האם האנגלים והצרפתים מחייבים כל פרויקט במינימום דיור בר-השגה?

לח"כ סתיו שפיר יש תוכנית להורדת מחירי הדיור, והיא נתלית בפיגומים גבוהים. בסרטון בפייסבוק הציגה שפיר את לב ההצעה שלה: 40% מהדירות בכל פרויקט בישראל יהיו בנות-השגה, כלומר יושכרו במחיר שלא יחרוג מ-30% מההכנסה הפנויה של הדיירים.

כדי להראות שהרעיון אינו מופרך, היא סיפרה שדברים כאלה מתבצעים "בכל העולם: בצרפת 20% מכל פרויקט חדש הולך לדיור בר-השגה, באנגליה 40% מכל פרויקט חדש. אין שום סיבה לא לעשות את זה כאן".

לפני שנעשה את זה כאן, נבדוק מה מתרחש שם - בשתי המדינות ששפיר נושאת אליהן עיניים. חפרנו במסמכים ובדוחות צרפתיים ואנגליים, והנה המסקנות.

בשתי המדינות החוק אכן מגדיר במפורש דיור בר-השגה, או "דיור חברתי" בלשון הצרפתים. עם זאת, ההגדרות לא מבוססות על הגבלת המחיר ל-30% מתוך ההכנסה, קריטריון שמקובל בארצות-הברית ובקנדה. בצרפת מדברים על "דיור שהקמתו מקדמת את טובת הציבור ונועד לשכן אנשים שאינם בעלי אמצעים"; באנגליה (ובבריטניה בכלל) מדברים על "דיור למכירה או להשכרה למי שצרכיו אינם מסופקים בידי השוק", ומתכוונים לרוב לדירות הזולות ב-20% ויותר ממחיר השוק.

אז כמה דירות כאלה צריך לבנות? בצרפת באמת קיימת מכסת מינימום של 20%, אבל היא לא מוטלת על קבלנים שמקימים פרויקט חדש, אלא על רשויות המחוז ("רז'יון"). מחוז שסובל ממחסור בדיור חברתי ולא פועל לתיקון המצב עלול לחטוף קנס. הדרישה לא חלה על כל המחוזות, רק על העירוניים והמאוכלסים יותר. בפועל, 16% מהבתים בצרפת ב-2016 היו "חברתיים" לפי נתוני המכון הלאומי לסטטיסטיקה.

באנגליה, מנגד, לא מצאנו שום חובה חוקית להקצות שיעור מסוים של הדירות לדיור בר-השגה. חוק התכנון הבריטי מ-1990 מאפשר לרשויות להגדיר מכסות לקבלנים, והממשלה ממליצה להן כיום להציב את הרף על 10% בכל פרויקט חדש עם 10 דירות ומעלה. אבל לא כל הרשויות זורמות.

בפועל, שיעור הדירות בנות-ההשגה שמוקמות באנגליה גבוה בהרבה מהמלצת הממשלה. אבל לא במידה ששפיר ציינה. הפעם האחרונה ש-40% מהבתים החדשים נחשבו בני-השגה הייתה ב-2012-2011. ב-2016-2015 הוא כבר צנח ל-16%, וכעבור שנתיים עלה ל-21%.

■ בשורה התחתונה: דברי שפיר חצי נכונים. החוק הצרפתי דורש ש-20% מהדירות במחוזות רבים יהיו בנות-השגה. החוק הבריטי לא קובע מינימום דומה, וההמלצה כיום היא ל-10% בפרויקטים גדולים.

תחקיר: אוריה בר-מאיר