"תיאטרון רפרטוארי לא צריך להיות רווחי", ראיון טמפרמנטי עם אסתי זקהיים השחקנית ויו"ר ארגון שח"ם

אסתי זקהיים, יו"ר ארגון השחקנים שח"ם, שוקלת מילים כשהיא מדברת על משבר "הבימה", ושומרת את הטמפרמנט שלה לפרינג' אהובה

אסתי זקהיים / צילום: כפיר זיו
אסתי זקהיים / צילום: כפיר זיו

לאסתי זקהיים אין עצם בלשון. השחקנית המוערכת, שלקחה חלק ברוב המאבקים למען התרבות והאמנות בישראל, ומכהנת מ-2016 כיו"ר ארגון השחקנים שח"ם, אומרת לרוב הכול ולפנים. לרוב, כי בכל הקשור למשבר האחרון ב"הבימה", היא שתקה רוב הזמן, ופינתה את הבמה למנכ"ל הארגון אורי רשטיק, שייצג את 200 עובדי התיאטרון שלא קיבלו שכר, דבר שלא אופייני לטמפרמנט הסוער ולרדיפת הצדק שלה.

אולי זו השחיקה בתפקיד שהיא ממלאת בהתנדבות מלאה כבר כארבע שנים. אולי ההכרה שהפה הגדול שלה פוגע בציבור שהיא מייצגת וראוי לה להיות יותר מאופקת כדי להגיע להישגים. בכל אופן, נדמה שהיא ביקרה אצל המנתח של ליברמן לקיצור הפתיל.

בפעם האחרונה נפגשנו מיד עם כניסתה לתפקיד ב-2016, כששרת התרבות מירי רגב הפכה את האמנים לשק אימון בדרך לביסוס מעמדה הפוליטי. זקהיים, מלאת רוח קרב, הייתה אמורה להיפגש עם השרה כמה ימים מאוחר יותר ועמדה מולה באגרופים קמוצים: "את יודעת מה הבעיה? שהיא בוגדת בתפקידה. היא קודם כול שרת התרבות ורק אחר כך חברת ליכוד. התרבות היא הנשמה של העם. רגב עושה הפרד ומשול".

אחרי פרסום הראיון ההוא ב"גלובס", השיבה שרת התרבות לזקהיים בפוסט בפייסבוק: "אסתי וקומץ אמנים רדיקליים בוגדים בדמוקרטיה. אז הנה שיעור ראשון בדמוקרטיה לגברת זקהיים וחבריה מהשמאל. אמנים אלה צריכים ללמוד אזרחות לפני שהם מטיפים לנו". למחרת, ביטלה את הפגישה עם זקהיים והכניסה את שח"ם לאגף "הסמולנים" המשוקץ.

כשאנו נפגשות שוב, בשיא משבר "הבימה", היא שוקלת מילים, מודה שהיא חוששת ממני - לא רוצה להסתבך שוב, ובעיקר לסבך את השחקנים שנאבקים על פרנסתם. מה שכן, על הפרינג’, התיאטרון שהיא רואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממנו, היא מדברת בלהט.

בפברואר תעלה הבכורה של "חולי אהבה", מופע שירה פואטית מושרת שיצרה דליה שימקו עם המוזיקאית יפעת נץ באנסמבל הפרינג’י "אספמיה". "המופע נוגע בנושא שמעולם לא עסקו בו, אהבה", היא משחררת חיוך ציני. "אנחנו עוברים מההתאהבות, סקס, היומיום והשגרה ועד הפרידה. עירוב של גבוה ונמוך, שיר השירים, סיינפלד, ויקטור הוגו וויקיפדיה".

התיאטרון הרפרטוארי מעולם לא עניין אותה. את המחיר הכלכלי שהבחירה הזו עולה לה היא משלמת בזיעה ובהבנה שאין לה ברירה. כדי להתפרנס, היא אוספת שקל לשקל בשלל עיסוקים: מרצה במכללת מעלה, במכללת ספיר, בבי"ס למשחק של ענת ברזילי וב"טכניקה", מעבירה שיעורי משחק וסדנאות ב"אנסמבל כאן" שבו היא גם משחקת, מביימת בבתי ספר, מנחה אירועים ומחתנת זוגות, כל מה שבא היא מחבקת:

"צריך לפרנס שלושה ילדים, ואלחנדרו בן זוגי עשה מהפך בקריירה והפך ממנהל מכירות למדריך טיולים. כשהחברה נסגרה, הוא קיבל פיצויים ולמד שנתיים קשות כדי לקבל הסמכה, ואני מאושרת שהוא מאושר. אם היינו יותר מסודרים, יכול להיות שלא הייתי הורגת את עצמי מהבוקר עד אמצע הלילה. אנחנו נמצאים עכשיו בהצגות הרצה של 'חולי אהבה', משנים תוך כדי תנועה".

ההצגה מחזיקה את עצמה?

"התיאטרון לא מחזיק את עצמו, וגם לא אמור. המחשבה כשעושים תיאטרון לא צריכה להיות כלכלית. בכל מדינה מתוקנת באירופה יש תיאטרון מסחרי פרטי ותיאטראות שממומנים על-ידי המדינה, ואותנו המדינה צריכה לממן. אלא שאנחנו צריכים לעמוד בקריטריונים נוקשים, ורק אחרי שנתיים, כשבקושי מחזיקים ראש מעל המים, מקבלים תקציב מצומצם ממשרד התרבות. יש גם תקנות פרינג’ - כסף צבוע שמועבר לתיאטראות הרפרטואריים שמארחים פרינג’. בית ליסין הוא היחיד שעומד בתקנות האלה, השאר מארחים אותנו וגובים כסף על כרטיס. אנשי הפרינג’ חושבים שצריך לעשות רפורמה בתיאטרון הישראלי".

לסגור את התיאטראות הרפרטואריים ולפתוח מחדש?

"אין לי מושג איך. צריך לשבת על זה עם מנהל התרבות. בשח"ם הגענו למצב שהתיאטראות הרפרטוארים יעסיקו פרילנסרים ביחסי עובד-מעביד עם הזכויות הפנסיונית וביטוח לאומי אחרי השתתפות בחמש הצגות, ובתמורה הם מקבילים ניקוד ממשרד התרבות שפירושו עוד תקציב. בינתיים, רק 'גשר' ו'החאן' נרתמו לזה. השיטה של הפרילנסרים התחילה כשהביאו כוכבים בסכומי עתק, עם חשבונית ובלי כאב ראש להנהלה. כשראו כי טוב, התחילו לעשות זאת עם שחקנים צעירים בגרוש וחצי ובלי תנאים, אחלה שיטה".

ואין להם ברירה, אז הם עובדים כמעט בחינם.

"מדובר בניצול. 500-400 שקל להצגה, פחות משכר מינימום ובלי תנאים סוציאליים".

מצד שני, כל התיאטראות צריכים להתייעל.

"כשצריך למלא ארבעה אולמות, כי משרד התרבות דורש מינימום הצגות בחודש כדי לקבל תקציב, אז תעשה כמה הצגות איכות ותכסה על ההפסד בהצגות מסחריות. השיטה של ועדי העובדים מוזילה את הכרטיסים ואז לא מכסים את העלויות. בגלל שאין קציבת קדנציות, גם אין כמעט נשים מחזאיות ובמאיות, ושחקנים לא מקושרים לא מקבלים הזדמנות".

איך קדנציית המנהלים קשורה לגירעון?

"אני לא קושרת את זה כלכלית אלא ברמת הסטגנציה. למה מנהל אמנותי של תיאטרון צריך לביים כל-כך הרבה הצגות בעונה ולהפוך לבמאי הבית? למה לא לתת הזדמנות ועבודה לאחרים?".

והנה הגענו ל"הבימה", עם גירעון של 70 מיליון שקל, שמונו לו נאמנים ומנכ"ל חדש-ישן, נועם סמל, שאמור לשקם את ההריסות. וכאן זקהיים שוב שוקלת מילים: "שנים אנחנו שומעים תלונות על אי תשלום או תשלום נמוך לשחקנים ונותני שירות ב'הבימה'. על שלושה חודשי חזרות ל’עלובי החיים’ קיבלו 6,000 שקל, מבוקר עד ערב".

ומה עשו בשח"ם עם האינפורמציה הזאת?

"אין לנו שיניים. רק כשההנהלה נגעה בשחקנים שנמצאים בהסכמים קיבוציים והם הורידו את השלטר, יכולנו להיכנס. זה אבסורד שלא משלמים על עבודה. כשמונו הנאמנים, אורי רשטיק המנכ"ל שלנו התחיל איתם מו"מ. אמרתי לו שאסור לשפוך את התינוק עם המים, בעיקר כי הנאמנים לא באים מתחום התרבות, והם עלולים לשכוח שאסור להסתכל על הצגה דרך החור של הגרוש".

המדינה האשימה את המנכ"לית פרידמן בניהול כושל, והיא סיפרה על ההלוואה בריבית של שוק אפור שהאוצר נתן להם בשנות ה־90 והתנפחה. מי אשם?

"שני הצדדים אשמים ושניהם נושאים באחריות".

אולי שהבימה יהפוך לתיאטרון עירוני?

"צריך לחלק את העוגה אחרת, שגם הקטנים והפרינג’ יקבלו כסף, איך בדיוק? אני לא יודעת, אבל אמורה להיות הבנה בסיסית שתיאטרון רפרטוארי לא צריך להיות רווחי".

אבל גם לא גירעוני, בטח לא ברמה שאליו הגיע "הבימה". 70 מיליון שקל במינוס זה מוגזם.

"כן", אמרה זקהיים והבנתי שהספיק לה לשחק בכדור האש הזה, אז שאלתי על מה עוד עובדים בשח"ם, ומשהו קפוץ השתחרר: "אנחנו בעניין הסדרות שמשודרות ברשת. באיגוד האירופי כבר הגיעו להסדרה על תשלום לשחקנים על השידורים האלה ומכירת סדרות לחו"ל. למה ששחקן לא יקבל כסף אם עושים כזה אקזיט? היום הם לא מקבלים כלום, אלא אם השכילו להכניס סעיף חוזה תגמול כספי על מכירה לחו"ל. אנחנו במו"מ עם 'אשכולות' להיות חלק מההליך המשפטי".

קשה להיות תמיד במוד מאבק. התעייפת?

"לא, אבל עוד שנתיים אני מסיימת קדנציה, ומספיק. אני עושה חצי משרה עם תקופות של משרה וחצי בשח"ם, לא מקבלת גרוש ומשלמת על זה בקריירה, כי המעסיקים שלי כועסים עליי. למזלי הטוב, החינוך שנתן לי דני אחי זה אל תדפקי חשבון. אני עובדת עם אנשים מדהימים ב'אספמיה' ו'אנסמבל כאן', וזה נותן לי הרבה כוח. לא משפיע עליי אם המלהקת ב'הבימה' לא תעבוד איתי. יש לי תואר שני בהנחיית קבוצות ופסיכודרמה וזאת רשת ביטחון כלכלית חזקה. במקצוע שלי, מי שלא אוהב, או לא יודע ללמד, נמצא בבעיה קשה". 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988