום ומבקשים לשם האיזון שמישהו מהמפלגה שלהם יתראיין כדי לאזן. הרבה פעמים שני הצדדים כועסים בסוף, אבל אנחנו כבר רגילים לזה".

גם כשמדובר בפרסום מסחרי רגיל, מקומוני קו עיתונות צריכים לנווט בסבך לא פשוט. "הציעו לנו לפרסם מוצר מסוים, כדורים לשלום בית. 10,000 שקל תמורת כל פרסום, בדיל של ארבע פעמים", מנדב שינובר סיפור נוסף. "אבל הרב של העיתון לא הסכים. אמרנו לו: ‘זה 40 אלף שקל, ובמודעה אין מילה אחת לא ראויה'. התשובה שלו הייתה: ‘השאלה הכלכלית היא שלכם. מבחינתי זה לא טוב, תחליטו'".

"את העיתונים שלנו מכניסים לבתים, והילדים נחשפים אליהם", מסביר קוניק. "הרב אמר: ‘הילדים ישאלו מה זה כדור לשלום בית'". מובן שלא הייתה להם ברירה, וקו עיתונות נפרדה בצער מהכנסה פוטנציאלית של 40 אלף שקל. שלום הבית עם הרב חשוב יותר.

דוגמה נוספת מהסוג הזה, אבל עם משמעות כלכלית כבדה הרבה יותר, נוגעת למאבק בטלפונים הסלולריים שמתנהל במגזר החרדי. "אני המוציא לאור הראשון שפנו אליו בבקשה להפסיק את הפרסום", אומר קוניק. "זה נשמע משונה שקבוצה של רבנים יפנו דווקא אליי, החילוני, אבל הם אמרו, ‘אם אתה תתחיל, כל שאר המו"לים יצטרפו'. אז הפסקתי את הפרסום". שינובר מעריך שהנזק הכולל לעיתונות החרדית מהפסקת הפרסום של חברות הסלולר עומד על 900-800 אלף שקל בשנה.

למה אתם לא יכולים לקבוע בעצמכם מהו פרסום ראוי?
קוניק: "כי על-פי התפיסה החרדית, כשנשאלת השאלה איזה עיתון יכול להיכנס הביתה - זוהי גדר שאני לא יכול לקבוע לעצמי. אני יכול להציע, לבחון את הגבולות, אבל הרבנים הם הקובעים. הם הלך הרוח, הם מבטאים את השקפת העולם".

ויש גם דוגמה חיובית: כשהחלו תוכניות הלימודים האקדמיים לחרדים, ש"בעיתונות המפלגתית לא יכלו לבוא לידי ביטוי, כי הייתה תקופה שהמילים אקדמיה או מכללה היו כמעט מילים גסות, היינו הראשונים שיכלו לפרסם את זה", אומר קוניק, כשהוא מתכוון גם לכתבות בנושא וגם למודעות. "כמובן שהדברים האלה היו מבוקרים, אי אפשר לכתוב: ‘לך לאוניברסיטה ותרכוש איזו השכלה שאתה רוצה', אבל אם עיריית בני-ברק עושה שיתוף פעולה עם אוניברסיטת בר אילן בלימודי עבודה סוציאלית, כתבנו על זה".

שינובר: "הרבה פעמים עיתונים כמו שלנו, שלא נתפסים משויכים, משמשים בלון ניסוי לרבנים, לבדוק איך נושא מסוים מתקבל, להרגיל את הציבור. הרי אם זה מפורסם בעיתון המזוהה עם אחד מהם, מיד יבואו שלושה קיצונים מהקהילה ויצעקו מה זה צריך להיות".

אריה דרעי/ צילום:רויטרס AMMAR-AWAD
 אריה דרעי/ צילום:רויטרס AMMAR-AWAD

עידן, המו"לית הקודמת של "יום ליום", סיפרה בראיון ל־G שיש אג'נדות שחשוב לה לקדם, כמו מאבק באלימות מינית. אתה אומר שאתה משקף הלך רוח ודעת רבנים. ומה עם אג'נדות, מטרות ציבוריות?
"במשך 30 השנים שאנחנו כאן נגענו בנושאים הכי רגישים, אבל ממקום נקי. למשל: עולם הסמינרים והבנות הספרדיות. לאורך השנים התפתחה איזו אגדה שהחינוך האשכנזי מוביל לעומת הספרדי, והאליטה הספרדית שאפה לכן להתקבל לחינוך האשכנזי. אנחנו נתנו במה תמיד לצד המקופח".

ולא הסתבכתם עם חלק מהרבנים בגלל זה?
"קשה להתווכח עם זה, אבל צריך להיות מאוד עדין באופן שבו מטפלים בזה. במגזר החרדי יש רגישויות לנושאים של עבירות מין, נגמרה ההתעלמות, אבל עדיין צריך להתייחס ברגישות. יכולים לבוא ולשאול ‘מה עדינות? צריך להציף את זה', אבל אנחנו מאמינים בהצפה ברגישות. בעניין הזה אנחנו מבטאים את התקשורת של שנות ה-60-50, שמעדיפה להביע את הדברים עם כסות מסוימת, בפחות חשיפה".

בנוסף, הוא אומר, "קידמנו מודעות לחריגים בחברה, לשוויון הזדמנויות בעבודה, בין נשים לגברים ובין חרדים ללא חרדים, וטיפלנו הרבה בנושא אשכנזים - ספרדים".

ומה עם נושאים שנויים יותר במחלוקת כמו גיוס חרדים?
"אנחנו לא נכנסים לנושאים שהם מלחמת עולם, אבל כן מביאים, בנושאים הנמצאים במחלוקת, את עמדת שני הצדדים בצורה שווה. אבל להתריס, לא נתריס".

קרה כבר שרב זה או אחר כעס? הרים טלפון?
"בנושא השקפה, כנראה שעד היום כמעט אף פעם לא נפלנו".

שיטת ניהול רזה

קוניק גדל בבית אידיאולוגי מאוד של בני עקיבא. כאשר עלתה ההתנחלות הראשונה לקרקע, בסבסטיה - הוא היה אז ילד בסוף היסודי - לקח אותו אביו בלילה הראשון לעלייה לקרקע, כדי להתלהב יחד. אבל בהמשך, כך נראה, הבן איבד מעט מההתלהבות, ובצבא הוריד את הכיפה ("אבל נשארתי עם אמונה גדולה"). הוא שירת כקצין בסיירת צנחנים וגם בחיל המודיעין.

לאחר הטיול המתחייב למזרח, החל את דרכו בעולם הפרסום החרדי ומשם לעולם המו"לות של המגזר. לדבריו, זו הייתה "התגלגלות מקרית. אחרי מערכת הבחירות של 1988, בן כיתה שלי, אבנר פוקסמן המנוח, אמר ‘בוא נעשה את זה', ופתחנו את משרד הפרסום קו מחשבה. מאז אנחנו יושבים במשרד הזה שהתפתח והשתנה".

בהמשך, "לאחד האנשים שעבדו איתנו היה עיתון קטן בפתח תקווה, שהקהל שלו היה כיפות סרוגות, והוא אמר, זה לא מסתדר לי". קוניק ושותפו רכשו את המקומון ודי הצליחו בו. ב-1994, לאחר שסיימו את הקמפיין של מערכת הבחירות לעיריית בני-ברק עבור ראש העיר דאז משה אירנשטיין, הוא הציע להם להקים מקומון גם בעירו. כך יצא לדרך המקומון החרדי הראשון שלהם, שהיום הוא חלק מרשת של תשעה מקומונים.

הגישה שהובילו - שהיום נחשבת מובנת מאליה - הייתה אז חדשנית: מקומון שמחולק בחינם שהוא לא רק מקומי, אלא כולל גם חלק של פוליטיקה ודיווח ארצי. "זה התאים מאוד לשוק ולאנשים", אומר קוניק, "ומצאנו את עצמנו מעזים וחודרים לכל בית, והמגזר נתן לאדם ללא כיפה על הראש לדבר את שפת כל החוגים וכל הזרמים". הרווחים מגיעים מפרסום כמובן, ואת הרווחיות יש לייחס גם לשיטת הניהול הרזה: כל העוסקים במלאכה מונים לא יותר מחמישים איש.

באמצע ובמקביל הייתה הרפתקת היפר טוי (היום חלק מטויס אר אס) שכללה שותפות עם אליעזר פישמן, לשעבר בעלי "גלובס", שלא השאירה לקוניק טעם טוב במיוחד. היפר טוי הייתה חלוצת חנויות הצעצועים הענקיות בארץ - התחילה כסניף אחד בז'בוטינסקי בגבול רמת גן בני-ברק - שאותה הקים קוניק עם שותף בשם אבי הורוביץ ב-1991. חברה בורסאית בשם מצפה כינרת (מבית דברת שרם) הפכה לימים שותפה שלהם, והיא זאת שהביאה את פישמן. הרשת גדלה לכלל עשרה סניפים ואז "הגענו למסקנה שפישמן לא כל-כך צריך אותנו".

אתם הגעתם למסקנה או שהוא סילק אתכם?
"הוא בעט אותנו החוצה, אבל בעיטה ששווה כסף".

מאוחר יותר, הקימו קוניק והורוביץ הום סנטר חרדי בשם שפע טוב, ובשנת 2000 נפרדו "כי אני משכתי יותר לעולם התקשורת והוא לקמעונאות".

קוניק נוהג לשמור על פרטיותו, אבל במשך קרוב ל-15 שנה נהג לקיים בביתו אירוע גדול לכבוד ראש השנה. את המנהג הפסיק ב-2006 בעקבות טראומה: הסתבכות עם מס הכנסה שכללה חקירות תחת אזהרה וחיפושים, לאחר שרשויות המס גילו כי המשכורות בקו עיתונות פוצלו, כדי שהכותבים ישלמו פחות מס.

שיטת העבודה אז - כפי שהיה נהוג במגזר החרדי - כללה העסקה דרך קבלני עבודה. אלה, כך אומרים השניים, רצו להעסיק כמה שיותר כותבים ולהציע להם משכורות סבירות, וכך נולדה שיטת הפיצול: חלק מהמשכורת הולך לאישה (או לבעל), חלק לקרוב משפחה זה או אחר.

"הקבלן רימה אותנו, והחוק גרם לזה שהגעתי לפשרה עם מס הכנסה", אומר קוניק, ושינובר מוסיף כי "רוב מקבלי המשכורות לא בדיוק הבינו, ועשו מה שהקבלן אמר. לקחנו על עצמנו עלות מטורפת של הפשרה עם מס הכנסה (על-פי הערכה, מדובר במאות אלפי שקלים, ש' ל') ולמרות שהחוק איפשר זאת, לא תבענו מהעובדים את מה שלא שילמו".

מאז, הלקח הופנם, הרשת מתנהלת באמצעות העסקה ישירה בלבד, אבל קוניק, איש רגשן למדי, עדיין מתקשה להיזכר באירוע.
זאת אולי הייתה דוגמה קיצונית להבדלי המנטליות בין המגזר החילוני לחרדי, אבל גם בלי קשר אליה, אתה חי בשני עולמות מאוד מנוגדים, שנמצאים כל הזמן במתח זה מול זה.

"הריב הזה לא רק שהוא מלאכותי, אלא שהוא לא נדרש. מה, יש משפחה חרדית שלא רוצה לגדל את ילדיה למופת? ברור שקיימת טענה, שהיא נכונה, לגבי מידת הפתיחות של המגזר הזה להשתלב בחברה הישראלית, ולמצב הזה אחראים שני הצדדים. אבל ברור גם שהמציאות היום שונה מזו שהייתה לפני 20-15 שנה, ויש יותר פתיחות ויותר השתלבות. אלא שהפוליטיקאים נלחמים לשמר את המאבק. אם יש דבר שהציבור החרדי לוקה בו, זה הסברה. הציבור החרדי אינו מובן על-ידי הציבור החילוני".

אז למה אתה לא מתגייס לזה?
"זו משימה ברמה הלאומית, אין לי הפלטפורמה לעשות אותה, אבל בעיקר אין לזה קליינטים. הפוליטיקאים אוהבים לקדש את המלחמה ולא את השלום".

ידו בקול / קוניק מסתער כעת גם על רדיו קול חי, וגם הרגש משחק כאן תפקיד

חזית נוספת שבה קוניק ושינובר שותפים היא מכרז התדרים לרדיו חרדי באזור המרכז. בסוף השנה יסתיים הזיכיון של רדיו קול חי, הרדיו החרדי הראשון שהחל לפעול תחת הרשות השנייה, והרשות תערוך מכרז חדש להפעלתו. זה נשמע כמו צעד עסקי נטו, סינרגיה מתבקשת עבור מי שמחזיק בכלי תקשורת אחרים שפונים למגזר, אבל עבור קוניק זה הרבה יותר מזה. ייתכן שזה מה שאמור לרפא את מה שגרם לו "כאב אדיר", לדבריו - סילוקו מהשותפות בתחנת הרדיו המתחרה קול ברמה.

קוניק עמד בראש הקבוצה שזכתה בהפעלת הרדיו הזה - שהוגדר ככזה שאמור לפנות לקהל החרדי-ספרדי - ב-2009. הוא כיהן כמנכ"ל התחנה במשך שנתיים, ונאלץ למכור את חלקו לשותפים האחרים, צבי עמר וגבריאל אדרי, בעקבות סכסוך קשה שהיה נגוע גם בעניינים פוליטיים (עמר נחשב מקורב לאלי ישי) וגם אישיים, שבמהלכו ניסו להדיח אותו מתפקידו כמנכ"ל.

מה קרה שם?
"התשובה היא בהחלט פוליטית. אני משכתי לכלל הציבור החרדי הספרדי, והשותפים משכו לכיוון הפלג של אלי ישי. באותם ימים היו בש"ס שני מחנות גדולים, המחנה של דרעי שחיכה לשובו, והמחנה של ישי שרצה לקבע את מנהיגותו, בין היתר באמצעות הרדיו החדש".

ואתה לא ידעת את זה? השתמשו בך בתור איש המקצוע שיביא את המכרז?
"ברור. לא פגשתי איש מהם לפני הגשת המכרז, רק עורך דין מטעמם. הם הגיעו לכאן יומיים לפני המכרז, ישבנו עליו כל הלילה, והמכרז נבנה עליי, הייתי הליבה שלו. אבל התברר שהתוכנית שלהם הייתה קצת אחרת: לזכות באמצעותי במכרז לרדיו תורני ספרדי, ואז להפוך את זה לרדיו של פלג אחד".

קול ברמה עדיין מקורב לפלג שנחשב של אלי ישי, ואילו קול חי - שאליו ערקו בעקבות הפיצול בש"ס כמה מכוכבי קול ברמה - נחשב מקורב לדרעי. ומה יקרה אם קוניק יזכה בקול חי, האם ידאג לשמר את הדיכוטומיה הזאת? "חס ושלום", הוא משיב. "רק בגלל שקול ברמה הוגדר כרדיו של ישי - דרעי הלך לצד השני. אנחנו לא משרתים ולא נשרת אף אחד".

קוניק אהב מאוד את העשייה הרדיופונית, ואת מה שנלווה לה. "כאנקדוטה, אני זוכר שבוועדת המכרז שאלו אותי איך נתייחס לשתי סוגיות: יום העצמאות ויום הזיכרון, ושירת נשים ושיח נשים. עניתי שלגבי יום הזיכרון והעצמאות אין שום בעיה, כי הציבור הספרדי רובו שירת בצבא והוא מכבד את הצבא. ולגבי שירת נשים, אתם לא יכולים לבקש שירת נשים או שיח נשים, כי אתם עצמכם הגדרתם את הרדיו במכרז כרדיו תורני (לאחר מכן שונה החלק הזה).

"אני חושב שהאופן שבו זה הסתיים הוא אחת הסיבות שהוא נכנס עכשיו להתמודדות על התדרים של קול חי", נותן שינובר את הטאץ' הפסיכולוגי, וקוניק קצת מתקומם ("אנחנו מתמודדים כי אני רוצה לעשות רדיו מצוין"), אבל בסוף מודה ש"יש כאן מלאכה שאני צריך להשלים אותה".