"אם ראש הממשלה היה מזיז את האגן אחרת, החיים שלנו היו נראים אחרת"

ליאת דרור וניר בן גל עברו לשדרות עם להקת המחול שלהם ועם מרכז אדמה ללימוד מחול ומתמודדים עם מציאות ביטחונית־כלכלית חדשה

ליאת דרור וניר בן גל/ צילום: כפיר זיו
ליאת דרור וניר בן גל/ צילום: כפיר זיו

ב-11 בנובמבר 2018 בשעות הערב נסעו ליאת דרור ובתה במכונית לביתן בשדרות. שלוש שנים וחצי קודם לכן, היא ובעלה ניר בן גל העבירו ממצפה רמון לשדרות את להקת המחול שלהם ואת "מרכז אדמה", הכולל בית ספר למחול, סדנאות, פסטיבלים ואירועים, מתוך תחושת שליחות עמוקה.

הכול היה רגוע, עד שהגיעו לצומת בית הגדי-נתיבות, ופתאום התחיל ירי של רקטות מעזה כאילו השמיים נפתחו וזלגו אש. בדרך כלל תושבי האזור מקבלים התרעות מוקדמות אם משהו עומד לקרות על בסיס ידיעות מודיעיניות והנחיות להישאר ליד מרחבים מוגנים ולהיות ערניים, אבל הפעם לא הייתה שום אזהרה מפני הירי המאסיבי.

הן, ושאר תושבי עוטף עזה, לא ידעו שזמן קצר קודם נכשלה פעולת הסיירת המובחרת בחאן יונס, סא"ל מ' נהרג, קצין ישראלי נפצע קשה וחולץ במסוק, ושבעה פלסטינים נהרגו בחילופי האש עם כוחותינו, אחד מהם בכיר חמאס. התגובה מעזה הייתה נחושה וקשה.

"את נוסעת בכביש כרגיל, ופתאום נופלות עלייך מאה רקטות בבת אחת", משחזרת דרור את רגעי האימה ההם, "ובמקום לתפוס מחסה, נתתי ספרינט של עשר דקות. נסעתי כמו משוגעת הביתה, וזה אסור, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע. פחד אלוהים, ואז את מגלה המון דברים, כמו שלאורך הדרך הזאת אין בכלל מיגוניות, והייתי בטוחה שבכניסה לעיר בטח יהיה איפה להסתתר, אבל אין שם שום דבר. הבן שלנו היה אצלנו בשבת וכשהתחיל הירי, הם רצו למקלט הכי קרוב, והוא היה סגור.

"להתעורר באמצע הלילה בגלל התרעות צבע אדום או אזעקות זה לא פשוט, אבל לילדים ולי אף פעם לא היה פחד מוות, אלא תחושת אכזבה, כמו לכל תושבי שדרות, שמשקרים אותנו, שמישהו לא מוסר לנו את האינפורמציה המלאה.

"שדרות היא המקום הכי בטוח בעולם. יש לי סטודנטים מאשקלון שאין להם ממ"ד בבניין ובכל פעם שיש צבע אדום הם רצים למדרגות, אז מפחד הם לא התקלחו שלושה ימים. אצלנו, אם קורה משהו, הממ"ד במרחק שני מטרים.

"את מוצאת את עצמך עושה חשבונות מתי לצאת מהבית. כשהייתה ההלוויה בעזה של בכיר הג'יהאד שחוסל, יצאנו לקניות, כי ידענו שאז לא יירו עלינו. נותנים לנו הוראות הפעלה מהרשות המקומית ומבית הספר, וכמו שזה מתחיל מטורף, פתאום זה נגמר בבת אחת".

לקיים עסק עצמאי בעוטף עזה - זה אתגר חסר סיכוי כמעט, ועסק שמבוסס על אמנות ונזקק לתמיכת המדינה - זה בלתי אפשרי עד מכעיס.

במקום שמשרד התרבות יעשה את המקסימום כדי לסייע לדרור ובן גל להחזיק איכשהו מעמד במציאות הבלתי נסבלת, ולהפוך את "אדמה" למרכז תרבות מקומי שישאב אליו צעירים מוכשרים מהמרכז ויחזק את שדרות, בכל שנה באים אליהם מהמשרד בטענות למה הכנסות העמותה לא עולות בקצב שהיה במצפה רמון.

בפעם האחרונה זה קרה מיד אחרי מבצע "חגורה שחורה". בן גל, הממונה על הניהול והאדמיניסטרציה, קיבל שוב טלפון נוזף ממשרד התרבות, אלא שהפעם הפיוז קפץ לו והוא כתב לחבר הוועדה שהתקשר אליו מכתב שבו תיאר לו את אותו שבוע: "ביום שלישי שעבר התעוררנו בחמש בבוקר לידיעה שאנחנו במלחמה. המשמעות היא שצריך להתקשר לכל המורים ולהודיע להם שהשיעורים מתבטלים ולהמשיך ולשלם להם, ולהתקשר לחמישים הסטודנטים שלנו ולהודיע שאין לימודים, ולרקדני הלהקה שאנחנו מחפשים סטודיו חלופי במרכז הארץ, תנועת הרכבות נסגרה ואי אפשר להגיע לשדרות.

"במשך שלושה ימים אנחנו עסוקים במזעור הנזקים של הביטולים. ביטלנו שתי הופעות בהוראת פיקוד העורף והיינו צריכים למצוא תאריך חליפי, וזה אחרי ששילמנו על פרסום, שאותו נצטרך להוציא שוב, ואיבדנו את ההכנסות. בוטל ביקור של עיתונאים ובלוגרים ואת ההכנסות העתידיות מהביקור שלהם אי אפשר לכמת, סדנאות של חברות מסחריות בוטלו, סטודנטים מבוהלים לא מגיעים ללימודים".

בן גל מתוסכל. "ההפסד שלנו מ'חגורה שחורה' עומד על 20 אלף שקל, שלא נקבל בחזרה כי אנחנו עמותה. וכאילו זה לא מספיק, תקציבי מנהל התרבות לפריפריה קוצצו בחצי".

אז למה אתם נשארים בשדרות?

"יש בעולם גישה של לתת לנו ולילדים את הכי טוב שאפשר - חינוך, חוגים, חנויות, נוחות. אנשים שוכחים שיש כאלה שמחפשים משמעות ובשבילה, כמונו, הם מוכנים לוותר על נוחות. ככה חיינו את רוב חיינו".

המציאות המורכבת שבה הם חיים הציפה את היצירה החדשה של להקתם, "עזה כמוות אהבה". את "עזה" מבטאים כשמה של העיר השכנה.

זה התחיל בחגיגות 30 שנים למרכז סוזן דלל, שדרור ובן גל היו הראשונים שהופיעו בו. מארגני האירוע ביקשו מהם לשחזר עבודות ישנות. כשדרור, הממונה על הצד האמנותי, התחילה לעבוד, היא יצרה מופע אחד משלוש יצירות אייקוניות שלהם: "דירת שני חדרים", "אינתא עומרי" ו"דה דאנס אוף נאת'ינג", עם שמונה רקדנים, ושימוש בפסקול של הווידיאו שתיעד את המופעים ההם, כולל דפיקות הרגליים והנשימות.

וכן, הם מופיעים במרכז הארץ, אחרי ששנים החרימו את תל אביב, מתוך אידיאולוגיה שהתאימה לאג'נדה הטוטאלית שלהם אז, כשעזבו את תל אביב לטובת מצפה רמון, אחרי הצלחה בינלאומית פנומנלית והערכה אמנותית עצומה. "רואה החשבון שלנו לא מבין עד היום את המהלך שעשינו", צוחקת דרור, "קפיצה למים עמוקים בלי מצופים. ידעתי שתמיד אוכל לעמוד על הרגליים, העיקר שלא אעשה את מה שנחשב אלא את מה ששווה".

אמנים חולמים להגיע למקום שבו הייתם. תסלחי לי, רואה החשבון שלכם צודק, זה לא הגיוני.

"המעבר למצפה רמון היה בידיעה ברורה שהשפע יפסיק והרווח הכלכלי יבוא ממקום אחר. אמרתי לניר, 'נחיה אפילו בדוחק אם צריך'. רציתי להרוויח ממה שאני אוהבת ולא להתיש את עצמי".

17 שנים הייתם במצפה רמון. הקמתם מרכז גדול, הפכתם לשם דבר. למה עברתם לשדרות?

"חיפשתי מקום שבו אוכל לפעול בתוך הקהילה ושדרות פתחו בפנינו את הדלת. בגלל שהאזור הזה כל-כך פגיע, לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. אם אנחנו לא נחיה פה, מי יהיה מוכן לחיות פה? כרגע אנחנו מגן אנושי וזה לא הגיוני, אבל זאת לקיחת אחריות. קו הגבול לא יזוז. כל זה הופך את האמנות ליותר פגיעה. ואני עובדת עם זה. אמנים אוהבים להעלות על הבמה קונפליקט, לא פגיעות".

אבל אמנות טובה היא חשיפה נפשית, שמעמידה את האמן במצב הכי פגיע.

"הווידיאו של האישה שצילמה את הילדים שלה רועדים באזעקה שבר את הלב. זאת פגיעות. אתה חייב להיות חזק על הבמה גם אם אתה פגיע".

בן גל מרגיש גם פגיע וגם חסר אונים, שילוב שמוציא ממנו זעם, בעיקר כשהוכח אמפירית, במחקר אימפקט שעשתה הרשות לפיתוח הנגב, שהפעילות העסקית סביב "מרכז אדמה" הכניסה למצפה רמון מעל 5.5 מיליון שקל בשנה מעסקים נלווים שנפתחו כמו שירותי קייטרינג, מסעדות, אטרקציות, לינה ופאבים.

בן גל: "למה שאני עושה יש כוח, כמו שקרה בסוזן דלל. נווה צדק הייתה שכונת עוני והיום יכולים לגור שם רק צרפתים. החלטנו לממן את עצמנו ולא להסתמך על משרד התרבות כדי שלא נגיע למצב של 'הבימה'. הפעילות מגוונת - הופעות של להקת המחול, סדנאות עם נכים, נפגעי חרדה, אנשים על הרצף, מבוגרים שרוצים לרקוד, בית ספר בחסות מכללת ספיר עם מסלול כוריאוגרפיה וריפוי בתנועה, פסטיבל בפסח. מחול זה לא רק להרים את הרגל הכי גבוה ולעשות המון סיבובים. אני מאמין שאם ראש הממשלה שלנו היה מזיז את האגן אחרת, החיים שלנו היו נראים אחרת".

היית נותן לנתניהו שיעורי ריקוד?

"בדיוק כמו שאני מעביר סדנה למנהלים של בנקים. לגוף יש למידה משלו".