"נחצה קו אדום": על נתניהו לערוך חשבון נפש

מה יחשוב אחרון הנחקרים כאשר רה"מ בכבודו ובעצמו מנצל את מעמדו כדי לנפץ את הלגיטימיות של מערכות אכיפת החוק ומבקש "לחקור את החוקרים"? באמירות אלה נחצה קו אדום

רה"מ בנימין נתניהו והיועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילומים: מארק ישראל סלם, איל יצהר; עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי
רה"מ בנימין נתניהו והיועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילומים: מארק ישראל סלם, איל יצהר; עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי

זו לא שאלה של ימין או שמאל. נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום חמישי האחרון צריך להדאיג כל אזרח במדינה.

כשדגלי מדינת ישראל ניצבים ברקע, ביקש ראש הממשלה, זמן קצר לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו להגיש נגדו כתב אישום חמור, לשלול בעיני הציבור את האובייקטיביות של מערכת אכיפת החוק.

זו לא פעם ראשונה שקברניטי המדינה תוקפים מוסדות חשובים במערכת הדמוקרטית. כולנו זוכרים את נאומו הטלוויזיוני של הנשיא לשעבר משה קצב בבית הנשיא; אם לא די בכך, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כינה בעבר את מוסד ביקורת המדינה "קרקס" בהקשר לדוח שערך מבקר המדינה ביחס להתנהלותו; גם בנימין נתניהו עצמו לא היסס בעבר לעשות שימוש בבמה הציבורית על-מנת ליצור את הרושם שלפיו המשטרה, יחד עם התקשורת, סימנו אותו ועשו יד אחת לצורך רדיפתו.

איש ציבור המכהן בתפקיד ציבורי בכיר הוא בבחינת "אישיות דו-מהותית": כאדם פרטי, הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי. על-פי רוב ניתן בנקל להבחין בין שתי ישויות משפטיות אלה, ולהשית עליהן, בהתאמה, נורמות משפטיות מסוג אחר: בפועלו בספרה הציבורית, יחולו עליו חובות וזכויות הנגזרות מתפקידו הציבורי. לעומת זאת, בפועלו בספרה הפרטית - בלי שהוא מפעיל סמכות שלטונית - יש לסווגו כאדם פרטי הזכאי לפעול כרצונו.

לעתים מזומנות, היבטיו הפרטיים של אדם המכהן בתפקיד ציבורי מתמזגים עם היבטיו הציבוריים באופן שאינו ניתן להפרדה. בתוך כך עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות, ובעקבותיהן הוא נדרש לאזן את היבטיו הפרטיים והציבוריים. סיטואציה זו אינה משקפת מצב פתולוגי; היא מחויבת המציאות. כל מי שגורס כי אישיות דו-מהותית יכולה להקיף עצמה בחומות וירטואליות, בתקווה שאלה תחצוצנה חציצה מוחלטת בין פעולותיה השונות, יתבדה.

בעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", יש לאפשר לאישיות דו-מהותית מרחב מסוים של פרטיות גם בפעילותה בספרה הציבורית. מרחב זה יתאפשר כל עוד מימוש מאווייה הפרטיים של האישיות הדו-מהותית אינו פוגע באמון הציבור, בטוהר המידות או בפעילות התקינה של המינהל הציבורי. באותו מרחב יש לה גם "משל עצמה" וגם "משל הציבור".

כך, למשל, ראוי לכבד אישיות דו-מהותית המסרבת להתראיין אצל עיתונאי מסוים בשל יחסים אישיים עכורים בין השניים. אומנם בדרך-כלל אישיות דו-מהותית נדרשת למלא תפקידה בשוויון ולפי כללי מִינהל תקין, אולם הואיל וראיון, מעצם טיבו, מחייב אינטראקציה בסיסית בין המראיין למרואיין (שלא כמענה על שאלות במסיבת עיתונאים רשמית), ואין להתעלם מרגשותיה של האישיות המרואיינת בקשר לזהות המראיין. יש לוודא כמובן כי סירובה להתראיין אצל אותו עיתונאי אינו נובע מסיבות לא ענייניות כגון מקצועיותו של אותו עיתונאי, וכי היחסים האישיים בין השניים אינם רק כסות לחשש להתמודד עם שאלות קשות. אם אין מדובר במסווה, ואם גוף התקשורת יכול לשלוח מראיין מקצועי אחר, דומה כי אין להתעלם מהיבטיה הפרטיים. הכרה ברגשותיה, בנסיבות אלה, אינה חותרת תחת ליבת פעילותו הציבורית, ואין בה כדי לערער מושכלות יסוד מן המשפט הציבורי.

מה הדין ביחס לשימוש בבמה הציבורית לצורך הדיפת אישומים פליליים המוטחים כנגד אישיות דו-מהותית? ככלל, כאשר מושמעות בתקשורת באופן יומיומי טענות הקשורות לחשדות פליליים הנחקרים נגד איש ציבור, לא ניתן לצפות ממנו למלא פיו מים בשדה הציבורי. קל וחומר הם פני הדברים כאשר החשדות קשורים לפעילותו הציבורית, וכאשר מודלפות לתקשורת, בשל מעמדו הציבורי, ידיעות מתוך חדרי החקירות. בדיוק כפי שגורמי התקשורת מנצלים את הבמה הציבורית על-מנת להטיח נגדו טענות הקשורות לחשדות הפליליים נגדו - זכותו לעשות שימוש בבמה הציבורית על-מנת להשיב להן.

עם זאת, שימוש בבמה זו צריך שיהא ממלכתי וזהיר. ממלכתיות זו, למרבה בצער, פינתה את מקומה ביום חמישי האחרון לכתב אישום ציבורי חמור נגד מערכת אכיפת החוק. אילו מקור ההאשמות היה בדאגה אובייקטיבית של איש ציבור לנוכח המתרחש במערכת המשפט, ניתן היה לחלוק לו שבחים על אומץ-ליבו. למרבה הצער, הוא התנגד למערכת אכיפת החוק רק כדי לחלץ את בנימין נתניהו, האיש הפרטי, מציפורני הדין הפלילי.

מה יחשוב אחרון הנחקרים כאשר ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, מנצל את מעמדו כדי לנפץ את הלגיטימיות של מערכות אכיפת החוק ומבקש "לחקור את החוקרים"? באמירות אלה נחצה קו אדום. זכותו של ראש הממשלה, כמובן, לבקר את פעולת החוקרים במהלך גיוס עדי המדינה נגדו, אולם בסופו של יום בית המשפט - באמצעות דיני ראיות ולא באמצעות "דיני כיכרות" - יחליט באשר לחוקיות האמצעים שנקטו החוקרים.

אין חולק כי איש ציבור, ככל אדם, נהנה מחזקת החפות וזכאי לזכות להליך הוגן. אולם כיבוד זכותו של איש הציבור להליך הוגן לחוד - וכיבוד זכותו של הציבור ל"היגיינה ציבורית" לחוד. גם אם ניתן להבין את סערת הרגשות שחש בנימין נתניהו, האדם הפרטי, בעקבות הודעת היועמ"ש, כל עוד הוא לא מפנה את תפקידו הרם, עליו לשמור, כראש ממשלה, על ממלכתיות ולמנוע פגיעה באמון הציבור במערכות עליהן הוא אחראי. עליו לזכור כי גם כשהוא חש כעס, עליו לשמש דוגמה ומופת לציבור, בבחינת: "ממנו תראו וכן תעשו" (כדבריו של גדעון אל חייליו בטרם הקרב נגד מדין).

תרומתו הרבה של ראש הממשלה לביטחון ישראל, והעובדה כי כל חייו הקדיש למען המדינה, מחייבת אותו לערוך חשבון נפש. 

הכותב הוא ד"ר למשפטים, מומחה למשפט ציבורי, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. מחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים"

*** חזקת החפות: גם לאחר הגשת כתב האישום נגדם, בנימין נתניהו, שאול ואיריס אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם על-ידי היועמ"ש, ועומדת להם חזקת החפות.