מדינת ישראל | פרשנות

זוכרים את נובמבר? חודש הלגיטימציה שהתחילה בכ"ט

שלושה ימים בחודש נובמבר עיגנו את מדינת היהודים בחוק הבינלאומי והעניקו לה לגיטימיות שקנה הרובה יכול לבסס, אבל לא להשיג. צריך לבצר את הלגיטימיות - באמצעות הימנעות ממעשים לא לגיטימיים • פרשנות

חוגגים את הכרזת האו"ם בירושלים, כ"ט בנובמבר1947 / צילום: הנס פין - לע"מ
חוגגים את הכרזת האו"ם בירושלים, כ"ט בנובמבר1947 / צילום: הנס פין - לע"מ

השבוע לפני שש שנים, האקדמיה ללשון העברית נדרשה ל"תאריך הכלאיים" של כ"ט בנובמבר. "שם משונה למדי", כתבה האקדמיה ביומנה המקוון, "תאריך לועזי בלבוש עברי". 

"ככל הנראה", הרהרה האקדמיה, "נובע תאריך הכלאיים הזה ממעמדו המיוחד של האירוע", והזכירה כי גם הצהרת בלפור הונצחה באופן דומה, כאשר כיכר בתל אביב נקראה "ב' בנובמבר". השם לא דבק בכיכר, והיא נודעה בפי העם כ"כיכר מוגרבי".

"מעמדו המיוחד" של כ"ט בנובמבר חדל להיות מיוחד. סקר שעשה העיתון "ישראל היום" לפני קצת יותר משנה הראה, כי רק 31% מתלמידי כיתות י"א וי"ב במגזר היהודי ידעו מה קרה בכ"ף-טי"ת. 

זה נתון מדהים למדי בהתחשב בזה שביום ההוא התאפשרה מדינת היהודים. אפשר להגיד עליו שהוא היה היום המדיני החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. אולי החשוב ביותר מאז הואילו הורקנוס ואריסטובולוס להסגיר את ממלכת יהודה לידי הגנרל הרומאי פומפיי, בשנת 63 לפנה"ס.

לא, זו אינה תלונה על רמת הידע של התיכונים. זה ניסיון לייחס את רמת הידע לפיחות המכוּון שנעשה במעמדו של כ"ף-טי"ת במרוצת השנים. הוא התחיל לפני 40 שנה ויותר, כאשר עצרת האו"ם החליטה, ברוב קולותיהן של מדינות משטרה ודיקטטורות, להשוות את הציונות לאפרטהייד.

חִנו של האו"ם בישראל התחיל לסור עוד בשנות ה-50, אבל ההחלטה הנפסדת מ-1975 העבירה את האו"ם לטור האויבים. מאז ואילך היה קשה לשכנע ישראלים שיש להם סיבה כלשהי להיות אסירי תודה לעצרת הכללית של האו"ם.

אבל יש להם סיבה. מקור הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית נובע מהחלטת כ"ף-טי"ת. לא קשה לנחש שחלק ניכר מן הקוראים ימהרו להעמיד אותי על טעותי, ולהזכיר לי שעצמאות ישראל עלתה מקנה הרובה. אבל אין כל סתירה. העצמאות לא הייתה מתאפשרת בלי ההחלטה ההיא, ולא הייתה מאריכה ימים בלי הקנה.

החלטת האו"ם עיגנה את מדינת היהודים בחוק הבינלאומי, מפני שב-1947 הוכרזה חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. כך הוגדרה המדינה שבדרך: יהודית. תוקפה של ההחלטה ההיא בעינו עומד, ובלבד שישראל לא תתנער ממנה. היום שבו ישראל תתחיל לספח את הגדה המערבית יהיה היום שבו יתחיל להישמט בסיס הלגיטימיות.

פלפולי הערפול

צירוף מוזר של נסיבות הפך את נובמבר לחודש הלגיטימיות הבינלאומית של מדינת היהודים. נובמבר 1917 הניב את הצהרת בלפור, אשר הייתה הבסיס לכינון ממשלת המנדט בארץ ישראל. ואף כי במרוצת השנים למדו דרדקי ישראל לראות בבריטים עריצים סוגרי-שערים (מפני שהם אומנם היו כאלה), המנדט היה הזירה שבה הכינו היהודים את עצמאותם, בברכת הבריטים, או לפחות בעצימת עיניהם.

ב-22 בנובמבר 1967, מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה מס' 242, שכללה, באנגלית, אם כי לא בצרפתית, את הדרישה המעורפלת לנסיגת ישראל מ"שטחים", לא מן "השטחים". ואף כי פלפולי הערפול הם שהעסיקו את הישראלים בשעתם, החשיבות הגדולה ביותר של 242 הייתה שהיא קיבלה, מיניה וביה, את גבולות 1967 ואסרה על פגיעה בהם. לשון אחר, היא הייתה עדכון טריטוריאלי לגבולות המסובכים של מפת כ"ף-טי"ת.

תודעת הלגיטימיות

שלוש ההצהרות של חודש נובמבר ב-102 השנה האחרונות הן הנכס הבינלאומי הגדול ביותר של ישראל. הן הסיבה שכל מאמץ להרוס אותה, יהיה מקורו אשר יהיה, טבוע בחותם פלילי. הוא קריאת תיגר על החוק הבינלאומי. אין זה אומר שישראל צריכה להסתפק בלגיטימיות הבוקעת מהצהרות נובמבר. שריריה הצבאיים הם פוליסת הביטוח שלה. אבל אבוי לישראל אם היא תקל ראש בלגיטימציה.

אין זה מספיק להתלונן על מאמצי דה-לגיטימציה. צריך לבצר את הלגיטימיות, קודם כול באמצעות הימנעות ממעשים לא לגיטימיים, כמו שינויים חד צדדיים של מעמד טריטוריאלי. שנית, צריך להנחיל את תודעת הלגיטימיות לשני השלישים של י"א וי"ב שאינם יודעים מה קרה ב-29 בנובמבר. אולי שר החינוך הבא יחליט להכריז על נובמבר כ"חודש הידידות וההכרה", שבו תוצג האפשרות שקללת בלעם אינה מכילה את הנוסחה הדיפלומטית היחידה הבאה בחשבון, עם-לבדד-ישכון וכו'.

או"ם-שמו"ם, אמרה דרא"פ

אפשר ללמוד מדרום אפריקה. מדינת הלאום הלבנה הייתה חברה מייסדת של האו"ם. היא הייתה מיוצגת בכל המוסדות הבין-לאומיים. היו לה יחסים דיפלומטיים ענפים. תחילת הדה-לגיטימציה שלה הייתה קשורה לא באפרטהייד עצמו אלא בכיבוש הלא-חוקי של טריטוריה שנקראה לפנים "דרום מערב אפריקה", כיום נמיביה. היא הוענקה לה כמנדט של חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. האו"ם שלל את המנדט ב-1966. דרום אפריקה אמרה או"ם-שמו"ם, וסיפחה למעשה אם גם לא פורמלית את השטח העצום הזה על שפת האוקיינוס האטלנטי. לרוב השחור ניתנו כיסים טריטוריאליים שהיו ידועים בעגת הימים ההם כ"בנטוסטנים".

ב-1974 הושעתה דרום אפריקה מן העצרת הכללית של האו"ם, אם כי דגלה הוסיף להתנוסס. ב-1977, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה עליה אמברגו צבאי. בתחילת שנות ה80 התחילו הסנקציות הכלכליות, והלולאה התחילה להתהדק סביב צווארה של מדינת הלאום האפריקנרית. ב1990 היא הסכימה לשאת ולתת על החלפתה במדינה רב גזעית. ב-1994 היא הגיעה אל קיצה. ואף כי כמובן סיום האפרטהייד היה הכרחי, רצוי ומוסרי, אפשר לטעון כי האפריקנרים היו ראויים לנוסחה שתבטיח את זכויותיהם הקבוצתיות במדינה הפלורליסטית החדשה.

ישראל אינה דרום אפריקה. ההבדלים גדולים. אבל צריך ללמוד מן הדינמיקה. בעיקר צריך להתחקות אחר מקורותיה של הדה-לגיטימציה של מדינת הלאום, ולהפיק לקחים קונקרטיים ומעשיים איך לא להפוך ללא-לגיטימיים.

כ"ף-טי"ת שמח לכם.