הבושה שחווים מי שסובלים מדיכאון ומחרדה מגיעה לפעמים למצבים אבסורדיים. "כבר קרה שבן אדם שסובל מדיכאון אמר לי 'אשתי לוקחת כדורים נגד דיכאון, ואני לא רוצה שהיא תדע שגם אני לוקח", מספר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, ד"ר צבי פישל. "הם חולקים את אותו ארון בחדר האמבטיה שבו נוהגים לשים את הכדורים, ועדיין הוא פחד שתדע".
למה זה קורה?
"כי התפיסה המוטעית בציבור מזהה דיכאון עם אנשים חלשים. זה לא נכון, גם אנשים עם אישיות חזקה יכולים לסבול מזה. הבעיה היא שאנשים מתקשים מאוד לקבל אבחנה נפשית. מרתיע אותם להיות מזוהים עם הפרעה פסיכיאטרית, כי הם חוששים להיתפס כמשוגעים. נניח לרגע בצד את ההנחה הלא מאוד הוגנת שיש כאן כלפי אותם אנשים שסובלים מהפרעות פסיכוטיות - אותן הפרעות שמזוהות בציבור הרחב עם שיגעון, ורק נגיד שזה בכלל לא באותו סל".
אז ממה מתביישים?
"הבושה נחלקת לשניים - לעובדה שיש לי דיכאון ולכך שאני צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות. אנשים חוששים שהטיפול התרופתי יסמם אותם, ישנה את אישיותם או יגרום להם לתופעות לוואי או להתמכרות. וזו טעות, כי אין בכדורים אלמנט ממכר, ולמי שלא מתאים סוג מסוים, אפשר להתאים סוג אחר שישתלב יותר טוב עם אורח החיים שמתאים לו. התרופות מחזירות את האדם לחיים רגילים תוך שבועיים-שלושה, אבל אנשים עדיין מפחדים".
גם מי שכבר לוקח את התרופה, חושש בוודאי שמישהו יראה אותו קונה אותה בבית מרקחת.
"זה לא דבר שהם מנפנפים בו, אבל יש דרגות שונות של הסתרה. ראיתי אנשים שמבקשים שהמרשם יחכה להם בקליניקה במעטפה סגורה. יש את אלה שיסעו לבית מרקחת מרוחק מהבית, או יעדיפו לקנות את התרופה באופן פרטי, ולא לבקש שרופא המשפחה ימיר אותו למרשם מסובסד של קופת החולים, כי הם לא רוצים שרופא המשפחה בכלל ידע מזה. אם זה מה שיגרום לאנשים לקבל טיפול, אני אכבד את זה כי הימנעות מטיפול היא הדבר הכי מסוכן כאן. במקרים קיצוניים שאינם מטופלים, הבושה יכולה להרוג".
תיארת קודם בן זוג שהסתיר, איך אפשר לחיות ככה?
"רוב האנשים יספרו לבן זוג וגם לזר ברכבת. מה שמטריד אותם בעיקר הוא מעגל ההיכרויות השני והשלישי - זה שמורכב מהחברים ומהקולגות בעבודה. ואגב, כשהם יספרו לאותו זר ברכבת, הסיכוי שהוא יגיד להם שהוא או מישהו שהוא מכיר חווה דיכאון ולקח כדורים, גבוה מאוד. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שזה קרה לו. בחיים האישיים שלי, אני מכיר שמונה אנשים מהמעגל הקרוב אליי שלקחו תרופות נוגדות דיכאון בשלב כזה או אחר, ואני מדבר על רופאים, אנשי אקדמיה. המודעות אצלנו אולי יותר גדולה, אם כי גם הם לא נוטים לדבר על זה, וחבל. זה מאוד עוזר לשתף".
כאן המקום להזכיר שלא כל אחד שמצהיר על עצמו שהוא בדיכאון, באמת סובל מזה.
"נכון, יש הגדרות ברורות לדיכאון קליני. אנשים שמתארים לעצמם דיכאון אחרי כישלון במבחן או פרידה, לא מדברים לרוב על דיכאון. בדיכאון מדובר בכאב נפשי, ששואב ממך את כל האנרגיה. יש מקרים שאפילו לצאת מהמיטה זה כמו לטפס על האוורסט עבור אותו אדם. המתבונן מהצד לרוב לא מבין את זה, כשהדיכאון נחשב מתון. הוא יגיד לאדם שבדיכאון שהוא סתם מתפנק וינסה לשמח אותו. יציע שיסעו לחופש או יצאו לשתות משהו. לא רק שזה לא עוזר, זה מקשה עוד יותר על מי שסובל מדיכאון, כי הוא יוצא לחופש ולא מסוגל ליהנות, וזה רק מגדיל את הסבל שלו ושל הסביבה".
יותר קל לדבר על סרטן
חוסר השליטה במצב הוא אחד הגורמים העיקריים לבושה שחשים הסובלים מדיכאון ומחרדה. "דיכאון נתפס בציבור, שלא בצדק, כמחלה שהיא בשליטתך", מסביר הפסיכולוג הקליני ד"ר רועי סמנה. "ולכן החולים בדיכאון יזכו לפחות אמפתיה ואהדה ציבורית מאשר, נגיד, חולי סרטן. אצל האחרונים את תפגיני חמלה ולא תחשבי שהם הביאו את זה על עצמם, ואם הם רק ירצו, הם יצאו מזה. ואילו חולי דיכאון ישמעו הערות כמו 'יאללה, צאו מזה, קחו את עצמכם בידיים, החיים יפים', כאילו הם יכולים לבחור אם להיות בדיכאון או לא. יכול להיות שזה גם בגלל שכל מה שקשור בעולם הנפש נתפס כמסתורי. המסתוריות מעוררת חרדה, וכדי להתמודד עם אותה חרדה, הסביבה מנסה להקטין את התופעה. להגיד שזה לא סיפור".
ואז אנחנו מתביישים יותר.
"כמובן. אחוז המטופלים שסובלים מדיכאון וחרדה גבוה בהרבה מאלה שידברו על זה. נכון שגם על סרטן לא כולם מדברים. ועדיין, אנשים יספרו הרבה יותר בקלות על ההתמודדות שלהם עם מחלת הסרטן אחרי שהבריאו ממנה, לעומת אנשים שהבריאו מדיכאון. גם כשהם כבר שנים אחרי, הם הרבה פחות נוטים לשתף".
איך אתה מסביר את זה?
"הניצחון על בעיה נפשית הוא פחות אטרקטיבי ופוטוגני. לא בטוח שהבן אדם יודע למה זה קרה, וגם יש סיכוי שזה יחזור. קל להתייחס למחלה כמו סרטן שתוקפת את הגוף, כאל משהו חיצוני שלא קשור אליי, סוג של חוסר מזל. בעוד שדיכאון נתפס כמשהו שדפוק בי, בנפש שלי, וזה הרבה יותר מאיים על החולה ועל הסביבה".
ממה הסביבה בעיקר נרתעת?
"יש משהו מתיש בתקשורת עם אדם שסובל בדיכאון, ולא כל אחד יכול להכיל את זה. אנשים אומרים 'הוא דאונר, הוא מוריד אותי, אני לא יכול עם כל הפסימיזם הזה, גם ככה קשה לי בחיים'. המעגל החברתי של אותו אדם מידלדל, וזה גורם לו להשתבלל עוד יותר. גם חרדה קיצונית מאוד מעמיסה על הסביבה הקרובה, וכאן הבושה מקיפה מעגלים נוספים. לא רק שאני לא רוצה שידעו מזה, גם הבן זוג והילדים לא רוצים שידעו מזה".
אתה רואה הבדל באופן שבו גברים ונשים תופסים דיכאון?
"לנשים יותר קל לדבר על זה, אולי כי דיכאון שמצטייר כסוג של חולשה, פחות מפריע להן. יש יותר סיכוי שהן ידברו על זה ויקבלו תמיכה. גברים יותר מתקשים להודות, גם בפני עצמם, במה שעובר עליהם. וזה מביא אצלם להסתעפויות של הבעיה כמו בריחה לאלכוהול. כשאנשים שומעים שעוד הרבה אנשים סובלים מאותה בעיה, זה מאוד מנחם. דיכאון הוא לא תופעה נדירה והוא ממש לא מאפיין רק מחלקות סגורות, כמו שאולי רואים בסרטים".
ובכל זאת, מקומות העבודה לא סובלניים כלפי זה.
"לצערי, את צודקת. אף אחד לא יקבל ימי מחלה אם יגיד לבוס שלו, 'עוברים עליי כמה ימים קשים, ולכן לא אגיע. אני סובל מחרדות ומפחד שאני הולך למות, ואודה לך אם תתחשב'. מה גם שאנחנו חיים במציאות שבה הרשתות החברתיות מכתיבות את הטון. לא רק שאתה לא חושף בעיות, אתה עובד בלהציג פרסונה שמחה ומתוקתקת. זה רק מרתיע עוד יותר מלדווח לסביבה על מה שאתה עובר".
אנשים מאמינים שהם יתגברו לבד
הבושה היא תופעה מוכרת. "המחקר מתייחס לבושה כאל רגש שנלווה לדיכאון ולחרדה", מציין ד"ר דוד סגל, פסיכולוג קליני ומרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למנהל. "היא לוחצת על הכפתור של רגשי נחיתות - 'אני לא שווה, אני שרוט, למה אני לא כמו כולם'. יש הרבה חשש מסטיגמות ודעות קדומות, ותחושה שאף אחד לא יבין אותי ולאף אחד לא אכפת".
מה למשל לא יבינו?
"אף אחד לא יבין למה אני לא מסוגל לבצע משימות שנראות טריוויאליות או למה אני מפחד בצורה שנראית מוגזמת מכל מיני סיטואציות שרוב האנשים מתייחסים אליהן בקלילות. עוד לפני שאנשים מאובחנים כחולים בדיכאון, הם מבינים שמשהו לא בסדר איתם. הם מנסים להסתיר את זה מהמשפחה, כדי לא לצער ולהכביד, ומסתירים גם מהעבודה, מחשש שיפוטרו כי הם לא יעילים ולא מרוכזים מספיק. ההתבודדות וההסתרה הן בדיוק ההיפך ממה שצריך כדי לצאת מזה, אבל אנשים לא מבינים את זה. בפרט כשהם חווים הרבה כעס ואנטגוניזם מצד הסביבה, שנורא מתרגזת מחוסר התפקוד הזה".
מה עוזר להוציא אנשים מהבושה?
"זה אחד הדברים שעובדים עליו בטיפול. הפחתת הבושה עוזרת לאנשים לצאת מהדיכאון. צריך לזכור שהבושה היא לא רציונלית. אנשים שחוו דיכאון בגלל אירוע נקודתי לא יתביישו פחות מאלה שחוו דיכאון פחות מוסבר, ולהיפך. מאוד עוזר שהמשפחה לא מתביישת. הבנה ותמיכה הן גורמים משמעותיים בהליך השיקום".
אריק כהן, מנהל החטיבה הציבורית באנוש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש), יודע כמה קשה להביא אנשים לטיפול. "אנשים מאמינים שהם יתגברו לבד. הם אומרים 'זה יעבור, מה יש לי לפתוח את זה'. הם חושבים שיקומו בבוקר ויקרה להם נס וזה יעלם. אבל זה לא עובד כך. דווקא רופא המשפחה יכול להניע אנשים ללכת לטיפול. כשהוא רואה אדם שמתלונן כל הזמן על מצוקות גופניות, אבל לא מוצאים שום דבר, זה אמור להדליק אצלו נורה אדומה".
איך זה שאני חיה בהרגשה שדיכאון וחרדה מדוברים הרבה יותר מפעם?
"כי את כנראה גרה בתל אביב. יש מקומות שבהם יותר קל לדבר על טיפול פסיכולוגי וציפרלקס. אבל בואי נלך לאזורים אחרים במדינה, שם הטיפול הנפשי והתרופתי הרבה פחות מדובר".
זה לא זולג מתל אביב לפריפריה?
"מאוד לאט. יש לנו אשליה שהחיים היום יותר חשופים, בגלל הרשתות החברתיות, אבל זה לא נכון. את משתפת בפייסבוק רק את מה שנראה טוב ומצטלם טוב, וזה נורא מקשה על מי שבדיכאון, כי הוא רואה חבר אחד עושה חיים בחו"ל ואחד במסיבה או בים, והחיים של כולם כל-כך נהדרים - אז איך שלי כל-כך לא. זה כמובן מגביר עוד יותר את הבדידות, כי איך תשתף במה שעובר עליך. אנשים מאוד חוששים מהאופן שבו יקוטלגו ואיך החברה תתפוס אותם".
וכשלא מדובר במקרים קיצוניים, קל להסתיר.
"נכון. אדם יכול ללכת לעבודה, לחזור בסוף היום הביתה ולהיות לבד, ואף אחד לא רואה כמה קשה לו. בדיסתימיה (דיכאון כרוני מתון), הבן אדם לכאורה מתפקד. קם בבוקר, הולך לעבודה, עושה את מה שמצופה ממנו - מביא משכורת הביתה, דואג לילדים, אבל הוא לא מרוצה משום דבר. הוא מתנהל כמו רובוט שמשהו בתוכו כבוי".
בני גנץ פספס הזדמנות לעזור
מי שמתחילה לעשות דרך בהכלת הדיכאון, היא החברה אולי הכי פריפריאלית בישראל - הבדואים בנגב. ויסאם מרעי, הפסיכולוגית הראשית במרפאה לבריאות הנפש של קופת חולים כללית ברהט, ומדריכה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה: "בחברה הבדואית והערבית הסטיגמות חזקות. אומנם פחות קשה להודות בדיכאון מאשר בהפרעה כמו סכיזופרניה, ששם יש שיפוט ובוחן מציאות שאינו תקין, אבל זה עדיין מעורר בושה".
ממה מתביישים?
"שזה יפגע במוניטין של המשפחה. מאחר שזו חברה שבטית ואנשים חיים בחמולות, אתה נחשב לנציג של המשפחה בכל סיטואציה. אצל אישה זה יפגע בסיכויי השידוך שלה ושל אחיותיה או בנותיה, ואצל הגבר זה יפגע בדימוי העצמי שלו כמפרנס חזק ובמעמד שלו במשפחה. זה לא רק הדיכאון שפוגע בדימוי, עצם ההגעה לטיפול נפשי פוגעת במוניטין".
אז הם לא מגיעים, במה זה יתבטא ביומיום שלהם?
"חוסר תפקוד זה הביטוי המרכזי. כשאישה לא עומדת במשימות בבית ועם הילדים, זה מעורר שיח והתערבות, ויש יותר סיכוי שהבעל ייקח אישה שנייה, מה שעלול להגביר עוד יותר את הדיכאון. כשיש לכאורה סיבה מוצדקת לדיכאון כמו אובדן או איזושהי טראומה, הסביבה מפגינה יותר סלחנות והבנה".
איפה את רואה התקדמות בהסרת מחסום הבושה?
"המרפאה ברהט פועלת חמש שנים. בשנתיים־שלוש הראשונות אנשים פחדו לבוא בגלל הסטיגמה. היום הפחד הזה יורד. אנשים מבקשים שרופא המשפחה יפנה אותם. אנחנו עובדים הרבה על עניין הבושה עם המטופל ועם המשפחה שלו, ומסבירים שאין סיבה לסבול כל החיים מהפרעה, שבטיפול נכון מחזירה את הבן אדם לחיים נורמליים. לאט־לאט הם מבינים שלא חייבים לחיות באומללות".
מה שעוד עוזר הוא הנגשת התופעה בתקשורת. פישל, שגם מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש גהה, מציין ש"ככל שיותר אישי ציבור ומפורסמים יצאו מהארון וידברו על זה, כך יותר אנשים יעזו לדבר על זה ולהודות שהם זקוקים לעזרה. כשתקפו את בני גנץ על כך שהוא לוקח תרופות נגד דיכאון, הייתי שמח אם הוא לא רק היה אומר שהוא לא לוקח, אלא מוסיף שלא היה מתבייש אם כן היה צריך לקחת. זה היה מאוד עוזר לנרמל את התופעה".
וסמנה מוסיף: "כשאסי עזר מדבר על הגמילה שלו מציפרלקס ועל התקפי החרדה שלו, זה מאוד עוזר. אדם יכול לחיות חיים שלמים אפורים ותפלים רק בגלל הבושה מהתווית והטיפול. אני מאמין שאפשר לשנות את התפיסה הקיימת בציבור, תראי איך הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים מדוברות ומאובחנות היום, ואיזו לגיטימציה הן קיבלו בשנים האחרונות. גם הדיכאון יכול לצאת מהצללים ולהיתפס כהפרעה שמפסיקים להתבייש בה. אני מאמין שיש תקווה".
כתבות
ני"ע
