להחזיר את האמון במערכת המשפט גם לציבור החרדי

"אין ולו פסיקה אחת של בית המשפט העליון לטובת הציבור החרדי!" - את המילים האלה, שנאמרו במידה ניכרת של כעס ותסכול, שמעתי אי-שם באזור 2010 מפי ח"כ הרב משה גפני, כשהוא נואם בפני קהל גדול ומגוון. המשפטנים שבאולם הרימו גבה. הרוב המכריע, כך היה נדמה, הזדהה.

אין זה סוד שמידת האמון של הציבור החרדי בבית המשפט העליון (בשבתו כבג"ץ) נמוך מאוד. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2016 גילה כי למעלה מ-90% מנשאלים החרדים השיבו כי "בכלל אין לי אמון" (57%), או שיש אמון "במידה מועטה" (34.5%). מספרים אלה מדברים בעד עצמם. לפי מדד הדמוקרטיה לשנת 2017, 73% מתוך נשאלים חרדיים סברו שיש להסיר את סמכות בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת.

המספרים החריגים מספרים סיפור של מתח וחשדנות שלעתים גובל באיבה ובעוינות בין הציבור החרדי לבין בית המשפט העליון. שלוש הפגנות המונים (או "עצרות תפילה") חרדיות - בשנות 1999 (סביב ענייני דת ומדינה), 2010 (פרשת עמנואל) ו-2014 (גיוס בני הישיבות) כוונו בעיקר נגד בית המשפט העליון - ועוד היד נטויה.

המתבונן מבחוץ עשוי להביע תמיהה: ממתי "הציבור החרדי" מהווה צד (מפסיד) בהליכי בג"ץ, באופן שיביע נגדו טרוניות כה עמוקות? בג"ץ הוא אפילו לא מדינת ישראל הציונית, זו שאיתה מנהלים החרדים יחס מורכב מעצם טיבה וטבעה - אך האמון במדינה (בממשלה או בכנסת) גבוה אצל החרדים פי כמה מהאמון בבית המשפט העליון. מה אפוא פשר הדברים?

גם אלה שמסתכלים מבפנים, שופטי בית המשפט העליון עצמם, נוטים להגיב בהפתעה. בשיחות אישיות עם לא מעט שופטים, ביניהם גם הנשיא לשעבר אהרן ברק, הביעו אלה ציפייה שהציבור החרדי דווקא יעריך את מלאכת בית המשפט. תפקידו של בג"ץ הוא (בין היתר) להגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב. בתור קבוצת מיעוט, טענו השופטים, החרדים זקוקים יותר מכולם להגנתו של בית המשפט. כדברי ברק לקבוצת סטודנטים חרדית, בית המשפט הוא "מבצר הזכויות של החרדים".

ואולם זה כמובן לא המצב. ראשית, החרדים אינם נוטים לחשוב במונחים של זכויות והגנה על זכויות. הם חושבים במונחים של דת, מסורת ושמירה על ערכי הקהילה - ובמונחים אלה, הם נכחו להבין שבית המשפט העליון אינו מיטיב עם ערכי הדת והמסורת של המדינה.

אך שנית, החרדים בישראל אינם דומים לקבוצות מיעוט אחרות - הערבים בישראל, הילידים בקנדה או באוסטרליה, או החרדים בארה"ב. החרדים בישראל הם אומנם קבוצת מיעוט, אך כפי שטען ברק עצמו, הם "מיעוט שמתנהג כמו רוב". הניסוח מקומם משהו, אך המיעוט החרדי אכן חריג בכך שהוא זוכה, בעיקר מאז כניסת המפלגות החרדיות לקואליציה ב-1977, לכוח שלטוני משמעותי. מי שדווקא עומד מנגד ומכרסם בכוח השלטוני שהחרדים שותפים אליו הוא בית המשפט העליון. ושם - בניגוד לכנסת שבו החרדים יודעים כיצד להשתדל ולהשיג, חלקית, את מטרותיהם - לחרדים אין ייצוג.

פסיקות בית המשפט רבות שכוונו רשמית נגד זרועותיה השלטוניות של המדינה, נחוו אפוא בציבור החרדי כפסיקות המכוונות ישירות נגדו ונגד ערכיו. אלה כוללים קיצוץ סמכויות בתי הדין הרבניים (2006), ביטול "חוק טל" (2012), ביטול תקצוב הישיבות הקטנות (2002), פסיקה המתירה מכירת בשר חזיר (2004), צירוף נציגים של היהדות הרפורמית למועצות הדתיות (1999), פסילת קווי מהדרין (2011), היתר פתיחת עסקים בשבת (2017) ופסיקות רבות נוספות שיריעה זו לא תכיל.

הפסיקה רק לאחרונה נגד קיום אירוע תרבותי בהפרדה מגדרית, והתוצאה המקוממת והקפקאית שהאירוע לא יתקיים לא לגברים ולא לנשים, מצטרפת לרשימה המכובדת.

למרות קיומן של פסיקות אחרות (שדחו עתירות העלולות לפגוע בחרדים), הפסיקות האמורות ודומיהן קובעות את הטון ומכווננות את היחסים המתוחים בין החרדים לבית המשפט. בניסוחו של פרופ' עמיחי כהן, חוקר בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה, בית המשפט רואה לנכון לתקן "כשל שוק" (לשיטתו) במערכת הפוליטית, "המאפשר למיעוט ליטול משאבים מהרוב". תיקון ה"כשל" הוא באופן עקבי לרעתם של החרדים, שמצטרפים באירוניה מסוימת לקולות מימין המבקרים את בית המשפט העליון ותובעים את חיזוק הריבונות והמשילות בישראל.

מצב העניינים הקיים אינו בריא. הוא לא בריא למערכת המשפט, שפעולתה התקינה זקוקה לאמון הציבור - כולל הציבור החרדי שחלקו באוכלוסייה גדול ואף גדל; והוא לא בריא לחרדים, שבסופו של יום נזקקים אף הם, למרות מתחים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים והלכתיים, למערכת המשפט.

מה ניתן אפוא לעשות? אפשר לחשוב על שלושה מישורים.

1. ריסון משפטי - בית המשפט העליון ידוע כאקטיביסטי במיוחד, והביטוי לכך הוא לעתים קרובות בסוגיות דת ומדינה ובהקשרים של הציבור החרדי (חינוך, צבא, מימון מוסדות, מינויים). בית המשפט יזכה לקרדיט אצל הציבור החרדי ככל שהוא יפגין ריסון שיפוטי ביחס לסוגיות אלה, ובפרט בכל הקשור להתנהלות הפנימית של הציבור החרדי (כגון אירועים בהפרדה מגדרית).

2. גיוון פרסונלי - אחת הטענות הנשמעות ביותר אצל הציבור החרדי הוא ששופטי בית המשפט מחליטים לפי השקפת עולם הנוטה לכיוון הליברלי ומייצגים בפועל מיעוט קטן וקיצוני של אוכלוסיית המדינה. ככל שבית המשפט יגוון את שורותיו, תוך שלילת הטענה לאחידות אידאולוגית - כך האמון במוסד יוכל לגדול.

3. "כיסא חרדי" - לבית המשפט העליון יש "כיסא ערבי" ו"כיסא דתי", ויפה השעה להוספת "כיסא חרדי". הדבר אומנם כרוך בשאלות חברתיות והלכתיות שאין כאן מקומן, אך ככל שהדבר אפשרי, הוא עשוי להפחית את תחושת הניכור, להגביר את האמון ולהוות צעד משמעותי לקראת שיקום היחסים. 

נוכחותם של מאות אם לא אלפי חרדים במערכת המשפט הישראלית היום מפתחת את התודעה המשפטית בקרב הציבור החרדי ומקרבת אפשרות של "צו פיוס" בינו לבין בית המשפט העליון. בעתיד הנראה לעין, המתח ביניהם עשוי להמשיך להתקיים. אבל מתח אינו בהכרח דבר רע, ככל שהוא אינו מונע רגשי כבוד הדדי, התחשבות בשיקולים ובאילוצים של כל צד ושיתוף-פעולה יעיל כשהדבר נדרש.

עם גידולה המתמשך של החברה החרדית, יפה יעשה בית המשפט העליון אם אכן יבצע צעדים בוני אמון בינו לבין הציבור החרדי. וככל שאלה יבוצעו, יפה יעשה הציבור החרדי אם יטה אליהם את אוזנו.

הכותב הוא דיין ועורך דין, מלמד בישיבת "חדוות התורה" ועורך ראשי של כתב-העת "צריך עיון"