כך הפך הכסף הגדול את קבוצות הכדורגל האירופי לתחנת רכבת

אם מחפשים לבחון את השינויים שעבר הכדורגל בעשור האחרון, אין דרך טובה יותר לראות את העניין הזה דרך היכולת של קבוצות לייצר כסף. אותו ענף, אותם חוקים, כמעט אותם אצטדיונים, אותה תעשייה, אבל הצמיחה היא כמעט דמיונית.

ב-2009 הכניסו עשרים המועדונים העשירים ביבשת ביחד 3.9 מיליארד אירו (לפי הדוח של פירמת דלויט שמתייחס לעונת 2007/08). ב-2019 כבר עמדו ההכנסות של עשרים המועדונים העשירים על 8.3 מיליארד אירו. ובעוד שלפני עשור לא היה אף מועדון שהצליח לייצר 400 מיליון אירו בעונה, ב-2019 יש עשרה מועדונים כאלו.

הכדורגל ברמות הגבוהות שלו מנותק לחלוטין מהיבשת שבה הוא מתקיים: הצמיחה הממוצעת באיחוד האירופי עמדה על 1% בשנה בעשור האחרון, אבל בקרב המועדונים הגדולים ביבשת נרשמת צמיחה שנתית ממוצעת דו ספרתית (11%).

מה יצרה הצמיחה המואצת הזאת? בעיקר אינסוף אפשרויות לשחקנים למצוא עתיד טוב יותר באמצעות נדידה בלתי פוסקת למי שמציע יותר. ובמלים אחרות - ויתור מוחלט על נאמנות לקבוצה, לסמל, לאוהדים.

את השינויים הללו של תנועת שחקנים אפשרת לראות דרך דוח חדש שמפרסם מכון המחקר CIES המתמחה בדמוגרפיה של הכדורגל האירופי. לפי הדוח, בין 2009 ל-2017 ירדה השהות הממוצעת של שחקן באותו מועדון לפרק הזמן הקצר אי פעם - 2.2 שנים בלבד. כלומר, שחקן בליגות האירופיות לא משלים אפילו שתיים וחצי עונות לפני שהוא עובר ליעד הבא. ברוב המקרים זה יהיה מעבר אל יעד שמציע לו שכר גבוה יותר.

מרכיבים קבוצה מחדש כמעט בכל עונה

חוסר הנאמנות של שחקנים לקבוצות גורר תחנת רכבת בעיקר במהלך ההכנה לעונה. לפי הדוח, 69.9% מהשחקנים שמרכיבים נכון להיום את סגלי הקבוצות באירופה הם שחקנים "חדשים", כלומר כאלו שהגיעו לקבוצה אחרי תחילת שנת 2018. המשמעות המספרית של הנתון הזה היא שקבוצת כדורגל אירופית טיפוסית שמורכבת בממוצע מכ-25 שחקנים, בנויה מ-17.5 שחקנים "חדשים" שהגיעו אליה אחרי ינואר 2018, ועוד 7.5 שחקנים "ותיקים" - כאלו שמשחקים בשורותיה מעל 20 חודשים.

אם לוקחים רק את שנת 2019, הרי ששיעור השחקנים החדשים שהצטרפו השנה לסגלי הקבוצות עומד על 42.9%. תחשבו לרגע כמה מקומות עבודה אתם מכירים שהחליפו השנה כמעט מחצית מהעובדים שלהם.

בחלוקה למדינות, רומניה היא תחנת הרכבת הגדולה ביותר בכל הקשור לתעסוקה של שחקנים - 58.2% מהשחקנים בליגה הרומנית הם כאלו שהגיעו השנה.

אצלנו בישראל המצב לא הרבה יותר טוב: בליגת העל הישראלית מאז תחילת 2019 שיעור המצטרפים לקבוצות עומד על 51.9%. כלומר, מאז תחילת השנה האזרחית החליפו קבוצות הליגה יותר ממחצית הסגל שלהם. מדובר בנתון השישי הכי גרוע מבין 31 הליגות שנבדקו. האם אפשר לייצר ככה כימיה? האם אפשר להדביק כל כך הרבה שחקנים חדשים לכדי קבוצה מנצחת?

לאן הולכים שחקני הבית?

אופ"א מפעילה רגולציה על העברות של שחקנים, בין היתר מתוך רצון שקבוצות יסתמכו יותר על שחקני בית שגדלו אצלן. אבל זה לא עובד. הרצון להצליח על המגרש, להביא תארים ולייצר כסף הקטין במהלך העשור האחרון את הסבלנות של מועדונים לשחקני בית. וגם אם קבוצות מחזיקות אקדמיות נוער ומשקיעות בהן כסף, השחקנים הללו ברובם המוחלט אינם ממשיכים לקבוצה הבוגרת. הקבוצות מעדיפות לקצר תהליכים ולהביא רכש מוכח מאשר לתת הזדמנויות לשחקני בית.

"שחקן בית" מוגדר מי ששיחק בין גיל 15 ל-21 לפחות שלוש שנים באותו מועדון. הנתונים מראים כי נכון לשנת 2019 שיעור שחקני הבית שמועסקים על-ידי המועדונים עומד על 17.2% - עלייה קלה לעומת השנה שעברה, אבל עדיין המשכה ברור של המגמה בעשור האחרון. לפני עשר שנים שיעור שחקני הבית בקבוצות עמד על 23.2%.

בחלק מהמדינות אין שום מנגנון של השארת שחקנים בקבוצות - בטורקיה רק 8.7% משחקני הבית מרכיבים את הסגלים של הקבוצות כיום. באיטליה רק 8.9%, וגם האקדמיות באנגליה מייצרות בסופו של יום שיעור נמוך של שחקני בית בקבוצות - 12.7%. המשמעות היא שבפרמיירליג האנגלית מכל 11 שחקנים שנמצאים בכל זמן נתון על המגרש, בממוצע רק 1.3 שחקנים הם כאלו שגדלו במועדון.

בספרד שידועה באקדמיות שלה המצב טיפה טוב יותר וכחמישית מהשחקנים שהתפתחו בקבוצות בגילאים הצעירים מרכיבים כיום גם את הקבוצה הבוגרת.

אצלנו בישראל המצב סביר: 21.3% מהשחקנים שמשחקים בליגת העל הם שחקני בית.

נולד כאן, נסע לחפש עתיד מעבר לים

מדוע אין מקום לשחקני בית? גם בגלל האפשרות של קבוצות להביא שחקנים לא-מקומיים ללא הגבלה. פתיחת הגבולות באירופה למעבר חופשי של שחקנים ממדינות שונות יצר מנגנון שמייתר את השחקן המקומי. נכון לשנת 2019 שיעור השחקנים שלא משחקים במדינות שבהן הם נולדו עומד על 41.8% - השיעור הגבוה בהיסטוריה.

לפני עשור עמד שיעור השחקנים הלא-מקומיים בקבוצות על 34.7%.

בחלוקה לארצות, סרביה היא מדינת הכדורגל הכי "לאומית" - רק 14.8% מהשחקנים בליגה הם כאלו שנולדו מחוץ למדינה. בקפריסין המצב הוא הקיצוני ביותר לצד השני - 66.8% מהשחקנים הם כאלו שנולדו מחוץ למדינה.

ישראל נמצאת הרבה יותר קרובה לקצה הסקאלה של מדיניות שמעדיפות שחקנים מקומיים, כאשר רק 25.2% מהשחקנים בליגת העל הם כאלו שלא נולדו בישראל. אבל הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שבישראל קיימת הגבלת זרים - קבוצה רשאית לרשום רק שישה זרים, כאשר בפועל רק חמישה יכולים להיות על המגרש. ומאחר שבישראל, שאמנם משתייכת לכדורגל האירופי, לא חלים חוקי האיחוד האירופי בכל הקשור לתעסוקה של שחקנים ממדינות אירופה, למעשה הופך כל שחקן שמגיע לארץ אוטומטית לשחקן זר.

מבין הליגות הגדולות איטליה ואנגליה הן אלו שבהן שיעור השחקנים הלא-מקומיים הוא הכי גדול - כ-58%. לעומת זאת, בספרד יש מספיק "סחורה" מקומית כדי לייצר ליגה טובה - רק 37.3% מהשחקנים בקבוצות הם כאלו שנולדו מחוץ למדינה.

גם המאמנים נודדים - הביתה

דבר אחד שלא השתנה בעשור האחרון הוא התנועה של מאמנים הביתה. אחרי שעברנו פחות או יותר שליש עונה, אפשר להגיד באופן רשמי שנכנסנו לשלב שבו הסתיימה הסבלנות של בעלים וכבר אפשר יהיה להתחיל ולראות בקצב גובר והולך מאמנים שאורזים ציוד וכאלה שבאים במקומם.

הסימן המשמעותי מכולם היה בתחילת השבוע: 33 ימים אחרי שבאיירן מינכן רשמה את אחת מתצוגות השיא של קבוצה באירופה - ניצחון 2-7 בלונדון על סגנית אלופת אירופה טוטנהאם בליגת האלופות - היא פיטרה את המאמן שלה ניקו קובאץ'. נכון, זה קרה אחרי הפסד 5-1 בליגה לפרנקפורט. האם קובאץ' היה מפוטר במידה שהקבוצה הייתה מפסידה רק 2-1 לפרנקפורט? סביר מאוד להניח שלא.

בפרמיירליג האנגלית המתינה ווטפורד רק ארבעה מחזורים לפני שפיטרה את מאמנה חאבי גארסיה. הקבוצה אז הייתה שקועה במקום האחרון עם נקודה אחת בלבד. מה קרה מאז? אנחנו כבר במחזור ה-11, ווטפורד עדיין אחרונה ועדיין מחפשת ניצחון ליגה ראשון העונה.

ןגם אצלנו לא ממתינים יותר מדי זמן. ניר קלינגר החליף השבוע את ניסו אביטן שפוטר מהפועל ת"א השוקעת. הוא המאמן השני שמפוטר העונה בליגת העל אחרי פיטוריו של מסאי דגו מהפועל קריית שמונה במחזור השביעי.

כל זה למרות שכל המחקרים מראים שפיטורי מאמנים לא משפרים אפילו במילימטר מבחינה סטטיסטית את המצב של הקבוצה. גם אם יש בהתחלה איזשהו הבזק קל של ניצחון או תוצאה טובה, בסופו של דבר זה בבחינת מכת חשמל שנותנת אפשרויות לכמה נשימות לא רצוניות. הסגל הוא אותו סגל, וגם למאמן החדש אין שום יכולת להניע שינוי משמעותי.

מנצ'סטר יונייטד פיטרה באמצע העונה שעברה את ז'וזה מוריניו כשהקבוצה נראתה במצב קטסטרופלי - מקום שישי בלבד בטבלה. אולה גונאר סולשיאר הגיע, הקבוצה ניצחה וניצחה בכל המסגרות אבל מהר מאוד התברר שעם סגל שחקנים כזה לא בטוח שהמאמן הוא הבעיה. היא סיימה את העונה בסופו של דבר במקום השישי, בדיוק איפה שעזב אותה מוריניו. השנה היא מדורגת במקום ה-11, בעונה איומה, ויש כאלו שמדברים על כך שמיהרו מדי להחליף את מוריניו.